ע"פ 3401/05 רוברטו וגמן נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.3.05 (השופט א' שהם), שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 40013/05.

1.כנגד המערערים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס להם ביצוע עבירות לפי חוק העונשין, שעניינן זיוף וקבלת דבר במרמה, וכן מייחס להם ביצוע עבירות שונות לפי חוק מס קניה ופקודת המכס. המערער 1 כפר בעובדות כתב האישום. המערער 2, בטרם השיב לכתב האישום, ביקש לטעון טענות מקדמיות. אחת מטענות אלה הייתה כי אין טעם בהגשת כתב אישום המייחס עבירות גם לפי חוק העונשין וגם לפי חוקי המס, שכן במידה רבה יש חפיפה בין העבירות, ועל כן יש לבטל סעיפים מכתב האישום. בהחלטה (מיום 14.3.05) דחה בית המשפט את הטענות המקדמיות של מערער 2. באשר לטענתו בדבר חפיפה בין עבירות המס לעבירות בחוק העונשין, ציין בית המשפט:

"אין מחלוקת כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת עבירות המס ובמקביל להוכחת סעיפי חוק העונשין, ובכך דומני כי יש להסתפק".

2.בעקבות זאת הגישו המערערים (ביום 16.3.05) בקשה לפסילת בית המשפט, בה טענו כי יש באמרה זו משום גיבושה של דעה מוקדמת אודות אשמתם של המערערים טרם שנשמעו עדויות וראיות, וכאשר אמרה זו מקימה חשש ממשי למשוא פנים.

3.בית המשפט דחה (ביום 28.3.05) את בקשת הפסילה. בנימוקי הדחייה נכתב, שבשלב בו ניתנה ההחלטה בטענות המקדמיות טרם היה סיפק בידו לעיין בחומר הראיות, והתייחסותו לראיות נוגעת לכך כי "לגישת התביעה חומר זה "מכסה" הן את עבירות המס והן את העבירות לפי חוק העונשין". עוד צוין כי נתון זה לא היה שנוי במחלוקת, שכן לא נטען כי אין בידי התביעה תשתית ראייתית המבססת את שני סוגי העבירות, גם יחד. לבסוף צוין, שאין בנאמר על-ידי בית המשפט, לעניין קיומן של ראיות לכאורה, משום הבעת דעה כלשהי לגבי טיבן ודיותן של הראיות להוכחת האשמות בתיק זה, ואין בהחלטתו משום משוא פנים כלפי מי מהמערערים.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני, בו חוזרים המערערים על טענותיהם. המשיבה, בתגובה לערעור, מבקשת לדחותו. היא עומדת על ההקשר בו נאמרו הדברים – דחיית טענה מקדמית. בהקשר זה, כל שנאמר הוא שאין מחלוקת על כך שהמשיבה סבורה כי יש בידיה ראיות לכאורה להעמיד לדין הן לפי חוק העונשין והן לפי חוקי מס שונים, ושלא נשמעה טענה אחרת מפי המערער 2, לצורך אותה טענה מקדמית בדבר ביטול סעיפים מכתב האישום.

5.לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כידוע, רשאי בעל דין לבקש משופט הדן בעניינו לפסול עצמו אם "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). חשש ממשי למשוא פנים משמעותו קיומה של אפשרות מאד מסתברת, בראייה אובייקטיבית, שאכן נבצר מהשופט להכריע את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה (ע"פ 5456/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 11726/04 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2144/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

6.בנסיבות שלפנינו לא מצאתי כל ממש בטענות המערערים אודות האפשרות שבית המשפט גיבש דעתו אודות אשמתם. אמנם, בית המשפט ציין כי יש ראיות לכאורה להוכחת עבירות המס ובמקביל להוכחת העבירות בחוק העונשין, אולם אמרה זו נאמרה בהקשר להכרעה בטענה מקדמית, לפיה אין מקום להגשת כתב אישום בעבירות שייתכן וחופפות. למעשה, כל שנאמר הוא שאין מחלוקת על כך שלדעת התביעה יש בידה ראיות לכאורה המאפשרות את הגשתו של כתב האישום, כפי שהוגש בצורתו הנוכחית. בית המשפט לא חיווה דעתו אודות טיבן ודיותן של ראיות אלה, וממילא לא יכול היה לעשות כן, שכן לצורך הכרעה בטענות המקדמיות כל שהיה בפניו הוא כתב האישום. לא אחת נפסק, כי הכרעה של בית המשפט בטענה מקדמית היא הכרעה מצומצמת לעניין הטענה המקדמית והראיות שהובאו בעניין. אין בה כדי להצביע על הכרעה לגוף המחלוקת, ולכן, אין בה, בדרך כלל, כדי להקים עילת פסילה ראויה ( בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 588-589, 604-606; ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608, 625; ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב - תמיר (לא פורסם); ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) . חששם של המערערים הוא לכל יותר חשש סובייקטיבי, שאינו נתמך בתשתית עובדתית, ואין ביכולתו להקים עילת פסילה (ע"פ 4568/03 נאפע נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247, 251; ע"פ 5223/03 מדינת ישראל נ' ניסימוב (לא פורסם); ע"פ 3217/03 געדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אשר על כן, הערעור נדחה.