עע"מ 8870/11 לוז סטלה פז גונזלס נ. משרד הפנים

בקשה להורות למשיבים להימנע ממעצרה או מהרחקתה של המבקשת מישראל ולעכב תשלום הוצאות משפט בהן חויבה המבקשת, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת מ' סוקולוב) בעת"מ 35144-07-11 מיום 24.10.11.

השתלשלות העניינים

1.

המבקשת, אזרחית קולומביה, נכנסה לישראל ביום 31.3.06 באשרת תייר התקפה לשלושה חודשים. היא לא יצאה את הארץ בתום תקופת האשרה, והמשיכה לשהות ולעבוד בישראל. ביום 21.1.09 נעצרה המבקשת, הושמה במשמורת והוצא נגדה צו הרחקה. היא שוחררה עקב טענתה כי פנתה בבקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל. בקשה זו התבססה על טענת המבקשת לפיה היא נרדפת על ידי כוחות גרילה בקולומביה החושדים בה כי היא מרגלת מטעם הצבא בארצה. ביום 9.6.09 דחתה נציבות האו"ם (להלן: הנציבות ) את הבקשה לקבלת מקלט מדיני, לאחר שהתרשמה כי המבקשת אינה נרדפת בארצה ברמה האישית וכי פחדיה הם פחדים כלליים מכוחות הגרילה בקולומביה. בקשה לעיון מחדש שהגישה המבקשת אשר טופלה על ידי יחידת ה- RSD

נמחקה על הסף ביום 6.7.11, משנמצא כי הבקשה לא כללה מידע חדש.

2.

על החלטה זו הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' סוקולוב) דחה את העתירה לאחר שמצא כי החלטת הגורמים המוסמכים, לפיה המבקשת לא נרדפת באופן אישי וכי חששותיה הכלליים מכוחות הגרילה אינם מכניסים אותה לגדרה של אמנת הפליטים, הינה החלטה מבוססת וסבירה. בית המשפט ציין כי החלטת הנציבות נסמכה על ראיון אישי שנערך למבקשת בשפתה, כך שאין מדובר בהחלטה שרירותית. בית המשפט הוסיף ונימק קביעתו בכך שהמבקשת הגישה את הבקשה לפליטות רק לאחר ששהתה בארץ במשך שנה ללא אשרה ובזמן שכבר התחילה לעבוד בישראל באופן בלתי חוקי. כן ציין בית המשפט כי אילו היה בסיס לטענות המבקשת, יש להניח שהיא הייתה מגישה בקשה לפליטות כבר במדריד, דרכה הגיעה לישראל. עוד נקבע כי אין זה סביר שהמבקשת תשאיר את בנה ואת משפחתה במדינה בה היא נרדפת ונשקפת סכנה ממשית לחייה ולחיי קרוביה. כן נדחתה טענת המבקשת כי נפל פגם בהחלטה הדוחה את הבקשה לעיון מחדש, בשל כך שיו"ר הוועדה המייעצת נעדר במועד הדיון בעניינה של המבקשת. בית המשפט סיכם את פסק הדין בקובעו כי הנסיבות מלמדות על כך שהמבקשת הגיעה לישראל מחמת מצוקה כלכלית ולא בגלל היותה נרדפת במולדתה. אשר על כן, נדחתה העתירה והמבקשת חויבה בתשלום הוצאות המשיב בסכום של 5,000 ₪.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. בד בבד, הגישה שתי בקשות: האחת, בקשה שכותרה "בקשה לצו ביניים" בה מתבקש בית המשפט להורות למשיב להימנע מהרחקתה וממעצרה של המבקשת עד להכרעה בערעור. הבקשה השנייה היא בקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות בהן חויבה המבקשת.

טענות הצדדים

3.

המבקשת גרסה בבקשתה כי בהיעדר צו ביניים האוסר על מעצרה וגירושה מישראל יהפוך הערעור שהיא הגישה לתיאורטי, והיא תעמוד בפני סכנה וודאית כי יאונה לה רע במדינת מוצאה, באופן המטה את מאזן הנוחות לטובתה. עוד נטען בבקשה כי סיכוייו הלכאוריים של הערעור טובים. לעמדת המבקשת, הגורמים המוסמכים שדנו בעניינה התעלמו מהראיות שהיא הגישה, לרבות דרך קונסול קולומביה בישראל, שיש בהן, לשיטתה, כדי ללמד על היותה עקורה בקולומביה כתוצאה מפעילות גרילה. עוד נכתב בבקשה כי ההליך אשר נוהל בעניינה של המבקשת לוקה בפגמים שונים. לבסוף, גרסה המבקשת כי עניינה עומד בעקרונות המנחים לבחינת בקשות מקלט מקולומביה שפרסמה נציבות הפליטים של האו"ם בשנת 2010.

אשר לבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו למבקשת, נטען כי המבקשת דלה באמצעים, אין לה תלושי משכורת להציג ואין לה חסכונות או רכוש בישראל. המבקשת סבורה כי אי-היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות תהווה הצבת חסם פרוצדוראלי שהמבקשת אינה יכולה לעמוד בו.

4.

המשיבים גרסו מנגד כי דין הבקשה להידחות. הם הטעימו כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא נפל כל פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור, ומשכך, לטענתם, סיכויי הערעור נמוכים באופן המצדיק את דחיית הבקשה. עוד הוסיפו המשיבים כי החלטת הגורמים המוסמכים הדוחה את בקשת הפליטות מעוגנת בעובדות המקרה הקונקרטי ומבוססת על ראיון אישי שנערך עם המבקשת, ולכן אין כל עילה להתערבות בהחלטה. אשר למאזן הנוחות, המשיבים טוענים כי המבקשת לא הוכיחה כל עילה המצדיקה להחריגה מהכלל הרחב הקבוע בסעיף 13(א) לחוק כניסה לישראל, תשי"ב-1952, לפיו יש להרחיק מישראל בהקדם את מי ששוהה בה שלא כדין. לעמדת המשיבים, קבלת הבקשה תעודד הגשת בקשות סרק לקבלת מעמד של פליט מטעם שוהים בלתי חוקיים השוהים בישראל מאינטרסים כלכליים בלבד.

המשיבים הוסיפו וטענו כי יש לדחות אף את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו לחובתה. לדבריהם, המבקשת לא הוכיחה שיכולתה הכלכלית מוטלת בספק כנדרש מהמבקש לעכב ביצוע של חיוב כספי.

דיון והכרעה

5.

תחילה אציין כי מהותה של הבקשה שלפני הינה למעשה בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, לפי סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000. סעיף זה מסמיך את בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים ליתן סעד זמני על החלטה שהיא נושא הערעור, כפי שמבוקש בבקשה דנן.

6.

לגופו של עניין, לאחר שעיינתי בשתי הבקשות ובתגובה להן וכן בהודעת הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות. כידוע, על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור או לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, עליו להשתכנע כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש (ראו למשל: עע"ם 6336/09 ריו נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.8.09); עע"ם 2435/11

סימוב נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.5.11)).

מבלי לטעת מסמרות בדבר, סבורה אני כי סיכויי הערעור נמוכים. עיון בהודעת הערעור מעלה כי הערעור מתמקד בשתי סוגיות עיקריות: האחת הינה הקביעה העובדתית של הנציבות ושל בית המשפט המחוזי לפיה לא צפויה למבקשת בקולומביה סכנת חיים; והשנייה הינה תקינות ההליך המנהלי בעניינה של המבקשת. אשר לקביעות העובדתיות שאושרו על ידי בית המשפט קמא, כלל ידוע הוא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים בהם התגלתה טעות קיצונית בפסק הדין או נפלה טעות חריגה בשיקול הדעת. עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מגלה כי הוא מבוסס ומעוגן בממצאים העובדתיים הרלוונטיים, ובהם העובדה שהמבקשת שהתה בישראל שנה ועבדה בה שלא כדין עובר להגשת הבקשה; העובדה שלא פנתה באופן מיידי בבקשה מתאימה כבר במדריד; והעובדה שהיא השאירה את משפחתה שאף היא נרדפת לטענתה בקולומביה ומתשובותיה בראיון ניכר אינטרס כלכלי ברור שיש לה לשהות בישראל. משכך – ובזהירות הראויה –לדידי קיים ספק שתימצא עילה להתערבות בפסק הדין. בעניין תקינות ההליך המנהלי, הלכה היא כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו. נדמה כי בדרך זו נהג בית המשפט המחוזי בבוחנו את תקינות ההליך, מידת ההנמקה שבהחלטת הנציבות, העובדה כי היא נשענה על בסיס ראייתי ממשי שכלל גם ראיון אישי שנערך עם המבקשת בשפתה, וסבירותה של ההחלטה. בנסיבות אלה, סבורה אני כי השיקול בדבר סיכויי הערעור מטה את הכף שלא לקבל את הבקשה לסעד זמני ולעיכוב ביצוע.

7.

בהינתן שהמבקשת לא הניחה בסיס לטענה שנשקפת סכנה לחייה, כפי שקבע בית המשפט קמא, הרי שלא ניתן לקבל את הטענה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת באופן מובהק בשל הסכנה האורבת לה במדינת מוצאה (ראו: עע"מ 4848/11 שרסטא נ' משרד הפנים (לא פורסם, 10.7.11); עע"מ 6473/11 Guven

נ' משרד הפנים (לא פורסמה, 19.9.11)). לצד זאת, סבורה אני כי יש ממש בחשש שהעלו המשיבים מבקשות סרק אשר תוגשנה אם יינתנו צווי ביניים בנסיבות כבענייננו. הרשות המינהלית בדקה את עניינה של המבקשת פעמיים, ולאחר מכן עשה זאת גם בית המשפט המחוזי, כאשר שני הגורמים הללו מצאו כי לא הונח בסיס ראייתי המעיד על חשש לחייה של המבקשת. בנסיבות בהן עניינו של מבקש פליטות נבדק ביסודיות ולא נמצא כל יסוד לטענותיו בדבר נרדפות, האינטרס הציבורי מפני מניעת מצב של הגשת בקשות שווא הוא שיקול נוסף המטה את מאזן הנוחות לעבר דחיית הבקשה.

לסיכום האמור, סבורה אני כי שהייתה של המבקשת בישראל במשך שנה בניגוד לדין מבלי שפעלה להסדרת מעמדה, והעדר הוכחות להיותה נרדפת בקולומביה, כי אם ראיות המלמדות על אינטרס כלכלי לשהות בישראל – כל אלה מורים על כך שסיכויי הערעור נמוכים ומקרינים אף על שיקולי מאזן הנוחות. בנסיבות אלה, אין מקום להיעתר לבקשה להורות למשיבים להימנע מלעצור ולגרש את המבקשת מישראל עד להכרעה בערעור.

8.

אשר לבקשה לעיכוב ביצוע רכיב ההוצאות, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת גם בעניין זה. כידוע, הכלל הוא כי מצבו הכלכלי של המבקש לעכב ביצוע של תשלום כספי אינו מהווה שיקול במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, אלא אם עמד המבקש בשלושה תנאים מצטברים: האחד, עליו להניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שיגרמו לו לטענתו; השני, עליו להוכיח שסיכויי הערעור שהגיש טובים; והשלישי, על בית המשפט לתת דעתו גם לנזק שייגרם לזוכה אם יעוכב התשלום כמבוקש (ראו בשינויים המחויבים: בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997)). במקרה דנן, טענת המבקשת כי אין לה אמצעים לשלם את רכיב ההוצאות נטענה בעלמא ולמעשה לא גובתה בכל הוכחה למעט תצהירה של המבקשת. לצד סיכויי הערעור שכאמור לעיל אינם גבוהים, לא עומדת המבקשת בתנאים לקבלת בקשה לעיכוב ביצוע חיוב כספי ומשכך גם בקשה זו נדחית.

אי לכך, הבקשה להורות למשיבים להימנע ממעצרה ו/או מגירושה של המבקשת מישראל נדחית, כמו גם הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 30.11.11 מבוטל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.