עע"מ 441/13 עמוס וסרמן נ. עיריית גבעתיים

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (מפי סגנית הנשיאה, כב' השופטת מ' רובינשטיין ), שניתן בתאריך 29.10.2012 ב-עת"מ 125003-07-10 (להלן: העתירה ) – וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש על פסק הדין הנ"ל.

2.

השתלשלות האירועים בפרשה שלפני תוארה כבר בהרחבה יתרה, במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שעיכובו מתבקש כאן. לפיכך, אין אני רואה לנכון לחזור כאן בפירוט על תיאור האירועים, ואדרש רק בקצרה לעובדות הצריכות להכרעה בבקשה שלפני.

3.

המחלוקת, מושא הערעור שבכותרת, נסבה סביב חיובי ארנונה שהוטלו על המבקש בגין נכס בו הוא מחזיק במשותף עם אחותו. השגות ועררים שהגיש המבקש בעבר נגד החיובים הנ"ל נדחו, ונגד המבקש ננקטו הליכים לגביית חוב הארנונה שנצבר לחובתו. במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר שהגישה המשיבה 1 נגד המבקש ואחותו, בגין אי-תשלום חוב הארנונה, הושגה פשרה בין הצדדים. על פי הסכם הפשרה התחייב המבקש לשלם למשיבה 1 סך כולל של 54,298 ש"ח, שהם כל חובות הארנונה שהצטברו בגין הנכס עד לתאריך 20.12.2008 – וזאת בתוך שישה חודשים ממועד אישור הסכם הפשרה. כן הוסכם על אופציה לארכה נוספת בת 90 ימים לביצוע הפשרה.

הפשרה הנ"ל קיבלה תוקף של פסק-דין בתאריך 01.01.2009. המבקש לא שילם את חובו גם בתום התקופה שנקבעה בהסכם הפשרה ולפיכך שלחה לו המשיבה 1 מכתב התראה. בתאריך 29.09.2009 המבקש הגיש כתב תביעה בבקשה לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בתואנה שההסכם איננו חוקי, שכן נחתם בשמו על-ידי בא-כוחו, ללא רשותו. תביעה זו נמחקה לבסוף בתאריך 29.12.2009, לבקשת המבקש, ללא צו להוצאות – כך שהסכם הפשרה נותר על כנו.

בתאריך 11.07.2010 המבקש הגיש את העתירה מושא הערעור שבכותרת – גם היא על יסוד טענות נגד תוקפו של הסכם הפשרה. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את העתירה, הן על הסף מחמת מעשה בית דין ושיהוי משמעותי, והן לגופו של עניין. נימוקיו של בית המשפט המחוזי הנכבד לדחיית העתירה לגופה היו: היעדר פגמים בהפעלת שיקול הדעת של העירייה, והעובדה שהמבקש לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת פגם שנפל בהסכם הפשרה, לרבות פגם של זיוף.

דיון הכרעה

4.

כידוע, השיקולים שיש לקחתם בחשבון בעת הכרעה בשאלת עיכוב ביצוע הינם "סיכויי ההצלחה בערעור" ו"מאזן הנוחות" בין הצדדים. במסגרת בחינת "מאזן הנוחות" ניתן לבחון האם "ביצועו המיידי של פסק-הדין יגרום למבקש נזק שאינו ניתן לתיקון" (ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה פ"ד נח(2) 301, 304). בדרך כלל מקובל הכלל שלפיו: "כאשר מדובר בחיוב כספי הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק - הדין" (שם, שם, וההפניות שם). כלל זה אף מתחזק מקום שהמשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע הינה רשות ציבורית – שחזקה עליה כי אם תפסיד בערעור היא תשיב למבקש את כספו (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 675

(מהדורה עשירית, 2009) – וההפניות שם).

5.

בענייננו, לאחר שעיינתי בטיעוני המבקש בערעורו, כמו גם בפסק הדין מושא הערעור (ומבלי לקבוע מסמרות בדבר) – לא התרשמתי כי עומדים למבקש סיכויים טובים להצליח בערעורו.

6.

גם מאזן הנוחות איננו נוטה לטובת המבקש – במיוחד נוכח העובדה שמהותו של הסעד עליו הוא מבקש לערער הינו כספי גרידא, והעובדה שהמשיבה הניצבת מולו הינה עירייה, דהיינו רשות ציבורית שחזקה עליה כי תשיב את מצבו של המבקש לקדמותו באם יזכה בערעור.

7.

נוכח כל האמור לעיל – דין בקשת עיכוב ביצוע פסק הדין שלפני להדחות .