עע"מ 161/21זכי כמאל נ. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רכס הכרמל

בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט מ' רניאל ), בעת"מ 34289-03-20 מיום 24.11.2020. בפסק הדין, נדחתה עתירת המבקשים 2-1 לביטול הפקעת מקרקעין המצויים בתחום המועצה המקומית דלית אל-כרמל.

1.

ביום 18.1.2016 פורסמה למתן תוקף תכנית מס' 356-0144261 (להלן: התכנית ) שמטרתה הסדרת שכונת המגורים ואדי אל-פש במועצה המקומית דלית אל-כרמל. השכונה נבנתה בחלקה על קרקע בייעוד חקלאי וללא היתרי בנייה, והתכנית עתידה להביא, בין היתר, להכשרת הבנייה של כ-650 יחידות דיור. במסגרת התכנית, מתוכנן להיסלל כביש מס' 3 (להלן: כביש 3 ), שנועד לחבר בין שכונת ואדי אל-פש לבין דרכים נוספות בתחומי המועצה.

2.

המבקשים 2-1 (להלן: המבקשים ) הם בעלי זכויות במקרקעין עליהם חלה התכנית, הידועים כחלקות 2, 26 ו-27 בגוש 11506 וחלקה 60 בגוש 11509 (להלן: המקרקעין ). יישום התכנית יחייב, בין היתר, את הפקעתו והריסתו של קיר שבנתה המבקשת 2, המקיף בחלקו את חלקה 60 בגוש 11509 (להלן: הקיר ), ומצוי בתוואי של כביש 3.

3.

ביום 22.12.2015 הגישו המבקשים עתירה מנהלית נגד אישור התכנית, ככל שהיא נוגעת למקרקעין שברשותם (להלן: העתירה הראשונה ). העתירה נדחתה ביום 13.6.2017 בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט מ' רניאל ). ביום 12.5.2019 נדחה גם הערעור על פסק הדין על ידי בית משפט זה (עע"מ 5626/17 זכי כמאל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה רכס הכרמל (12.5.2019)).

4.

לאחר דחיית העתירה הראשונה, אישרו המשיבות 2-1 (להלן יחד: המשיבות ) את הפקעת המקרקעין (החלטות מיום 10.12.2019 ומיום 9.1.2020), וביום 4.2.2020 פורסמה הודעת הפקעה לפי סעיפים 6 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות ) ולפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בעקבות זאת, הגישו המבקשים עתירה נוספת ובה טענו כי ההפקעה אינה כדין ובטלה מעיקרה.

בפסק הדין בעתירה, בית משפט קמא דחה את טענות המבקשים, ובהן, כי ההפקעה אינה סבירה וכי חברי המשיבות לא הפעילו שיקול דעת באישורה ולא היו מודעים למלוא התשתית העובדתית הרלוונטית לעניין. נקבע, בין היתר, כי לא נפל פגם בהחלטות על אישור ההפקעה.

יצוין, כי בית משפט קמא נתן בתחילתו של ההליך צו ביניים זמני לעיכוב הליכי ההפקעה, אשר בוטל ביום 24.11.2020 עם מתן פסק הדין בעתירה.

5.

ביום 10.1.2021 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין. כחודש וחצי לאחר מכן, הוגשה הבקשה שלפניי, בגדרה מבוקש, בין היתר, להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין לרבות תשלום רכיב ההוצאות שבו, עד לסיום הדיון בערעור; ליתן סעד זמני המורה למשיבות להימנע מלתפוס חזקה ולנקוט בפעולות כלשהן במקרקעין; ולהימנע מלעשות כל דיספוזיציה במקרקעין או להעבירם לצד שלישי.

לשיטתם של המבקשים, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, לנוכח טעויות ופגמים שנפלו בהחלטת בית משפט קמא. המבקשים חזרו בעניין זה על חלק מטענותיהם בהליך קמא, ובין היתר, כי ההפקעה אינה סבירה ולא עומד בבסיסה צורך ציבורי מיידי. עוד נטען כי החלטותיהן של המשיבות התקבלו על יסוד מידע שגוי ומטעה; כי ההחלטות נגועות בהפליה; וכי פסק הדין של בית משפט קמא נעדר הנמקה מספקת.

במישור מאזן הנוחות, נטען כי זה נוטה בבירור לטובת המבקשים, שכן אם לא יינתנו הסעדים המבוקשים, המשיבות עשויות לתפוס חזקה במקרקעין וליצור מעשה עשוי. באופן זה, לדידם, לא יתאפשר צמצום הפגיעה בהם על ידי הטמעת תכנית אחרת לשינוי תב"ע, כמו זו שהציעו הם עצמם למועצה (להלן: התכנית החלופית ). עוד צוין כי המשיבות טרם פעלו במקרקעין, דבר המעיד, לשיטתם של המבקשים, על היעדר דחיפות בהפקעה.

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ככלל, הגשת ערעור אינה מצדיקה כשלעצמה את עיכוב ביצועו של פסק הדין מושא הערעור (תקנה 42 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). בית המשפט יסטה מן הכלל האמור, במקרים בהם מבקש עיכוב הביצוע יראה כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו לדוגמה, עע"מ 4992/10 אשר גרין מבנים בע"מ נ' רשות העתיקות , בפסקה 3 (22.7.2010)).

7.

איני מוצא לנכון לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי הערעור, אך אציין כי חלק מטענות המבקשים הועלו ונדחו כבר במסגרת העתירה הראשונה כך שבפני המבקשים

ניצבת משוכה גבוהה.

8.

אשר לשיקולי מאזן הנוחות. אכן, סלילת הכביש עשויה להקשות על החזרת המצב לקדמותו ככל שיתקבל ערעורם של המבקשים (ראו והשוו: עע"מ 302/19 שמוחה נ' עיריית חולון , פסקה 5 והאסמכתאות הנזכרות שם (10.10.2019) ). ואולם, דומה כי חלק עיקרי של המחלוקת בין הצדדים נסב על הריסת הקיר המקיף באופן חלקי את המקרקעין. מבחינה זו, גם אם בסופו של יום יתקבל ערעור המבקשים לאחר הריסת הקיר, הרי שמדובר בנזק הניתן לפיצוי כספי. יצוין גם, שלמרות התנגדותם הנחרצת להריסת הקיר, המבקשים לא הבהירו מהו הנזק אשר עתיד להיגרם להם אם אכן ייהרס, ולא סתרו את טענת המשיבות לפיה גם אם ייהרס הקיר, הרי שאין בכך כדי לפגוע בשימוש של המבקשים בשטחם. מנגד, נטען כי התכנית החלופית שהוצעה על ידי המבקשים פוגעת בקניינם של אחרים, על ידי הסטת הדרך מהמקרקעין לחלקות אחרות, מה שיחייב הפקעה בשיעור ניכר.

עוד מנגד עומד על הפרק אינטרס ציבורי חשוב, הוא הסדרת הבנייה בשכונת מגורים בה מאות תושבים לפחות, וסיוע בחיבורה לדרכים נוספות ושטחי ציבור, באופן שיקדם את רווחת התושבים. בהקשר זה אציין כי לטענת המשיבה 1 קיימת דחיפות בסלילת כביש 3, שכן הביצוע נשען על תקציב ממשלתי מוגבל בזמן, וככל שלא ינוצל לייעוד שנקבע לו – ייתכן שיילקח ויאבד.

9.

אין להתעלם גם מטענת המשיבה 2, כי הבקשה דנן הוגשה בשיהוי, כשלושה חודשים לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא, וכחודש וחצי לאחר הגשת כתב הערעור על פסק הדין. בין לבין, ביום 21.12.2021, פורסמה ברשומות הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות שהפכה את המקרקעין לקניינה של הוועדה המקומית, כך שנוצר "מעשה עשוי".

10.

אף אין ממש בבקשה לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות המשפט שנפסקו לחובת המבקשים (סך של 9,360 ₪ לכל אחת מן המשיבות) ויש להצר על עצם הגשת הבקשה, באשר ההלכות בנוגע לעיכוב ביצוע חיוב כספי ידועות ומוכרות, קל וחומר, כאשר מבוקש עיכוב ביצוע תשלום הוצאות משפט שנפסקו (ראו, לדוגמה, ע"א 4461/13 זילברג נ' פלאפון תקשורת בע"מ , בפסקה 4 (9.9.2013)). מה עוד שהמבקשים אף לא טענו כי אם יזכו בערעורם לא יוכלו להיפרע מהמשיבות. משכך, כאמור, דין הבקשה להידחות.

11.

סוף דבר, שהבקשה למתן סעד זמני נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבות בסך 3,500 ₪ כל אחת.