עע"מ 5254/08 לשכת עורכי הדין בישראל נ. עו"ד רז משגב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים

עע"ם

5254/08

עע"ם

5254/08

בפני:

כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט נ' הנדל

המערערת בעע"ם 5254/08 והמשיבה בעע"ם 5254/08 ע-1:

לשכת עורכי הדין בישראל

נ

ג

ד

המשיב בעע"ם 5254/08 והמערער בעע"ם 5254/08 ע-1:

עו"ד רז משגב

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב מיום 14.5.08 בעת"מ 1602/07, שניתן על ידי כבוד השופטת ש' גדות

תאריך הישיבה:

ח' באייר התש"ע

(22.04.10)

בשם המערערת בעע"ם 5254/08 והמשיבה בעע"מ 5254/08 ע-1:

עו"ד מ' עליאש

בשם המשיב בעע"ם 5254/08 והמערער בעע"ם 5254/08 ע-1:

עו"ד ר' משגב (בעצמו)

פסק דין

השופט נ' הנדל:

1.

מונחים בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב בעת"מ 1602/07 (השופטת ש' גדות). תיק קמא נסב סביב הליכים לקבלת המשיב כחבר בלשכת עורכי הדין, לרבות הליכים מקדמיים. ברקע – סכסוך גירושין קשה בין המשיב לבין גרושתו. נטען, בין היתר, כי המשיב לא שילם דמי מזונות ולא מילא אחר הוראות פסק בורר ועקב כך אין זה ראוי לאפשר לו להתחיל בתקופת התמחותו. בשלב מאוחר יותר נטען אף כי אין לקבלו לשורות הלשכה. די לציין במסגרת פסק דין זה כי הלשכה הגיעה למסקנות שונות בשלבים שונים: כך, למשל, קבעה תחילה כי אין מקום לדון בעניינו של המשיב כל עוד הליכי הגירושין טרם הסתיימו. לבסוף, הוחלט כי על אף שהמשיב סיים את התמחותו ועבר בהצלחה את בחינות הלשכה – אין לקבלו לשורותיה בעטיין של התלונות שהוגשו נגדו. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עתירת המשיב וקבע שהלה זכאי להתקבל כחבר בלשכה החל מחודש מרץ 2008 – תקופה של כחודשיים לפני מתן פסק הדין בעניינו.

המערערת חולקת, כאמור, על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים וטוענת כי לא היה מקום לקבל רטרואקטיבית את המשיב כחבר בלשכה. דהיינו, הלשכה אינה חולקת על קביעת בית המשפט לעניינים מנהליים לאפשר למשיב להתקבל לשורותיה. ערעורה מתמצה בהסתייגותה מהחלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים להחיל את קביעותיו בדבר קבלת המשיב ללשכה חודשיים לפני מתן פסק הדין בעניינו. מנגד, מערער המשיב על קביעות שונות של בית המשפט לעניינים מנהליים, הגם שעתירתו כאמור התקבלה והוא נמנה עם חברי הלשכה. בנוסף, מערער המשיב על ההוצאות שנפסקו נגדו בהליכים שונים.

2.

בדיון בפנינו הסכים המשיב לחזור בו מערעורו בכל הקשור לקביעות שונות של בית המשפט לעניינים מנהליים בדבר התנהלותו. ערעורו, אפוא, הצטמצם לכדי הסתייגות מפסיקת ההוצאות שהושתו עליו בהליכים השונים. המערערת, לעומת זאת, הסכימה להותיר את נושא ההוצאות לשיקול דעתו של בית משפט זה, אך עמדה על כך שהרישום הרטרואקטיבי יתבטל. בא כוח המערערת אף ציין כי אינו מתנגד לקביעת בית המשפט לעניינים מנהליים, לפיה היה מקום לקבל את המשיב כחבר בלשכה בחודש מרץ. ברם, הדגיש כי לא היה מקום להורות על כך בפועל, כיוון שמועד זה חלף לו בעת מתן פסק הדין.

3.

מהאמור עולה כי הצדדים צמצמו את יריעת המחלוקת ביניהם. המערערת מתמקדת במועד קבלת המשיב ללשכה ואילו המשיב מסתייג משיעור ההוצאות שהושתו עליו.

באשר לעמדת המערערת – הרי שזו נשענת על סעיפים 42 ו-46 ל חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961

(להלן 'החוק'):

סעיף 42 לחוק קובע: "אדם הכשיר להיות עורך-דין והוא תושב ישראל ובגיר יהיה לעורך-דין עם קבלתו כחבר הלשכה". לפי סעיף 46: "החליטה הלשכה לקבל את המועמד, או שבית-המשפט העליון ביטל את סירובה לקבלו, תרשום הלשכה את המועמד בפנקס חברי הלשכה ותתן לו תעודת-חברות; מיום רישומו רשאי הנרשם לעסוק במקצוע עריכת-דין".

עינינו הרואות, על פני הדברים, מתקבל אדם ללשכת עורכי הדין מיום הרישום. עוד נדמה שיש אינטרס ציבורי שהמועד בו יוכשר אדם, הלכה למעשה, לפעול כעורך דין יהא ברור כלפי כולי עלמא. עם זאת, איננו סבורים שיהא זה נכון כי בית משפט זה יידרש למישור הכללי במסגרת ערעור זה. הטעם לדבר נעוץ בכך שסוגיה זו לא נדונה בהליך קמא. לאור זאת ובהתחשב בכך שהמשיב לא הצביע על כל נפקות להבדל בין מצב בו יהא חבר בלשכה החל מחודש מרץ לבין מצב בו יימנה על שורותיה החל מחודש מאי בלבד – נראה כי ניתן להסתפק במסגרת ערעור זה בקביעה פרטנית לגופו של המשיב. בהתאם, יש לקבל את טיעוני המערערת ולקבוע כי המשיב הוא חבר בלשכת עורכי הדין החל מיום 19.5.08 – המועד שנרשם בפועל על ידי הלשכה – ולא החל מתאריך 10.3.08, כפי שנקבע על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. הקביעה בפסק הדין, לפיה היה המשיב זכאי להתקבל ללשכה בחודש מרץ, תיוותר על כנה. זאת, כאמור, אף בהסכמת המערערת.

באשר לחלק שנותר בערעור שכנגד מטעם המשיב – ההוצאות שנפסקו נגדו בהליכים השונים – מוזכר כי המערערת הסכימה להשאיר את העניין לשיקול דעת בית משפט זה. לאור נכונותה זו, אנו מורים על הפחתת ההוצאות שנפסקו לחובת המשיב בהליך הביניים (בש"א 30891/07) מ-10,000 ₪ ל-5,000 ₪ בהתאם למועד שנקבע.

הערעור והערעור שכנגד מתקבלים כמתואר לעיל. אין צו להוצאות.