עע"מ 1388/05 חיים חסקל נ. מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון

1.בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן ביום 16.1.05 על-ידי בית משפט השלום בחיפה (השופט א' אלייקים), לפיו על המבקשים לסלק ידם מדירה אשר בבעלותה של המשיבה מס' 2 (להלן: עמידר ). כן פסק בית המשפט כי על המבקשים לשלם לעמידר סך של 4,216 ש"ח דמי שימוש. עיכוב הביצוע המבוקש הוא עד למתן החלטה בערעור שהוגש על-ידי המבקשים על פסק הדין שניתן ביום 2.1.05 על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה כשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ש' וסרקרוג).

2.המחלוקת בין המבקשים לעמידר מתייחסת לדירה אשר עמידר השכירה לגברת חנה שרביט ז"ל (להלן: המנוחה ) בשכירות בדיור ציבורי, מיום 31.1.73 ועד למועד פטירתה. המבקש מס' 1 הוא נכדה של המנוחה, ולטענתו התגורר בדירה, ביחד עם אשתו, המבקשת מס' 2, כחמש שנים, עד למועד פטירת המנוחה. המבקשים טוענים כי הם זכאים להמשיך להתגורר בדירה גם לאחר פטירת המנוחה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן: החוק ), הקובע: "נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה...". לפי סעיף 1 לחוק, נכד אשר התגורר בדירה עם הזכאי שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי, נכנס להגדרת "דייר ממשיך". משכך, טוענים המבקשים כי הם זכאים להמשיך להתגורר בדירה.

3.עמידר טוענת כי המבקשים פלשו לדירה לאחר פטירת המנוחה. משכך, הגישה עמידר, ביום 7.10.02, תביעה לבית משפט השלום בחיפה לפנות את המבקשים מהדירה ולחייבם בדמי שימוש. התיק נקבע להוכחות, אך ימים ספורים לפני הדיון הגישו המבקשים עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה למתן צו שיתיר להם להמשיך להתגורר בדירה. בדיון שהתקיים בבית משפט השלום הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה המשך בירור הסכסוך יעשה בבית המשפט לעניינים מנהליים וכי בית משפט השלום ייתן פסק דין על סמך הממצאים שיקבעו על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים.

4.בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה, וקבע:

"המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא עובדתית, ומתמקדת בשאלה אם אכן התגוררו העותרים עם המנוחה, בחייה, ואם עשו כן, לפחות במשך שלוש שנים ברציפות, קודם לפטירתה...

...ההכרעה בשאלה צריכה להיות על-פי העובדות. מעיון בכלל הראיות, מסקנתי היא, שהעותרים לא עמדו בנטל זה."

5.קביעת בית המשפט לעניינים מנהליים התבססה על משקלן המצטבר של מספר ראיות. חברת עמידר ערכה בדיקות שגרתיות בנוגע לנכסיה, לרבות ביקורת בדירות. על-פי הדו"חות שנערכו בסמוך לפטירת המנוחה, הסיק בית המשפט כי המנוחה התגוררה בגפה בסמוך למותה. שנית, קבע בית המשפט כי לאחר פטירת המנוחה המפתחות לדירה הוחזרו לעמידר על-ידי בנה של המנוחה – שאינו צד להליכים אלו. מכאן הסיק בית המשפט שהמבקשים לא גרו בדירה במועד זה. שלישית, נתן בית המשפט משקל לכך כי המבקשים רשומים במרשם האוכלוסין כמתגוררים בדירה אחרת. רביעית, הצביע בית המשפט על העובדה כי המנוחה לא הודיעה לעמידר כי המבקשים מתגוררים עמה, כפי שהיתה חייבת להודיע על-פי חוזה השכירות. לבסוף ציין בית המשפט כי על-פי גודל הדירה לא מסתבר כי גרו בה שתי משפחות.

המבקשים הגישו מספר תצהירים מטעם שכנים אשר הצהירו כי המבקשים התגוררו בדירה בתקופה שקדמה למותה של המנוחה. ברם, בית המשפט קבע שבשל העובדה כי תוכנם של התצהירים הוא כללי, "משקלן, בנסיבות העניין אינו מכריע ואולי אף אפסי".

6.משדחה בית המשפט לעניינים מנהליים את עתירת המבקשים, קיבל בית משפט השלום את התביעה לפינוי, וחייב את המבקשים לפנות את הדירה ולשלם דמי שימוש למשיבים.

7.על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום, היא הבקשה המונחת לפניי.

8.ראשית אציין כי ספק אם קיימת מסגרת דיונית בה רשאים המבקשים להגיש בקשה לעיכוב ביצוע. שכן, על פסק הדין של בית משפט השלום לא הגישו המבקשים ערעור. תקנות 468 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 עליה מסתמכים המבקשים בבקשתם (סעיף 9 לבקשה) עוסקת בעיכוב ביצוע פסק דין עליו הוגש ערעור. ברם, בענייננו לא הוגש ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום. יש לציין כי מסיבה זו סירב בית משפט השלום לעכב ביצוע פסק הדין, ובצדק. אכן, דומה כי המבקשים נקלעו למצב שספק אם קיימת אפשרות ליתן בו את הסעד המבוקש על-ידם. יתר על כן, דומה כי המבקשים לא רק נקלעו למצב הזה, אלא אף יצרוהו, כאשר פנו לבית המשפט לעניינים מנהליים ובכך סיכלו את ההליכים שהיו תלויים ועומדים בפני בית משפט השלום.

9.יחד עם זאת, גם לגופו של עניין איני רואה מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום. הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין. אולם, בית המשפט יעכב ביצוע כאשר המבקש יצביע על קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 861). העקרונות למתן החלטה לעיכוב ביצוע פורטו על-ידי בית משפט זה באחת הפרשות (בש"א 4403/94 רחל ויצמן ואח' נ' מסודי דאודי (לא פורסמה, ניתנה ביום 14.8.94):

"הכלל הוא איפוא, כי פסק-דין מחייב מיום שימועו, וכי הזוכה זכאי לתבוע את ביצועו המיידי גם אם המפסיד הגיש ערעור. ואולם, העדפת האינטרס של הזוכה אינה מוחלטת, ולבית-המשפט מסורה על-פי תקנה 467 לתקנות הנ"ל הסמכות לעכב ביצוע של פסק-דין. סמכות זו תופעל כדי למנוע מצב דברים שבו לא יהיה ניתן להגשים את זכויותיו של המערער כפי שייקבעו בפסק-הדין בערעור.

העילה המצדיקה איפוא עיכובו של פסק-דין היא חוסר אפשרות או, למיצער, קושי רב להשיב את המצב לקדמתו אם פסק-הדין מושא הערעור יבוצע ולאחר מכן המערער יזכה בערעורו.

לעילה זו שני סייגים המשקפים את המעמד העדיף של אינטרס הזוכה. פסק הדין לא יעוכב גם אם לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה, בהתקיים אחת מן השתיים: (א) הערעור, על פניו, הוא חסר סיכוי; (ב) עיכוב ביצועו של פסק -הדין עלול לגרום לזוכה נזק העולה, או למיצער, השווה לנזק שישא בו המפסיד כתוצאה מביצוע פסק-הדין."

10.אכן, "גם אם לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה" לא יעכב בית המשפט את ביצוע פסק הדין, כאשר הסיכוי שיזכה המבקש בערעור מחד, והנזק אשר ייגרם למשיב מעיכוב הביצוע מאידך, אינם מצדיקים את מתן הסעד. על-פי אמות המידה הנזכרות, איני רואה מקום לעכב את ביצוע פסק הדין.

פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים מנומק היטב. השאלות במחלוקת הינן עובדתיות כולן. מאידך, עמידר טוענת – ובצדק – כי יש גם לשקול את עניינם של זכאים רבים אשר מחכים לקבלת דיור ציבורי. כמו כן, אני חוזרת ומדגישה כי ספק אם קיימת אכסניה מתאימה לבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע של פסק דין אשר עליו הם אינם מערערים.

על-פי הנימוקים המפורטים, הבקשה נדחית.