פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"ם
6188/10
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. פיליפ פורטס
2. אוקסנה קורזון
נ ג ד
המשיב:
רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול - ממונה ביקורת
הגבולות
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של
בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 9.8.10
בעת"מ 37759-07-10 שניתן על-ידי השופטת בוסתן
בשם המבקשים:
עו"ד אנסטסיה שבצ'וק
בשם המשיב:
עו"ד רועי שויקה
החלטה
א.
בקשה לסעד זמני בגדרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת בוסתן) מיום 9.8.10 בתיק עת"מ 37759-07-10, בו נדחתה עתירה להורות על ביטול צו הרחקה שניתן נגד המבקשת, אך נקבע שחרורה ממשמורת בתנאים. הבקשה מכוונת כנגד תנאי השחרור.
רקע והליכים
ב.
המבקש הוא אזרח ישראל המבקשת היא אזרחית אוקראינה. כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, ביום 27.12.09 נכנסה המבקשת לישראל באשרת תייר שתוקפה עד ליום 27.3.10. כנטען, משך שהותה בישראל דרה עם המבקש עד למעצרה ביום 16.5.10, שבא עקב פניית המבקש לרשויות ההגירה. נגד המבקשת הוצאו צו הרחקה מישראל וצו משמורת. בתחילה, ביום 25.5.10 הגישה המבקשת עתירה נגד החלטת ההרחקה והמשמורת, בטענה כי היא שוהה בישראל כדין (עת"מ 38318-05-10); ואולם, בהמשך, זנחה טענה זו לטובת הטענה בדבר חיים משותפים עם המבקש והריונה ממנו, ולקבלת מעמד מכוח זאת. בהתאם לכך, ביום 21.6.10 נמחקה העתירה וניתן צו ביניים לפיו לא תורחק המבקשת משך עשרה ימים נוספים, על מנת שתוכל להגיש את עתירתה החדשה. כל אותה עת נותר צו המשמורת על כנו. ביום 20.7.10 פנתה העותרת לממונה על ביקורת הגבולות בבקשה לשחררה מהמשמורת מכוח סעיפים 13ו(א)(3) וסעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן החוק ) שזו לשונם:
"ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות סעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה:
...
(3) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה;
(4)
הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות".
ביום 21.7.10 ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה, מן הטעם שהמבקשת לא הגישה עתירה חדשה תוך עשרה ימים ממועד מחיקת בקשתה הראשונה, כנקבע.
ג.
המבקשים עתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים בבקשה להורות למשיב לבטל את צו ההרחקה וצו המשמורת שהוצאו נגד המבקשת. המבקשים טענו, כי יש להורות על שחרורה ממשמורת לפי סעיף 13ו(א)(3) לחוק בשל הריונה, ובנוסף לפי סעיף 13ו(א)(4) לחוק כיוון שמשך שהייתה במשמורת עלה על 60 ימים. נטען, כי השניים ידועים בציבור ומבקשים, כי יתאפשר להם להסדיר את מעמד המבקשת בהתאם לכך. נטען, כי בהחלטת המשיב התעלם מכך, שבעת הגשת הבקשה טרם קמה למבקשת עילה לפי סעיף 13ו(א)(4). לכן, גם אם לא פעלה בהתאם לפסק הדין מיום 21.6.10, אשר נתן לה שהות מוגבלת להגיש עתירה מחדש, אין בכך כדי לדחות את בקשת המבקשת נוכח הנסיבות החדשות. המשיב טען מנגד לחוסר נקיון כפיים של המבקשת. נטען, כי היא לא הגישה עתירה מחדש בפרק הזמן שנקצב לכך; כי מטרת בואה היתה השתקעות בישראל, וכי הקשר הזוגי אינו כן; וכי לעת ההיא לא הוגשה על ידי המבקשים בקשה להסדרת מעמדה של המבקשת מכוחו.
ד.
בפסק דינו מיום 9.9.10 קבע בית המשפט קמא, כי המבקשים לא נקטו כל פעולה להסדרת מעמד המבקשת, וכי את עתירתם הגישו רק לאחר שהמשיב החל כבר בפעולות להרחקתה מישראל. בשל כך, נפסק, כי אין להורות על ביטול צו ההרחקה. באשר לצו המשמורת נפסק, כי הריונה של העותרת היא נסיבה המקימה לה את האמור בסעיף 13ו(א)(3) לחוק ועל כן הורה על שחרורה ממשמורת בתנאי שתפקיד 25,000 ₪ במזומן, שהמשיב יחתום על התחייבות צד ג' בגובה של 50,000 ₪, שתתגורר בביתו של המבקש, שתתיצב פעמיים בשבוע בתחנת המשטרה ושתציג כרטיס טיסה למועד שאינו עולה על שבעה ימים ממועד שחרורה. על פסק הדין הוגש ערעור, ובד בבד הוגשה בקשה לסעד זמני לפיו לא תורחק המבקשת מהארץ עד למתן הכרעה סופית בערעור.
הבקשה
ה.
בבקשה נטען, כי תנאי השחרור שקבע בית המשפט אינם סבירים וכי בשל מצבם הכלכלי הרעוע של המבקשים, מסוכלת למעשה האפשרות לשחרור המבקשת ממשמורת. בבקשה לסעד זמני נתבקשה אי הרחקתה של המבקשת מישראל עד להכרעה בערעור. נטען, כי קביעת בית המשפט קמא לפיה יש עילה לשחרור המבקשת ממשמורת מצדיקה עיכוב ביצוע פסק הדין; כן נטען, כי אם לא יינתן הסעד הזמני יתייתר הצורך לדון בערעור, וכי למשיב לא יגרם כל נזק אם תענה הבקשה.
ו.
בתגובה לבקשה טוען המשיב, כי משימוע שנערך למבקש ביום 31.8.10 עולה, שהלה אינו מעוניין בקשר זוגי עם המבקשת, וכי יש בכך לשמוט את הבסיס לערעור ולסעד הזמני, ככל שהיה כזה. נטען, כי המבקשת אינה מלינה על עצם ההחלטה להרחיקה אלא על התנאים שנקבעו לשחרורה ממשמורת. לבסוף נטען, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה, נוכח הפסיקה אשר קבעה בעבר כי במקרים כגון דא אין לעכב ביצוע צו הרחקה.
ז.
בתגובתם לתגובת המשיב טענו המבקשים, כי בשימוע שנערך למבקש לא זכה ליחס הולם, וכי דבריו, שעל בסיסם נטען שאינו מעוניין בקשר זוגי עם המבקשת, הוצאו מהקשרם. ועל כן ביקשו, כי בית המשפט יתעלם מפרוטוקול השימוע שצורף לתגובת המשיב.
דיון והכרעה
ח.
אודה, כי לא ירדתי לסוף דעתם של המבקשים. בערעורם טוענים הם נגד תנאי השחרור ממשמורת שהושתו על המבקשת ולא נגד עצם ההחלטה להרחיקה מישראל . משכך, אף אם יוכרע הערעור לטובת המבקשת, דבר שעל פניו אינו באמתחתה, והיא תשוחרר ממשמורת ללא כל תנאי כספי מגביל, תהיה התוצאה שמיד בסמוך לאחר מכן (תוך שבעה ימים) ימומש נגדה צו ההרחקה - שעליו לא עירערה - והיא תורחק מהארץ. על כן הבקשה עצמה אינה ברורה כל ועיקר.
ט.
למען שלמות התמונה אציין, כי לדידי גם אילו טענו המבקשים נגד עצם ההחלטה להרחיק את המבקשת מהארץ, לא היו סיכויי הבקשה גבוהים יותר. בבקשת עיכוב ביצוע על המבקש לעמוד בשני תנאים: הראשון, עניינו סיכויי הערעור; והשני, עניינו מאזן הנוחות (עע"מ 5928/10 רוטרו נ' משרד הפנים (לא פורסם); עע"מ 3881/09 בן סלמון נ' משרד הפנים
(לא פורסם); עע"מ 8642/07 אוקקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). דומה, כי בנדון דידן לא נתקיימו שני התנאים.
י.
אשר לסיכוי, המשוכה שעל פניה צריכים המבקשים לחלוף גבוהה היא. למבקשת ניתנה הזדמנות להגיש עתירה מתוקנת על יסוד הטענה של קשר זוגי, והיא נמנעה מעשות כן. בנוסף, עד למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא לא החלו המבקשים בהליך של הסדרת מעמדם כידועים בציבור. זאת, אף שידעו, כי המבקשת הרה וכי ננקטו הליכים להרחקתה מהארץ. יתר על כן, ישראל אינה יכולה להיות "שטח הפקר" שכל הרוצה לשהות בו ישהה כאוות נפשו, מעבר להיתר שניתן לו. עיון בשימוע שניתן למבקש מעלה, על פניו, כי מערכת היחסים בינו לבין המבקשת אינה גן של ורדים (וורדים כשלעצמם הם עטורי קוצים); מתוארים לכאורה יחסים של מעלות ומורדות שבתוך אחד מהם טרח המבקש "למלא חובה אזרחית" והודיע לרשויות על השוהה הבלתי חוקית שבמחיצתו. אף מבלי שאטע מסמרות לגבי הטענות כלפי השימוע, עולה ממנו דגש המושם על רצון המבקש כי המבקשת תשתחרר, אך לא רצון יתר להישארותה, לשון המעטה, ואף לא ביטחון באבהות העובר שברחמה.
יא.
באשר למאזן הנוחות, כבר נפסק, כי אין בהחזרת אדם למדינתו משום אי נוחות יתרה – יצוין כי שם יש למבקשת גם בן - או נזק בלתי הפיך, המצדיקים הישארותו בארץ (עניין רוטרו ; עע"מ 1586/10 אוזגור נ' רשות ההגירה (לא פורסם)). ער אני כמובן לכך שהמבקשת הרה, על המשתמע, אך בשלב הנוכחי אין מדובר במועד שבו אין ביכולתה לטוס, ככל הידוע.
יב.
כל הטעמים הללו לא תמכו בהיעתרות לבקשה. ואולם, החלטתי בנסיבות כי הערעור יישמע בתוך השבוע הקרוב. עד להחלטה נוספת תישאר המבקשת במשמורת.
ניתנה
היום, ו' בתשרי תשע"א (14.9.10).
ש ו פ ט