עע"מ 3437-23 עע"מ 3437-23

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת י' בלכר), מיום 27.1.2023, בעת"מ 262740-07-22. בפסק הדין נושא הבקשה נדחתה עתירת המבקשים להורות על מחיקת חוב ארנונה בגין נכס ששכרו העותרים בשנת 2012 ביפו, מכוח הוראות סעיפים 338 ו-339 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה).

למען הסדר הטוב אציין כי סיווגה הנכון של הבקשה דנן הינו בקשה למתן סעד זמני לתוקפת הערעור, ולא בקשה לעיכוב ביצוע. ואולם, כידוע, כיום להבחנה זו לא שמורה יותר משמעות לעניין ההכרעה בבקשה (ראו רע"א 4315/22 עמותת חינוך ומסורה נ' עמותת דגל ראובן (25.7.2022)).

רקע הדברים בתמצית

1.המבקשת 1, מרכז לאומנויות הבמה הכיכר, הינה עמותה ללא מטרת רווח שהוקמה על ידי המבקשים 3-2 למטרת קידום אומנויות הבמה (להלן, בהתאמה: העמותה ו-המבקשים). המבקשים ביקשו לשכור חלל ביפו על מנת לקיים בו את פעילות העמותה. לצורך כך, בשנת 2012 חתמו המבקשים על הסכם לשכירת נכס ברחוב קדומים ביפו (להלן: הנכס), בגדרו נקבע כי תקופת השכירות תחל ביום 1.5.2012. לטענת המבקשים, במועד עריכת הסכם השכירות היה הנכס במצב שאינו ראוי לשימוש. על כן, בין בעלי הנכס לבין המבקשים הוסכם כי המבקשים ישפצו את הנכס ויערכו בו התאמות כך שיתאים לקבלת קהל ולפעילות תיאטרון. עוד הוסכם, כי עד שיושלם השיפוץ, לא ישלמו המבקשים דמי שכירות.

2.עם קבלת החזקה בנכס, החלו המבקשים בעבודות השיפוץ. עם זאת, בחלוף שנתיים לא התקבל אישור מאת המשיבה, עיריית תל אביב-יפו, לקיים בנכס תיאטרון, ולכן ביום 1.6.2014 בוטל הסכם השכירות על ידי המבקשים.

3.לידיי המבקשים הגיעה דרישת חוב מאת המשיבה ביחס לחיובי הארנונה בגין תקופת השכירות בנכס. המבקשים הגישו ערר על הודעת החיוב, בטענה כי בתקופת השכירות הנכס לא היה ראוי לשימוש כך שלא היה מקום לדרישת תשלום ארנונה בגינו. עוד טענו המבקשים, כטענה חלופית, כי יש לשנות את סיווג הנכס מייעוד "מסחרי" לייעוד "גלריה".

4.ביום 23.10.2014 ניתנה החלטת ועדת הערר בערר המבקשים, בגדרה התקבל עררם באופן חלקי. בתמצית, ועדת הערר קבעה כי בתקופה שבין יום 1.5.2012 לבין יום 1.6.2013, ובתקופה שבין יום 1.2.2014 לבין יום 31.5.2014, לא ניתן היה לעשות שימוש בנכס כך שהמבקשים פטורים מתשלום ארנונה ביחס לתקופות אלו. מנגד, נקבע כי המבקשים חייבים בתשלום ארנונה ביחס ליתר התקופה שבה הנכס היה מצוי בחזקתם (בשל שימוש בפועל בו), וכן נדחתה טענתם החלופית של המבקשים בעניין שינוי סיווג הנכס.

5.המבקשים הגישו ערעור על החלטת ועדת הערר, אך ביום 22.3.2015 נמחק ערעורם מחמת חוסר מעש. ביום 25.8.2018 הגישה המבקשת 2 עתירה מנהלית במסגרתה ביקשה כי בית המשפט יורה על סגירת תיק האכיפה ביחס לחוב הארנונה הנדון, אך ביום 30.7.2020 נמחקה העתירה מחמת אי-קיום הוראות בית המשפט.

6.העתירה שבבסיס ההליך דנן, הוגשה ביום 13.7.2022, לאחר שפקיד גבייה התייצב בבית המבקשים לצורך עיקול ותפיסת מיטלטלין למטרת אכיפת חוב הארנונה הנדון, אשר עמד, כולל הצמדה וריבית, על סך של כ-120,000 ש"ח, ובינתיים צמח לסך של כ-140,000 ש"ח (יוער כי לטענת המבקשים דרישת החוב הנ"ל אינה מביאה בחשבון את ההפחתה שנקבעה בהחלטת ועדת הערר מיום 13.10.2014).

בעתירתם עתרו המבקשים לכך שבית המשפט יורה למשיבה למחוק את חוב הארנונה הנ"ל, מכוח סעיפים 338 ו-339 לפקודה, העוסקים במקרים חריגים בהם נתונה לעירייה סמכות למחוק חובות ארנונה כלפיה. יצוין כי במסגרת עתירתם העלו המבקשים שלל טענות נוספות, אך מאחר שאלו אינן נוגעות במישרין לסעד שהתבקש על ידם בעתירתם, לא מצאתי מקום לפרטן.

7.ביום 27.1.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת י' בלכר), בעת"מ 26470-07-22, במסגרתו נדחתה עתירת המבקשים. בפסק הדין, ציין בית המשפט, תחילה, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים. זאת, משום שהמבקשים לא פנו למשיבה בבקשה שתעשה שימוש בסמכותה מכוח סעיפים 338 ו-339 לפקודה, עובר לפנייתם לבית המשפט. בהמשך פסק הדין הוסיף בית המשפט וקבע כי דין טענותיהם של המבקשים להידחות גם לגופן, שכן המבקשים לא הניחו בעתירתם שמץ של תשתית לטענתם כי מתקיימים לגביהם התנאים המנויים בסעיפים 338 ו-339 לפקודה. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט והתייחס ליתר טענות המבקשים, ואף אותן דחה בית המשפט.

8.על פסק דינו של בית המשפט קמא הגישו המבקשים ערעור, ובצדו את הבקשה דנן. בבקשתם טוענים המבקשים, אשר אינם מיוצגים על ידי עורך דין, כי סיכויי הערעור טובים. זאת, משום שלשיטתם, בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלה טעות משפטית מובהקת (אשר טיבה ומהותה לא הובהרה בבקשה). עוד מציינים העותרים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן הם מצויים במצב כלכלי קשה כך שחיובם לשאת בתשלומי חוב הארנונה עלול להובילם לכדי פשיטת רגל. כמו כן, נטען כי חלק מנכסי המבקשים שעוקלו על ידי מחלקת הגבייה של המשיבה, עדיין מצויים בידיה, וכי קיים חשש שבאם יזכו המבקשים בערעורם לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ולהחזיר את הנכסים הנ"ל לידיהם.

9.דין הבקשה להידחות. כידוע, על המבקש עיכוב ביצוע לשכנע כי סיכויי הערעור טובים, וכן שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שדחיית בקשתו תגרום לנזק בלתי הפיך או לקושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו, ככל שהערעור יתקבל. בין שני העקרונות האמורים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר לשיקול מאזן הנוחות מקובל ליתן מעמד בכורה (עע"מ 649/23 עיריית טירת הכרמל נ' קידום צעיר עמותה לקידום הספורט והחינוך בטירת הכרמל, פסקה 17 (23.2.2023)).

10.נראה כי, בנסיבות דנן, מתקשים המבקשים לעמוד בכל אחד משני המבחנים הנדרשים כדי להצליח בבקשתם.

באשר למאזן הנוחות: הטענה לעניין החשש מהליכי פשיטת רגל שיינקטו כנגד המבקשים 2 ו-3 עד שיישמע ערעורם וכן הטענה בדבר אובדנם של מטלטלין (שמהותם לא פורטה כלל), נטענו בעלמא.

גם לעניין סיכויי הערעור האתגר שעומד בפני המערערים אינו קל: כפי שציין בית המשפט קמא, אף שהסעד שנתבקש בעתירת המבקשים הוא כי המשיבה תעשה שימוש בסמכויותיה לפי סעיפים 338 ו-339 לפקודה, בעתירתם לא פירטו המבקשים כלל מדוע מתקיימים לגביהם התנאים המנויים בסעיפים 338 ו-339 הנ"ל. למעשה, עיון בעתירת המבקשים לבית המשפט קמא ובהודעת הערעור שהוגשה מטעמם לבית משפט זה, מעלה כי המבקשים שבים וטוענים את הטענות שהועלו על ידם בעררם (לגבי עצם הטלת החיוב בארנונה) – טענות שנדונו ונדחו בהחלטת ועדת הערר, אשר הפכה חלוטה בינתיים, וממילא ספק אם הינן רלוונטיות לסעד המבוקש בדנן. יתר על כן, כפי שציין בית המשפט קמא, לעתירת המבקשים לא קדמה פנייה למשיבה כי תעשה שימוש בסמכותה למחוק את חוב הארנונה של המבקשים לפי סעיפים 338 ו-339 לפקודה, ובכך לקתה עתירתם באי-מיצוי הליכים.

סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.