פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"ם
4754/13
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשות:
1. חב' מסעדות כתית (2006) בע"מ
2. אופירה פולקוב
נ ג ד
המשיב:
יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב
בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק
דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב בעת"מ 17364-05-13
בשם המבקשות:
עו"ד אסף קוסטיקה
החלטה
1.
מונחת לפני בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (עת"מ 17364-05-13, כב' השופט ד"ר קובי ורדי ). בית המשפט המנהלי דחה - מחמת חוסר סמכות עניינית - את עתירת המבקשות לקבוע כי אין לאכוף צו הריסה מנהלי שמספרו 216/11 (להלן: צו ההריסה).
2.
בבניין נשוא הערעור פועלת מסעדת "המזללה", בבעלות מבקשת 1. מבקשת 2 היא אשתו של אחד מבעלי הבניין. בחזית המסעדה הוקם קיר נוסף, ועל גביו ויטרינה. קיר זה עומד במוקד הבקשה שלפניי (להלן: הקיר).
במאי 2011 הוציאה עיריית תל אביב את צו ההריסה לקיר. המבקשות הגישו לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה לביטול הצו. ביום 20.6.2012 נדחתה הבקשה, והצו אושר לביצוע החל מיום 15.1.2013. בהמשך ניתנו מספר החלטות לעיכוב ביצוע הצו.
ביום 8.4.2013 קבע אדריכל מטעם המבקשות, מר גבריאל נבון, כי הקיר נשוא הצו איננו קיים יותר בשטח, ומשכך התייתר צו ההריסה. בהסתמך על כך הגישו המבקשות לבית המשפט המנהלי עתירה כנגד החלטת העירייה לבצע את צו ההריסה. לטענתן, הקיר נשוא הצו – אותו יש להרוס - איננו קיים יותר, ואילו הקיר העומד כיום על תילו תואם את היתר הבנייה המקורי של הבניין. מנגד השיבה העירייה כי האדריכל מטעמה, מר אביגדור ארדנבום, קבע שהקיר אותו יש להרוס עודנו עומד במקום.
בית המשפט המנהלי מחק את העתירה על הסף, בעיקר משום שתקיפת צו הריסה מנהלי היא בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים. על פסק דינו של בית המשפט המנהלי הוגש ערעור לבית משפט זה. יחד עם הערעור הוגשה הבקשה שלפניי למתן סעד זמני.
להשלמת התמונה יצוין כי ביום 11.7.2013 הוריתי על מתן צו מניעה ארעי האוסר על ביצוע צו ההריסה, וזאת עד להחלטה אחרת בעניין.
3.
במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי הסמכות לדון בעתירה הייתה מוקנית לבית המשפט המנהלי, ולא לבית המשפט לעניינים מקומיים. זאת משום שהעתירה תוקפת את ההחלטה המנהלית לאכוף את צו ההריסה, ולא את עצם תוכנו של הצו. באשר למאזן הנוחות, נטען כי ביצוע הצו יגרום הלכה למעשה לסגירת המסעדה ולנזק בלתי הפיך למבנה.
המשיב, מצידו, מביע תמיהה על כך שהמבקשות "שלפו" לפתע את הטענה כי הצו כבר בוצע, מבלי שיובהר אימתי התרחש המאורע וכיצד איש לא ידע על כך עד כה. טענה נוספת של המשיב היא, שאין זה סביר כי לאחר שבית המשפט לעניינים מקומיים אישר את הצו לביצוע, ולא הוגש על כך כל ערעור – ישקול בית המשפט המנהלי מחדש את עצם ביצוע הצו.
4.
בבקשה לסעד זמני בערעור – שניים הם השיקולים שעל בית המשפט לשקול: סיכויי הערעור, ומאזן הנוחות. המשקל של כל שיקול עשוי להשתנות בהתאם לתיק הקונקרטי. נוסף על כן, סיכויי הערעור וטיבו עשויים לעתים להכריע בבקשה מעין זו. אף בבקשה כזו נדרשת רגישות לטענת חוסר סמכות עניינית, שהיא המפתח אשר בלעדיו לא ניתן להיכנס בדלתי בית המשפט המסוים.
בלב הערעור עומדת שאלת הסמכות: האם צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי העתירה מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים. יוזכר כי צו ההריסה המנהלי שבענייננו הוצא מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. ממילא יוצא שבאופן עקרוני הסמכות העניינית לדון בצו ההריסה נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים, וזאת מכוח הוראות סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. אמנם, המערערות סבורות כי בענייננו השאלה היא האם לאכוף את הוראות צו ההריסה. לשיטתם, שאלה זו נוגעת בעקרונות הפעלת שיקול הדעת המנהלי, וממילא מצויה בסמכות בית המשפט המנהלי – ולא בית המשפט לעניינים מקומיים.
על פני הדברים, ומבלי להכריע בדבר באופן סופי, נראה כי מדובר בהבחנה שאין בה ממש. בסופו של יום, הסעד המבוקש העיקרי הוא הכרזה על בטלות צו ההריסה הקונקרטי בנוגע לקיר בפועל או הכרה בכך שהצו בוצע. נראה, אפוא, כי הסמכות בנושא זה מוקנית למסלול של בית המשפט לעניינים מקומיים. יוזכר גם המבקשות העלו טענה דומה להפליא בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, כאשר טענו שבניית הקיר היא בבחינת "החלפת ישן בחדש" וכי "הבנייה נשוא הצו 'חופפת' לזו שהייתה במקור" (נספח ג' לבקשה). לכאורה, אין הבדל בר-נפקות בין טענות אלו לבין הטענה שהועלתה אחר כך בעתירה בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.
אשר על כן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אני סבור כי לכאורה הסיכוי שייקבע במסגרת הערעור כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים - אינו גבוה (השוו: עע"מ 2215/08
עלמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים
(17.03.2008)). סיכוי זה ביחס לשאלת הסמכות העניינית נמוך דיו כדי להכריע בבקשה. לכך יש להוסיף כי צו ההריסה לקיר תלוי ועומד למעלה משנתיים. מן החומר שהוגש עולה כי המבקשות לא פעלו עד כה להוצאת היתר בנייה לקיר, צעד שעשוי היה – כך נראה – לפתור בדרך אחרת את סוגיית צו ההריסה.
בשל כל האמור, אינני רואה מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני (השוו: עע"מ 8273/10 אסאנע נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום (18.11.2010)).
5.
הבקשה נדחית. המבקשות תשאנה, ביחד ולחוד, בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪.
ניתנה היום, י' באב התשע"ג
(17.7.2013).
ש ו פ ט