פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"ם
3447/12 - א'
לפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקשות:
1. מפעלי תרנא מלונאות ונופש בע"מ
2. קו המים
אירועים בחוף מכמורת בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. עיריית חדרה לרבות מנהל הארנונה
2. חברת שוהר שירותי חנייה בע"מ
בקשה למתן סעד זמני
בשם המבקשות:
עו"ד בועז שגב
החלטה
בפניי בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור לפי תקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ) , לפיו ייאסר על המשיבות לפתוח או להמשיך בהליכי גביה לפי פקודת המסים (גביה) (להלן: הפקודה ).
1.
ביום 5.3.12 פתחה המשיבה 1 (להלן: העירייה ) בהליכי גביה מנהלית של חובות המוכחשים על ידי המבקשות. הליכי הגביה מתייחסים לשבעה רכיבי תשלום נפרדים, ובכלל זה ארנונה, תשלומי שמירה והיטל תיעול. ביום 19.3.12 הגישו המבקשות עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בה טענו כי החלטת העירייה לעשות שימוש בהליכי גביה לפי הפקודה היא בלתי סבירה, חורגת מסמכותה ונועדה לגבות חובות שהעירייה איננה זכאית לדרוש את תשלומם. במסגרת העתירה התבקש בית המשפט ליתן צו ביניים להפסקת הליכי הגביה. ביום 20.3.12 נעתר בית המשפט והעניק למבקשות צו ארעי.
2.
ביום 23.4.12 דחה בית המשפט (כבוד השופט א' קיסרי) את העתירה. בית המשפט דחה את טענת המבקשות, לפיה מאחר שלא קיבלו מהעירייה שירותים שהיא חייבת לתיתם, אזי אין המבקשות חייבות לשלם לה תשלומי ארנונה. בית המשפט קבע כי חובת תשלום הארנונה הינה חובה עצמאית ואינה תלויה בקבלת שירותים עירוניים. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המבקשות לפיה ניתן לקזז חוב ארנונה כנגד תשלומים שנשאו בהם המבקשות בגין שירותים שאותם היה על העירייה לספק. בעניין זה נקבע כי קבלת טענה שכזו תוביל למצב שבו כל נישום יעלה טענת קיזוז במענה לדרישת חוב ארנונה, באופן שיקשה על הרשויות המקומיות לנהל את תקציבן כראוי. מעבר לכך, צוין כי בית משפט לעניינים מנהליים אינה הערכאה המתאימה לבירור העובדתי הרב הכרוך בהכרעה בטענת הקיזוז, ועל המבקשות היה להגיש תביעה כספית נגד העירייה להשבת הסכומים שאותם שילמו עבור התשתיות שהתקינו והשירותים שרכשו.
3.
עם דחיית העתירה, ביטל בית המשפט את הצו הארעי. ביום 29.4.12 הגישו המבקשות לבית המשפט לעניינים מנהליים בקשה להחיות את הצו הארעי שניתן להן במסגרת העתירה. בית המשפט דחה את הבקשה, מן הטעם שלפי ההלכה אין ליתן סעד זמני בקשר לחיוב כספי בהעדר חשש להשבת הכספים מן הזוכה.
4.
על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הגישו המבקשות ערעור ולצידו את הבקשה שבפניי. בבקשה טוענות המבקשות כי סיכויי הערעור שהגישו הינם גבוהים שכן מלשונו של סעיף 2(א) לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000, עולה כי כל עוד מתקיימים הליכי השגה, ערר או ערעור בקשר לחובות לרשות מקומית, לא ניתן לפתוח בהליכי גביה לפי הפקודה. באשר למאזן הנוחות, טוענות המבקשות כי לעירייה לא ייגרם כל נזק ככל שיעוכבו הליכי הגביה עד להכרעה בערעור. מנגד, אי מתן הסעד הזמני עלול להפוך את הערעור לתיאורטי ולפגוע בזכויותיהן שבדין.
5.
דין הבקשה להידחות.
במסגרת בקשה לסעד זמני בערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים, על המבקש להראות כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד, ובכלל זה, כי הנזק שייגרם לו, אם לא ינתן הסעד, הינו בלתי הפיך ( עע"מ 2803/06
מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ , פס' 8 להחלטה (לא פורסמה, 11.4.2006)). עוד יצוין כי שני שיקולים אלו שלובים זה בזה, כך שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות" ולהיפך (בר"מ 2139/06 מר ושות' (1982) בע"מ נ' משרד התשתיות הלאומיות – נציבות המים , פס' 12 להחלטה (לא פורסמה, 6.4.2006)).
לעניין מאזן הנוחות, נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לזוכה על פי פסק הדין ליהנות מזכייתו. כשמדובר על סעד זמני בקשר לחיוב כספי, הרי שככלל הנטייה היא שלא לעכבו, והחריג העיקרי לכך הוא חוסר יכולתו של המבקש להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור ( ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4 , פ"ד נג (1) 187, 189 (1999)). במקרה דנן, הסעד הזמני המבוקש עניינו בעיכוב הליכי גביה של חובות בגין תשלומים לרשות מקומית. מדובר, אפוא, בסעד זמני שמשמעותו הינה כספית בלבד. המבקשות לא טענו כי עלול להתעורר קושי בהשבת הכספים מהמשיבות, ככל שיתקבל הערעור. מעבר לכך, המבקשות לא טענו כי אי מתן הסעד הזמני עלול לפגוע בחוסנן הכלכלי, ואף לא ציינו מהו היקף חובותיהן כלפי המשיבות. למעשה, לא עלה בידיהן לבסס ולו לכאורה את הטענה כי ייגרם להן נזק אם לא יינתן הסעד הזמני. במקביל, לא ניתן לקבל את הטענה כי ככל שיינתן הסעד הזמני, לא ייגרם למשיבות כל נזק. מדובר בחובות משנת 2006 ואילך, ואין זה מן הנמנע שכספים אלה דרושים להן לניהול תקציבן. ממילא טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס.
יוצא, אפוא, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבות. בנסיבות אלה אינני רואה צורך לחוות דעה ביחס לסיכויי הערעור (ע"א 9471/10 פואז ואחיו מזון בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ , פס' 3 להחלטה (לא פורסמה, 20.11.2011)).
אשר על כן, הבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"א באייר תשע"ב (3.5.2012).
ש ו פ ט ת