עע"מ 3550/15 משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ. פלוני

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב (עת"מ (ת"א) 41586-05-12, כבוד השופטת ד''ר ד' אבניאלי ) מיום 21.4.2015 (להלן: הבקשה ו- פסק הדין , בהתאמה). במסגרת פסק הדין נקבע כי המבקש ישלם למשיב – למפרע – את ההטבות הניתנות מכוח הוראות אגף שיקום נכים (להלן: ההטבות) , וזאת מעבר לתגמולים הקבועים בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים ); וכי הטבות אלה יחושבו וישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. במוקד הבקשה ניצבת טענת המבקש שלפיה אין להחיל על ההטבות את חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, אלא את חוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק הריבית ו- חוק הקיצבאות , בהתאמה). לשיטת המבקש, סכום ההטבות המגיעות למשיב בשיעורן המעודכן על פי ההסדר שבחוק הקיצבאות נאמד בסך של 266,836 ש"ח; ואילו בשיעורן המעודכן לפי חוק הריבית – בסך של 584,039 ש"ח. לפיכך נתבקש עיכוב ביצוע חלקי של תשלום ההפרש שבין שני הסכומים, וזאת עד למתן הכרעה בערעור על פסק הדין שהוגש בד בבד עם הבקשה.

רקע והליכים קודמים

2.

המשיב שירת בצה"ל בשירות סדיר בין השנים 1972-1969. לקראת שחרורו מהשירות הסדיר הגיש המשיב ביום 27.10.1972 תביעה להכרה בנכות לפי חוק הנכים, בגין פגיעה מרסיסים באירוע מיום 17.7.1970 ובגין תאונת דרכים. ביום 30.1.1973 הוכרו למשיב אחוזי נכות בגין הפגיעות הפיסיות מהרסיסים.

שנים רבות לאחר מכן, ביום 1.9.2003, הגיש המשיב תביעה נוספת בגין נכות נפשית, שנגרמה לו לטענתו במהלך שירותו הסדיר. ביום 21.7.2005 קבע קצין התגמולים במבקש כי למשיב אירעה תסמונת פוסט טראומטית בתקופת שירותו ועקב שירותו הצבאי (להלן: הנכות הנפשית ), וכי יש לעדכן את דרגת נכותו של המשיב בגין הנכות הנפשית. בהמשך החלטתו קבע קצין התגמולים כי הוועדה הרפואית בישיבתה מיום 10.7.2005 קבעה כי דרגת נכות זו תוכר למשיב החל ממועד הגשת התביעה בגין הנכות הנפשית ב-2003. ביום 9.2.2006 הגיש המשיב בקשה לקצין התגמולים לקבלת התגמולים באופן רטרואקטיבי, למן שחרורו מהשירות הסדיר. בקשתו נדחתה על ידי קצין התגמולים ביום 23.10.2007, ומשכך הגיש המשיב ערר על החלטה זו. ביום 15.8.2010 ניתן פסק דין על ידי ועדת הערר, ובמסגרתו נקבע כי חרף העובדה שהמשיב הגיש את תביעתו להכרה בנכותו הנפשית רק בשנת 2003, מועד תחולת הנכות הנפשית יהא מיום 19.5.1974 – מועד שבו נודע למבקש כי המשיב סובל מנכות נפשית, אף שלא בדרך של הגשת טפסים כמקובל.

3.

המשיב הגיש בקשה לקצין התגמולים למצות את זכויותיו להטבות (כאמור בפתיח, הטבות מכוח נוהל פנימי של המבקש, מעבר לתגמולים מכוח חוק הנכים) בהתאם לשיעור הנכות שנקבע לו, ולתשלום רטרואקטיבי לתקופה החל ממאי 1974 ועד לספטמבר 2003. המשיב דחה את בקשת המשיב בהסתמך על הוראת נוהל 80.23 שלפיה ההטבות ישולמו רק ממועד כינוס הוועדה הרפואית שאמדה את הנכות הנפשית. לפיכך עתר המשיב לבית המשפט המחוזי וטען כי על פי פסיקת בית המשפט המחוזי בעניין לופו (עת"מ (ת"א) 1860/07 לופו נ' משרד הביטחון (4.8.2010), כבוד השופטת מ' אגמון-גונן ) יש לבטל את נוהל 80.23. בינתיים הוגש ערעור בעניין לופו והוחלט לעכב את ההליכים בנוגע למשיב עד להכרעה בערעור. ביום 29.12.2013 ניתן פסק הדין בעניין לופו (עע"מ 7335/10 קצין התגמולים נ' לופו (להלן: עניין לופו ), שאכן ביטל את נוהל 80.23, אך זאת רק באופן פרוספקטיבי, החל ממועד פסק הדין. בעקבות פסק הדין בעניין לופו חודש הדיון בעניין המשיב וביום 21.4.2015 ניתן פסק הדין. בית המשפט הפנה לעניין

לופו ואף הביא מדברי כבוד השופט (כתוארו אז)

א' רובינשטיין :

"הוראה 80.23 מביאה איפוא לכדי תוצאות אקראיות המפלות בין נכי צה"ל בהיקף ההטבות שניתנות להם, ואינה נותנת ביטוי ראוי לעקרון השויון – מה שאפשר היה, אולי, אילו נכללו בה קוי תיחום סבירים – כפי שצוין בעניין שטאובר (עמ' 8, שורה 14 ואילך לפסק הדין) – המציבים תקרה של 2.5 שנים (הזמן הממוצע לטיפול בתיק כאמור בפסקה 4 לתצהיר הראשון) לבירור התביעה להכרה בנכות מיום הגשתה." (פסקה מה לפסק הדין)

בית המשפט המחוזי איבחן את עניינו של המשיב מעניין לופו וקבע כי בנוגע למשיב מדובר במקרה חריג של טיפול בלתי סביר ומתמשך, שלגביו חלה דווקא ההלכה שנקבעה בעניין אופיר (עת"מ (ת"א) 44786-05-12 אופיר נ' אגף השיקום (10.8.2014), כבוד השופט א' בכר (להלן: עניין אופיר )). בפסק הדין בעניין אופיר , שהפך חלוט משלא הוגש עליו ערעור, נקבע כי במקרים חריגים שבהם יוכח כי ההטבות עוכבו עקב מחדל והתמשכות בירורים בלתי סבירה מצד המבקש, ניתן להורות על קבלת ההטבות באופן רטרואקטיבי למן היום בו הייתה אמורה להתכנס הוועדה הרפואית אלמלא המחדל. לפיכך, בעניינו של המשיב צירף בית המשפט את שנאמר בפסק הדין בעניין אופיר , מחד גיסא, ואת "קווי התיחום הסבירים" וה"תקרה של 2.5 שנים" לטיפול בבקשה שנזכרו בעניין לופו , כפי שצוטט לעיל, מאידך גיסא; וקבע כי "מאחר שהנכות (הנפשית – ע'ב' ) הוכרה מחודש מאי 1975 (הטעות במקור – ע'ב' ), הזכות לקבלת ההטבות קמה כעבור שנתיים וחצי – החל מחודש נובמבר 1977". כמו כן קבע בית המשפט כי לנוכח סירובו של המבקש להכיר בזכותו של המשיב גם לאחר הפסיקה בעניין לופו ובעניין

אופיר – לעניין הצמדה וריבית, לא נמצא מקום להחיל את ההסדר שבחוק הקצבאות וכי ההטבות ישולמו בתוספת הצמדה וריבית בהתאם לחוק הריבית.

4.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין וביקש, כאמור, לעכב את תשלום ההפרש בין ערך ההטבות לפי חוק הקצבאות לבין ערכן לפי חוק הריבית. בבקשה, כמו גם בערעור, הבהיר המבקש כי אינו מערער אחר הקביעה הספציפית בעניינו של המשיב, שלפיה יש להכיר בנכותו הנפשית ולשלם לו את ההטבות באופן רטרואקטיבי החל משנתיים וחצי לאחר המועד שבו הייתה אמורה נכותו להיות מטופלת; אלא אך ורק נגד הקביעה העקרונית של בית המשפט המחוזי שלפיה בכל פעם שטיפול בבקשה יימשך מעבר לשנתיים וחצי – ייחשב טיפול זה כמחדל של המבקש המזכה בתשלום רטרואקטיבי של ההטבות. כמו כן מערער המבקש נגד אי-החלת ההסדר שבחוק הקצבאות על ההטבות למשיב, והטלת הצמדה וריבית בהתאם לחוק הריבית במקומו. בתגובה לבקשה טען המשיב להיעדר תחולת ההסדר שבחוק הקצבאות על תשלומי ההטבות באיחור, בשונה מתשלומים באיחור של תגמולים מכוח חוק הנכים.

דיון והכרעה

5.

הבקשה מתמקדת, למעשה, בטענה אחת שעניינה בשאלת תחולתו של ההסדר שבחוק הקצבאות על תשלום ההטבות למשיב. זאת מכיוון שהמבקש מדגיש במפורש שטענותיו בערעור מופנות נגד הקביעה העקרונית בדבר המחדל שבטיפול שנמשך מעבר לשנתיים וחצי, אך לא נגד הקביעות בעניינו הספציפי של המשיב.

על פי הכלל המעוגן בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק הדין שעליו הוגש הערעור. המבקש לעכב פסק דין נדרש להוכיח כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו – במיוחד כשמדובר בבקשה לעיכוב של חיוב כספי, שאז נדרש המבקש להוכיח קיומו של חשש ממשי כי במידה שערעורו יתקבל לאחר שפסק הדין כבר בוצע יתקשה לגבות בחזרה את כספו מהמשיב, או שביצועו המיידי של פסק הדין עלול לגרום למבקש נזק בלתי הפיך (ע"א 6887/14 רמת צבי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דובלין , בפסקאות 16 ו-18 (30.11.2014), והאסמכתאות שם)).

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין בידי להכריע באשר לסיכויי הערעור, שכן הסוגיה שבמחלוקת מעוררת שאלה משפטית שיש לבררה. בכך בוודאי שאין די כדי לקבוע שסיכויי הערעור גבוהים במידה המצדיקה עיכוב ביצוע, וזאת במיוחד לנוכח היעדר ראיות ממשיות בנוגע למאזן הנוחות. טענת המבקש, שלפיה קיים חשש אמיתי שאם פסק הדין יבוצע יהיה קושי רב להשיב את הסכום לקופה הציבורית במקרה שהערעור יתקבל, נטענה בעלמא ומבלי שהוצגה ולו ראשית ראייה לתמיכה בטענה זו. משכך, נמצא כי המבקש לא עמד בנטל הנדרש לצורך עיכוב ביצוע פסק הדין ולכן דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 3,000 ש"ח.