עע"מ 2395/07אכדיה סופטור סיסטמס בע"מ נ. מדינת ישראל - מנהל המכס ומס בולי

1.

בתאריך 3.4.03 ניתן פסק-דינו של בית-משפט זה בע"א 222/00 מדינת ישראל נ' שיכון ובינוי אחזקות בע"מ, פ"ד נז(3) 353 ( פרשת שיכון ובינוי ) ובמרכזו נדונה פרשנותו של חוק מס בולים על מסמכים, התשכ"א-1961 והדרכים לגבייתו של מס זה על-ידי המדינה. פסק-הדין הוא יסודי ומקיף ואין צורך להידרש לפרטיו בגדר ההליך הנוכחי. החשוב הוא, כי נקבע בגדרו – ובניגוד לעמדת המדינה – שיש לחשב את מס הבולים בדרך שונה מזו שחושבה עד אותה עת.

שתי החברות המשיבות סברו כי המדינה ממשיכה לגבות מס בולים בניגוד לפסיקתו של בית-משפט זה ב פרשת בינוי ושיכון ועל כן פנו, ביום 27.4.06, לבית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, בבקשה לאשר תובענה ייצוגית בסוגיה של חיוב במס בולים בגין רכיב המע"מ בעסקאות. בקשה זו נדחתה, מבלי שנדונה לגופה, נוכח הודעת המדינה כי החליטה להפסיק את גביית המס בגין רכיב זה. הודעה זו, יצוין, באה על רקע הוראתו של צו הבולים על מסמכים (ביטול תוספת א' לחוק)(תיקון), התשס"ו-2005, שביטל את החיוב בתשלום מס בולים על מסמכים שנחתמו בישראל לאחר חודש ינואר 2006.

חרף דחייתה של הבקשה, ומתוקף הסמכות הקבועה בסעיף 9(ג) לחוק תבענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, פנו המשיבות לבית-משפט קמא בבקשה לפסוק להן גמול ושכר-טרחת באי-כוחם. בית-משפט קמא (כבוד השופט ע' מודריק ) קיבל עתירה זו לאחר שמצא כי לבקשתם להכיר בתובענה כבתובענה ייצוגית חשיבות ציבורית רבה ודבר זה אף הצריך עבודה מאומצת של באי-כוחם, ובלשונו:

"חשיבותה של תובענה ייצוגית קונקרטית נבחנת על פי מידת התועלת לציבור שהיא תוצאה של השגת התובענה את תכליתה. בעניין דנן, ככל הנראה התועלת הציבורית היא בעלת היקף גדול מאוד שכן המדינה החליטה שלא תגבה יותר מס בולים על מע"מ בעסקאות. אמנם המדינה לא תחזיר מס כאמור שנגבה בעבר, אולם היא תמנע מכך בעתיד. כפי שהראו [המשיבות]

בנתונים שמסרו בבקשתן מדובר בגבייה של עשרות רבות של מיליוני שקלים בשנה ואולי אפילו מאות מיליוני שקלים" (עמ' 8 להחלטה).

ובהמשך –

"מן הבקשה עולה שהטרחה בעניין התובענה דנן הייתה בעיקר טרחתם של באי הכח המייצגים; היינו עורכי הדין שנצרכו ללמוד הסוגיה ובחינתה מזוויות שונות. לא ראיתי מהי ה"טרחה" המיוחדת של [המשיבות] כשלעצמן" ( שם, בעמ' 7).

סופו של דבר, למשיבות נפסק גמול מיוחד בסך 200,000 ש"ח ושכר טרחה בסכום של 300,000 ש"ח. בנוסף, חויבה המדינה לשאת בסכום אגרת בית-המשפט ובהוצאות שונות בסך 25,000 ש"ח.

2.

המדינה, הממאנת להשלים עם חיוב זה, הגישה את ערעורה לבית-משפט זה, ובמקביל פנתה לבית-משפט קמא בבקשה לעכב את תשלום הסכומים שנפסקו עד להכרעה בערעור. בקשתה התקבלה בחלקה, ונקבע כי מתוך הסכומים שנפסקו יש לעכב

תשלום של 200,000 ש"ח, שהם מחצית מהגמול המיוחד ושליש משכר הטרחה.

מכאן הבקשה שלפניי, להורות על עיכובם של יתר הסכומים לתשלום. המדינה מדגישה כי בקשתן של המשיבות לנהל נגדה תובענה ייצוגית היא רק אחת מיני בקשות רבות דומות שהוגשו נגד המדינה לאחר שניתן פסק-הדין ב פרשת שיכון ובינוי . נטען, כי הכלל הוא, ודבר זה קבוע בסעיף 22(א) לחוק תובענות ייצוגיות, שאין לפסוק גמול ושכר טרחה למי שהתובענה שהגיש נדחתה. בנסיבותיו של ההליך הנוכחי, כאשר הבקשה להגיש תובענה ייצוגית נדחתה נוכח הודעת המדינה כי היא חדלה מהגבייה שבעטיה הוגשה הבקשה, בית-המשפט אמנם רשאי – בהתאם לסעיף 9(ג) לחוק – לפסוק גמול מיוחד ושכר טרחה, אולם השימוש בסמכות זו הוא בבחינת חריג. הודעת המדינה, נטען, לא נבעה מהכרתה באי חוקיותה של הגבייה, אלא מהטעם שהחיוב במס בולים בוטל ממילא ולא היה עוד טעם לנהל את הדיון בבקשת המשיבות.

עוד נטען, כי חיובה של המדינה לשלם כבר עתה את החיובים שנפסקו נגדה, עלול להעמידה בפני שוקת שבורה כאשר המשיבות יתבקשו להשיב סכומים אלה. נזק זה מחמיר יותר, כך נטען, "נוכח אופיו המיוחד של הגמול ושכר הטירחה בהם עסקינן", שכן, "אין מדובר בפסק דין שניתן בתביעה כספית רגילה ובפיצוי כספי אשר נועד לשפות את המשיבות על נזקים שנגרמו להן או על חסרון כיס שספגו. עסקינן בפיצוי בעל אופי מיוחד, אשר ניתן מכח סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר המטרות העומדות בבסיסו ייחודיות ושונות מפסק דין כספי רגיל" (עמ' 11 לבקשה).

המשיבות מתנגדות לבקשה, ולהשקפתן הגשתה לוקה בחוסר ניקיון כפיים והיעדר תום-לב. הצורך בהגשתה של בקשה לניהול תובענה ייצוגית, הוטעם, לא היה נוצר לולא סירבה המדינה לפעול על פי מצוותו של בית-המשפט ב פרשת שיכון ובינוי . המשיבות סבורות כי סיכוייו של הערעור קלושים הם, אולם הן אינן מתכחשות לכך שהחלטתו של בית-משפט קמא – להטיל על המדינה את החיובים שהוטלו על אף דחייתה של הבקשה לנהל תובענה ייצוגית – היא בבחינת תקדים משפטי ראשון מסוגו בתחום של דיני תובענות ייצוגיות.

3.

חוק התובענות הייצוגיות בא לאוויר העולם אך לפני זמן קצר, וטרם התברכנו בפסיקה רבה באשר להוראותיו. מכאן חשיבותו המשפטית של פסק-הדין שניתן על-ידי בית-משפט קמא, ומטבע הדברים שהסוגיה תשוב ותיבחן במסגרת הערעור שהוגש. למיטב ידיעתי, זו גם הפעם הראשונה מאז נחקק החוק שבית משפט זה יידרש לפרשנותה של ההוראה בסעיף 9(ג) לחוק, הוראה העוסקת באפשרות לפסוק גמול ושכר טרחה בנסיבות בהן בית-המשפט דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. במצב דברים זה לא אוכל להמעיט בסיכוייו של הערעור. ברם, זו לא המכשלה היחידה הניצבת בפני המדינה, המבקשת לעכב את פסק-הדין. כידוע, עיכוב ביצוע הוא סעד חריג. הכלל הוא, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), שכן צד שזכה בדין זכאי לממש את זכייתו על אתר. הנטל הרובץ על שכמו של צד המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין, הוא להראות, בנוסף לכך שסיכויי הערעור טובים, כי קיומו המיידי של פסק-הדין יסב לו נזק בלתי הפיך, או כזה שיהיה קשה לתקנו, במידה והערעור יתקבל (השוו: רע"א 9085/96 אוסטרי נ' טופר מפעלי אופנה, לא פורסם; בש"א 3158/91 שרון נ' קומפני פריזיין, פ"ד מה(5), 499; עע"מ 1742/06 חדד

נ' עיריית אילת, לא פורסם). נזק כזה לא הצליחה המבקשת להוכיח. אדרבא, מדובר הוא בחיוב כספי, וחיוב מסוג זה חזקה עליו כי הוא ניתן להשבה (ע"א 8160/01 הבנק הבינלאומי הראשון נ' פאן, פ"ד נז(6), 597; ע"א 7221/01 רובינשטיין נ' שובל,

פ"ד נו(4) 178; ע"א 9672/05 קופת חולים נ' פלומבה, לא פורסם). חזקה זו לא עלה בידי המבקשת להפריך, וטענותיה – כי מצבן הכלכלי של המשיבות הוא כזה שהן יתקשו להשיב כספים שהועברו אליהן – נטענו באופן כללי ולא נתמכו אף לא בבדל של ראיה.

אמנם, הרעיון הניצב מאחורי פסיקתם של גמול מיוחד ושכר טרחה במסגרת תובענה ייצוגית, שונה הוא מחיוב כספי הנפסק בתובענה רגילה, אולם דבר זה אינו יכול להועיל למבקשת, שכן מה שקובע הוא לא הרציונל הניצב מאחורי הסעד שנפסק, אלא טיבו והאפשרות להחזיר את הגלגל לאחור במידה והערעור יתקבל.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבות את שכר טרחת באי-כוחן, בסך 3,000 ש"ח.

אך ברי הוא כי הצו הארעי עליו הוריתי בהחלטתי הקודמת – בטל.