עע"מ 2435/11 ויקטור סימוב נ. שר הפנים

זוהי בקשה למתן סעד זמני לפיו יימנע המשיב מהרחקתה של המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) מישראל, עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור) בו נדחתה עתירתם להסדרת מעמדה של המבקשת בישראל.

1.

המבקש 1 (להלן: המבקש ) הינו אזרח ישראלי שעלה לישראל מחבר העמים בשנות התשעים, והמבקשת היא נתינת מולדובה שנכנסה ארצה בשנת 2005 כעובדת בתחום הסיעוד. ממועד כניסתה לישראל הועסקה המבקשת כעובדת סיעוד ואשרת העבודה שלה הוארכה מעת לעת (עד סוף חודש אוקטובר 2010). המבקשים הכירו לטענתם לפני כשלוש שנים באמצעות חברה משותפת, ומזה כשנתיים וחצי הם מתגוררים יחד בבני-ברק ומנהלים חיים משותפים. המבקשים מציינים כי הם אינם יכולים להינשא בישראל משום שאינם בני אותה דת, ומשכך ביוני 2009 הם יצאו למולדובה על-מנת להינשא שם. לדבריהם הדבר לא הסתייע מפני שעם הגיעם לרשם הנישואין נדרש המבקש להמציא תעודה המעידה על מצבו האישי ונמסר לו בנציגות ישראל כי הדבר יארך חודש ימים לפחות, והוא לא יכול היה להיעדר מעבודתו לתקופה כה ממושכת. בהמשך, ביום 29.4.2010 פנו המבקשים אל המשיב בבקשה להסדרת מעמדה של המבקשת בישראל על-פי הנוהל לטיפול בהסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים (להלן: הנוהל ). במעמד הגשת הבקשה נערך למבקשים שימוע לבחינת כנות הקשר (בסיוע מתורגמנית, ככל שהדבר נוגע למבקשת), ובהחלטתו מיום 3.8.2010 דחה המשיב את הבקשה מן הטעם ש"נמצאו סתירות רבות בשימוע, לא נמצאו מספיק הוכחות ולא השתכנענו מכנות הקשר". זמן קצר לאחר מכן פנו המבקשים אל המשיב בבקשה כי ישקול מחדש את החלטתו ויערוך להם שימוע נוסף, אך בקשתם נדחתה ובאשר לשימוע צוין כי "השימוע נערך באמצעות מתורגמנית, עובדת המשרד, ואין ספק שהדברים הובנו היטב". משכך, הגישו המבקשים בחודש אוקטובר 2010 עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, אשר העבירה לבית משפט לעניינים מינהליים בירושלים.

2.

בפסק-דינו מיום 2.3.2011 דחה בית משפט קמא את העתירה, בקובעו כי גם אם חלק מן הסתירות שנתגלו בשימוע בין גרסאות המבקשים ניתנות להסבר או שאינן מהותיות, התמונה בכללותה אינה תומכת בטענת המבקשים לפיה הם מנהלים חיים משותפים כבני-זוג. בהקשר זה עמד בית המשפט על כך שהמבקשים אינם מעורים באופן משמעותי האחד בחיי השני, אינם מנהלים את ענייניהם הכספיים במשותף, אין בפיהם גרסה אחידה באשר לנשיאה בהוצאות המחייה ואין הם נוהגים על-פי הסכם השיתוף אותו הציגו על-מנת לבסס את טענתם כי הם חיים כבני-זוג. בית המשפט הוסיף וציין כי גם צורת מגוריהם של המבקשים, יחד עם אדם שלישי המארח לעתים את אשתו בדירה כשהיא מגיעה מחו"ל או עוזב את הדירה למקום אחר עם הגיעה, אינה מתיישבת עם חיים של זוגיות. עוד קבע בית המשפט כי הטענה לפיה המבקשים נסעו למולדובה על-מנת להינשא מעוררת תהייה, בציינו כי אין זה מתקבל על הדעת שהמבקש נמנע מלברר את הטעון בירור טרם הנסיעה. ממכלול הנסיבות שפורטו לעיל, כך קבע בית משפט קמא, רשאי היה המשיב להגיע למסקנה לפיה לא הוכחה כנות הקשר בין המבקשים, ומסקנה זו אינה מקימה עילה להתערבותו. בית המשפט דחה אפוא את העתירה והורה למבקשת לעזוב את ישראל עד ליום 31.3.2011.

3.

ביום 28.3.2011 הגישו המבקשים ערעור על פסק-הדין ועימו הבקשה שבכאן. באותו היום ניתן לבקשת המבקשים צו ארעי המורה כי עד למתן החלטה אחרת יימנע המשיב מהרחקתה של המבקשת מישראל. המבקשים טוענים כי מזה כשלוש שנים הם מנהלים חיים משותפים כבני זוג לכל דבר ועניין, וכי הסתירות שלדברי המשיב נתגלו בין תשובותיהם בשימוע לאו סתירות הן והדברים ניתנים להסבר אילו היה מתאפשר להם לספקו. המבקשים מפרטים בערעורם שורה של הסברים ביחס לסתירות הנטענות ולתהיות עליהן עמד בית המשפט והם מוסיפים וטוענים כי אין תמה בכך שרק לאחר הגיעם למולדובה התברר להם שעל המבקש להמציא תעודת רווקות, שכן אין לצפות מהדיוטות שלא לוו בייעוץ משפטי לדעת מהם המסמכים הנדרשים לשם נישואין בחו"ל. כמו כן טוענים המבקשים כי כניסה לנוהל ממילא אינה מהווה ערובה לקבלת אשרת קבע בסיום ההליך המדורג, האורך כשבע שנים ובמהלכו עורך המשיב בדיקה שנתית בדבר כנות הקשר. לגישתם שגה בית משפט קמא משלא קבע שהם עומדים בנטל הנדרש להתחלת ההליך המדורג ועוד הם טוענים כי בית משפט קמא לא נתן משקל לכך שכלל לא נמסרה להם מטרת הזימון למשרד הפנים ולכך שהם התייצבו בלא ייעוץ משפטי. המבקשים סבורים כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לזכותם החוקתית לחיים משותפים ולחיי משפחה והם מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם שכן המבקשת אינה מסכנת את שלום הציבור ואין לה כל עבר פלילי, ומנגד ייגרם להם נזק כבד ביותר במידה שבקשתם תידחה, שכן תיגזר עליהם פרידה. המבקשים מציינים עוד כי טרם הגשת הערעור הועלתה על-ידם הצעה לפיה הם יינשאו בחו"ל ולאחר שישובו לישראל ב"אשרת חוזר" תוגש על-ידם בקשה חדשה, כנשואים, למתן מעמד למבקשת, אך לדבריהם דחה המשיב את הצעתם זו.

4.

המשיב, מצידו, טוען כי דין הבקשה להידחות וכי סיכויי הערעור נמוכים שכן לא נפל כל פגם בפסק-דינו המנומק והמפורט של בית משפט קמא. המשיב מדגיש כי טענות המבקשים ביחס לשימוע נבחנו בבית משפט קמא ונדחו וכי ככל שהם מעלים בהקשר זה טענות חדשות אין להידרש אליהן לראשונה בשלב הערעור. עוד טוען המשיב כי מן השימוע עולה שמידת ההיכרות בין המבקשים אינה תואמת את מידת ההיכרות שניתן לצפות לה מבני זוג המנהלים חיים משותפים וכי התרשמותו היא שהמבקשים חולקים קורת גג משותפת לכל היותר (ואף זאת עם אדם אחד נוסף לפחות), כי הם אינם מצויים בפרטים מהותיים לגבי בן-הזוג ואינם מנהלים את ענייניהם הכספיים במשותף. המשיב מוסיף ומפרט את הסתירות שנתגלו לשיטתו בשימוע, ובאשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי ככל שהערעור יתקבל תוכל המבקשת לשוב לישראל ומשכך אין בהרחקתה לארץ מוצאה כדי ליצור מצב בלתי הפיך.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי בעל דין המבקש סעד זמני לתקופת הערעור נדרש להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי שיקולי מאזן הנוחות נוטים בבירור לטובתו, והתנאים למתן סעד זמני בערעור מחמירים מאלו הנדרשים בערכאה הדיונית שכן עם מתן פסק הדין נגד המבקש משתנה נקודת האיזון בין הצדדים (ראו: עע"ם 68/10 אדרי נ' שר הבינוי והשיכון , פיסקה 8 (טרם פורסם, 31.1.2010); עע"ם 3751/09 פינקלשטיין נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (טרם פורסם, 21.7.2009)). במקרה שלפנינו, בית משפט קמא קבע כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב המצדיק את התערבותו, בציינו כי "המסקנה אליה הגיעה עורכת השימוע לפיה המדובר בשותפים לדירה, להבדיל מבני זוג, מעוגנת בראיות של ממש". המבקשים חולקים על מסקנה זו ועל פניו נראה שלא ניתן לומר כי ערעורם משולל סיכוי, בין היתר מפני שבפי המבקשים ישנם הסברים, שטעמם עימם, למצער לגבי חלק מן התמיהות שהועלו והסתירות שנתגלו בשימוע. יחד עם זאת, יש לזכור כי על-מנת להצליח בערעור נדרשים המבקשים להתמודד עם קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ששמע אותם ודחה את עתירתם, ובמכלול הנסיבות אינני סבורה כי סיכויי הערעור יש בהם במקרה דנן כדי להכריע את הכף לטובת מתן הסעד הזמני המבוקש. בכל הנוגע למאזן הנוחות, שיקול מרכזי במקרה דנן עניינו בכך שגם לאחר הרחקת המבקשת מישראל יוכל המבקש לדאוג להמשך ניהול הערעור והרחקתה לא תיצור מצב דברים בלתי הפיך, במובן זה שאם הערעור יתקבל תוכל המבקשת לשוב לישראל והמבקשים אינם טוענים אחרת (ראו: עע"ם 8496/10 Gabatino

נ' משרד הפנים , פיסקה 6 (טרם פורסם, 20.1.2011); עע"ם 1586/10 אוזגור נ' רשות ההגירה , פיסקה ח' (טרם פורסם, 8.3.2010); עע"ם 6907/10 כהן נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (טרם פורסם, 15.11.2010)).

מטעמים אלה הבקשה נדחית בלא צו להוצאות.

הצו הארעי שניתן ביום 28.3.2011, מבוטל.