עע"מ 1785/18 אולניק חברה להובלה, עבודות עפר וכבישים בע"מ נ. מדינת ישראל -

1.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי עתירה כנגד החלטת ועדת המכרזים של המשיבה 1 (להלן: המדינה ) לפסול את הצעתה במכרז לטיפול בקרקע מזוהמת באילת. קודם לפסילתה, זכתה העותרת במכרז האמור בגלגולו האחרון, אולם לאחר בחינת השגות שהגישו מציעות אחרות לוועדת המכרזים, הגיעה הוועדה למסקנה כי החלטתה התבססה על הבנה לקויה של מידע שהועבר אליה מהמשרד לאיכות הסביבה. נוכח זאת, החליטה הוועדה לשנות מהחלטתה בדבר זכיית המבקשת, באופן שהצעת המבקשת תיפסל בשל אי עמידה בתנאי סף הנוגע לניסיון, ואילו המשיבה 2 תיבחר כזוכה במכרז.

2.

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, משלא מצא מקום להתערב במסקנת ועדת המכרזים לפיה "תנאי הסף לא הביאו בחשבון עבודה באסבסט [אותה ביצעה המבקשת] כעבודה רלוונטית לצורך הוכחת ניסיון במכרז", שכן מנסחוֹ בחר לכלול לצורך תנאי הסף עבודה ב- 85 חומרים שפורטו ברשימה שהוזכרה בהגדרה, ואסבסט אינו נמנה עליהם. כן נדחו טענות המבקשת כנגד אי פסילת הצעתה של הזוכה במכרז, לאחר שנקבע כי האחרונה ביצעה "עבודה" של טיפול בקרקע מזוהמת בהיקף ובערך כספי העולה על הנדרש בתנאי הסף.

3.

על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור מינהלי ולצדו בקשה למתן סעד זמני שיעכב את מימוש פסק הדין - היא הבקשה שלפני. לטענת המבקשת בערעורה, שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו, הן באשר לביטול זכייתה במכרז, הן בנוגע להכשרת המשיבה 2 כזוכה תחתיה, וזאת מנימוקים ברוח אלו שהועלו זה מכבר בפניו. לצד זאת, סבורה המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה, משום שאם תבוצענה העבודות נושא המכרז בטרם הכרעה בערעור – הערעור יסוכל. לפיכך, קיים "אינטרס מכריע ומהותי", כך נטען, להקפיא את מצב הדברים על אתר, על מנת למנוע קביעת עובדות בשטח, באופן העלול להקים טענה ל"מעשה עשוי".

מנגד, טענה המדינה כי דין הבקשה להידחות, בראש ובראשונה מחמת שיהוי ומעשה עשוי. פסק הדין מושא הערעור ניתן ביום 19.2.2018, ומשלא התבקש סעד זמני בבית משפט קמא, ניתן זה מכבר צו להתחלת עבודה ביום 26.2.2018. בהקשר זה, ציינה המשיבה 2 פעולות שבוצעו זה מכבר על ידה, ובכללן הוצאת היתרים נדרשים והתקשרות עם בעלי מקצוע שונים. לגופם של דברים, טוענות המשיבות כי סיכויי הערעור נמוכים, וכי במישור מאזן הנוחות קיימת הדחיפות בביצוע העבודות שעניינן סילוק חומרים מזהמים משכונת מגורים, עבודות שהתעכבו מזה זמן רב נוכח הימשכות ההליכים. לכך יש להוסיף, את הנזק הצפוי למשיבה 2 כתוצאה ממתן סעד זמני בשלב זה, אשר לטענתה עולה על הנזק שייגרם למבקשת ככל שסעד כאמור לא יינתן.

4.

ביום 8.3.2018 הגישה המבקשת בקשה להשיב לתגובות המשיבות, בקשה שאינני מוצא להיעתר לה. זאת, מן הטעם שאין במחלוקת העובדתית המתוארת בה כדי להשפיע על התוצאה, כמפורט להלן.

5.

לאחר עיון, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות. כידוע, הכלל הוא שהגשת ערעור לא מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים או את מימושה (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), וכי שתיים הן אמות המידה לבחינת בקשה לסעד זמני בערעור: סיכויי הערעור להתקבל, ו"מאזן הנוחות" שבין הצדדים להליך. עם זאת, מקובל כי אבן הבוחן המרכזית בהכרעה בבקשה לסעד זמני כאמור הינה מאזן הנוחות ( רע"א 4218/16 גרבוע נ' רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (21.6.2016); עע"מ 62/16 מתפרות ליאור בע"מ נ' המשרד לביטחון פנים משטרת ישראל (20.1.2016)). בענייננו, אף מבלי שאביע עמדה לגבי סיכויי הערעור, סבורני כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

עניינו של המכרז בעבודות שתכליתן פינוי פסולת מזהמת מאתר הסמוך לאזור מגורים באילת, פסולת אשר קיים הכרח לפנותה ללא דיחוי. זאת, במיוחד עתה, משנחשפו שכבות קרקע על ידי חברה קבלנית שהחלה בעבודה במקום אשר הופסקה עקב ההליכים המשפטיים שידע המכרז. בנוסף, אף אם בסופו של יום הערעור יתקבל ולא ניתן יהיה להפקיע את זכייתה של המשיבה 2 במכרז, אין לומר כי ייגרם למבקשת נזק בלתי הפיך. מדובר בנזק בר פיצוי, וככל שייקבע כי החלטת ועדת המכרזים התקבלה שלא כדין, פתוחה הדרך בפני המבקשת להגיש תביעה כספית בגין אי זכייתה במכרז (בר"מ 5338/10 מנרב הנדסה ובניין בע"מ נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (9.8.2010)).

6.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות בסך 1,500 ₪ כל אחת.