עע"מ 9620/17 סאן בת ים אל.אל.סי נ. הפורום הישראלי לשמירה על חופים

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת מ' אגמון-גונן ) בעת"מ 27857-04-14 מיום 24.10.2017, וזאת עד להכרעה בערעור.

2.

בקליפת אגוז, עניינו של פסק הדין בעתירה שהגישה המשיבה 1 ביחס ל"מלון סאן בת ים" – בית מלון המצוי בשלבי הקמה בחופי העיר בת ים (להלן: בית המלון ). בעתירה נטען כי בית המלון נבנה שלא כדין, שכן הוא חורג מתוכנית המתאר הארצית לחופים (תמ"א 13), האוסרת על בנייה בתחום של מאה מטרים מ"קו פני המים העליון" – קרי, נקודת המגע בין המים לבין היבשה.

במסגרת העתירה נידונה והוכרעה לראשונה שאלה עקרונית ורחבת השפעה באשר לפרשנותו של המושג "קו פני המים העליון". בעוד עמדת המבקשת – החברה היזמית המקימה את המלון – הייתה כי יש למדוד את רצועת החוף מקו הגובה 0.0, קבע בית המשפט קמא כי נקודת הייחוס הראויה היא קו הגובה 0.75. זאת, בין היתר, על סמך היקש מחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004, אשר אימץ נקודת ייחוס זו, אך נחקק לאחר תמ"א 13 ולפיכך אינו חל במישרין על בית המלון שבמוקד ההליך דנן. יובהר, כי מאחר שקו הגובה 0.75 מצוי מזרחית לקו הגובה 0.0 – משמעותה המעשית של הפסיקה היא הרחבה של רצועת החוף האסורה בבנייה.

על בסיס קביעתו העקרונית, הורה בית המשפט קמא על ביטול היתר הבנייה של בית המלון בתוך 24 חודשים, אלא אם יינתן לו היתר בידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה. בשל השיהוי שנפל בהגשת העתירה, פסק בית המשפט קמא כי אין להורות על הריסת המבנה המרכזי של בית המלון או על פגיעה בו, אך יש לבחון את האפשרות לערוך שינויים ביחס לשטחים הפתוחים בבית המלון, באופן אשר ימזער את הפגיעה בסביבה החופית.

5.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ולצידו הבקשה דנן לעיכוב ביצועו. בבקשתה טוענת המבקשת כי אלמלא יעוכב ביצועו של פסק הדין, הדיון בערעור שהגישה יתייתר ויהפוך לתיאורטי, שכן היא עשויה להידרש לפנות למועצה הארצית – חיוב שממנו היא מסתייגת – טרם שיוכרע הערעור. זאת ועוד, פנייה זו עלולה לגרור אחריה שינויים בהיתר הבנייה, אשר יחייבו התאמות בשטח ויסבו למבקשת נזקים כלכליים ניכרים, על פי הנטען. כן מציינת המבקשת כי סיכויי הערעור טובים לדידה, הן בכל הנוגע להכרעה העקרונית בדבר פרשנות המונח "קו פני המים העליון" ביחס לתוכניות הכפופות לתמ"א 13; הן באשר לקביעה הפרטנית כי דין היתר הבנייה להתבטל, חרף ממצאיו של בית המשפט קמא שלפיהם המבקשת הסתמכה בתום לב על אישוריהן של רשויות התכנון, ושינתה מצבה לרעה בעקבות השיהוי שבו הוגשה העתירה.

3.

בהתאם להחלטתי מיום 11.12.2017, הוגשו ביום 1.1.2018 תגובותיהן של המשיבות לבקשה.

המשיבה 1 מתנגדת לבקשה.

לשיטתה, אף אם תתקבל במועצה הארצית החלטה לרעת המבקשת טרם שיוכרע הערעור, יהיה באפשרותה לפנות לבית משפט זה בבקשה להארכת תקופת השעיית הבטלות. המשיבה 1 מציינת כי ישנן 22 תוכניות נוספות שהכרעת בית המשפט קמא נוגעת אליהן, וחוששת אפוא כי עיכוב ביצוע פסק הדין יותיר על כנה את חוסר הוודאות ששררה לפני נתינתו, ויוביל לכך שיזמים נוספים ישנו את מצבם לרעה תוך פגיעה בסביבה החופית. אשר לסיכויי הערעור, סומכת המשיבה 1 את ידיה על הכרעתו המנומקת והמפורטת של בית המשפט קמא, ועומדת על כך שהתוצאה שאליה הגיע מוצדקת במישור העקרוני והפרטני כאחד.

המשיבה 2 מציעה לנקוט דרך ביניים. להשקפתה, יש לעודד את המבקשת לפנות תחילה למועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משום שקיים סיכוי ניכר כי המועצה תאשר את התוכנית ובכך תייתר את ההכרעה בערעור. לצד זאת, מכירה המשיבה 2 בצורך ליתן מענה לחששה של המבקשת מפני כפיית שינויים תכנוניים מצד המועצה עובר להכרעה בערעור. הצעתה, אפוא, היא כי בית משפט זה יורה על עיכוב ביצוע מותנה, כך שפסק דינו של בית המשפט קמא יעוכב אם פנייתה של המבקשת למועצה הארצית לא תוכרע עד חלוף תקופת 24 החודשים; ולחלופין – כך שהחלטתה של המועצה תעוכב עד להכרעה בערעור, היה ותוצאתה תהיה לרעת המבקשת.

המשיבה 3 הודיעה כי היא אינה מתנגדת לבקשה, והוסיפה כי אף היא סבורה שיש לעכב את ביצוע פסק הדין.

המשיבות 6-4 מסרו כי הן אינן מתנגדות לבקשה.

דיון והכרעה

4.

אציין, תחילה, כי התבוננות מעשית על הבקשה שלפניי מלמדת כי משקלה של הכרעה זו מוגבל ביותר. מבלי שיהיה בכך משום התחייבות, ניתן להעריך בזהירות כי פרק הזמן בן 24 החודשים שאותו קצב בית המשפט קמא יותיר, כשלעצמו, די זמן על מנת לקיים דיון בערעור בפני מותב תלתא. במעמד זה יתאפשר בירור מעמיק של הסוגיות הנכבדות הכרוכות בו, ובתוך כך הגעה למסקנות מושכלות בדבר האפשרות להביא את העניין לפתחה של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה עובר להכרעה בערעור זה. בנסיבות האמורות, דומה כי ניתן היה להימנע ממתן החלטה בבקשה בשלב מקדמי זה, ולהותירה להכרעת המותב שידון בערעור.

5.

ואולם, לאור כובד משקלם של האינטרסים הניצבים על כף המאזניים, ומאחר שאני סבור כי ביסוד הבקשה ניצבים טעמים ראויים, מצאתי כי יש להיעתר לה אף במועד זה – ולו רק לשם הזהירות – במובן זה שהיתר הבנייה של בית המלון לא יפקע עד להחלטה אחרת בערעור זה.

6.

הלכה היא כי הנטל בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין מוטל על כתפי המבקש, והגשת ערעור, כשלעצמה, איננה מהווה עילה לעיכוב ביצוע. על המבקש להראות אפוא כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק שאינו בר-תיקון, או שיהיה קושי ממשי להשיב את מצב הדברים לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו: עע"מ 8415/17 עיריית גבעתיים נ' יעקבי , פסקה 14 (26.11.2017) ).

7.

במקרה שלפניי, שוכנעתי כי מאזן הנוחות אכן נוטה בבירור לטובת המבקשת, אשר עשויה להיפגע באופן בלתי הפיך, היה ופנייתה למועצה הארצית תחייבה לערוך שינויים בשטחי בית המלון לפני ההכרעה בערעור. כמו כן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר – דומה כי למערערת טענות משפטיות כבדות משקל הראויות לבירור מעמיק, ולפיכך סיכויי הערעור אינם מבוטלים כלל ועיקר.

8.

לא מצאתי ממש בחשש שאותו העלתה המשיבה 1 מפני חוסר ודאות העלול להיגרם אם תתקבל הבקשה, ומההשלכות השליליות שתהיינה למצב זה על האינטרס הכלכלי של היזמים, כמו גם על האינטרס הציבורי בשמירה על סביבה ראויה. ראשית, יש להדגיש כי פסק דינו של בית המשפט קמא נעדר מעמד של תקדים מחייב ביחס לבתי המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה), כך שלכתחילה יכולת ההסתמכות עליו מוגבלת. שנית, ברי כי עיכוב הביצוע שניתן במסגרת החלטתי זו מופנה אך כלפי הסעד הפרטני שעליו הורה בית המשפט קמא – דהיינו, ביטול היתר הבנייה שניתן לבית המלון בתוך 24 חודשים – ואין בו כדי להשליך על תוקפן של הקביעות המשפטיות המנויות בו או כדי לסייגן.

9.

אשר להצעת הפשרה שהועלתה בתגובתה של המשיבה 2, אינני סבור כי מן הראוי לכבול באופן אפריורי את הכרעתה של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פן תיפגע יכולתה לקבל החלטה עצמאית ומושכלת על פי מיטב תבונתה. עוד אעיר כי ממילא, נראה כי ניתן יהיה לסכל את המטרה הניצבת בבסיס הצעת הפשרה על ידי פנייה למועצה בסמוך בשלהי תקופת השנתיים – ובכך להביא להארכת תקופת עיכוב הביצוע מבלי לאפשר למועצה להידרש תחילה לנושא.

10.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת, באופן זה שהיתר הבנייה של בית המלון לא יבוטל עד להחלטה אחרת בהליך זה.

המזכירות מתבקשת לקבוע את מועד שמיעת הערעור עד לתום שנת 2018, בכפוף לאילוצי היומן.

אין צו להוצאות.