פסק-דין3 עמודיםנכלל בחיפוש

ע"פ 10370/02 משה סויסה נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

דיני עונשין · אחידות ענישה בין נאשמים בסחר ברכב גנובערעור על חומרת העונש שנגזר בבית המשפט המחוזי

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון דחה ערעור על חומרת עונשו של מי שהורשע בסחר וקבלת רכבים גנובים ונידון ל-52 חודשי מאסר. נקבע כי עקרון אחידות הענישה הוא שיקול חשוב אך לא בלעדי, וכי ההבדלים בין המערער לשותפו בדומיננטיות, בגיל ובעבר הפלילי מצדיקים את הפער בעונשים. העונש נמצא הולם את חומרת המעשים ואת הרקע העברייני.

העובדות

המערער הורשע בשש עבירות סחר ברכב גנוב, שש עבירות של קבלת רכב גנוב ועבירות סיוע, לאחר שמכר לסוכן משטרתי רכבים שנגנבו. נגזרו עליו 52 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס של 10,000 ₪. שותפו נידון למאסר של שלוש שנים.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם הופרה אחידות הענישה כאשר עונשו של המערער חמור בהרבה מזה של שותפו לעבירות סחר ברכב גנוב?
  2. 2.האם יש מקום להתערב בעונש של 52 חודשי מאסר שהושת על המערער?

הלכות

  1. 1

    עקרון אחידות הענישה הוא שיקול חשוב אך לא בלעדי, ואין להשתית עליו את תורת הענישה כולה; מצבים שונים מחייבים קווי אבחנה בגזירת הדין.

    ״כלל זה מהווה שיקול ענישה חשוב, אך לא בלעדי, בין מכלול שיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    הבדלים במעורבות הדומיננטית של הנאשם, בגילו ובעברו הפלילי מצדיקים אבחנה בעונשים בין שותפים לעבירה, ואין בכך הפרה של אחידות הענישה.

    ״מעיון בכתב האישום, המהווה בסיס להרשעתם של השניים, עולה בבירור כי מעורבותו של המערער בעבירות נשוא הרשעותיו היתה דומיננטית בהשוואה לזו של שותפו״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • סחר ברכב גנוב
  • קבלת רכב גנוב
  • אחידות הענישה
  • שוויון הנאשמים בפני החוק
  • חומרת העונש
  • עבר פלילי
  • סיוע
  • שירות המבחן

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט

העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ

10370/02

בפני:

כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופטת א' חיות

המערער:

משה סויסה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על גזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.10.02

בת"פ 40372/01 על ידי כבוד השופט

א' שוהם

תאריך הישיבה:

כ"ה באייר תשס"ג

(27.5.03)

בשם המערער:

עו"ד סיניה מוזס-חריזי

בשם המשיבה:

עו"ד מאיה חדד

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.המערער הורשע בבית המשפט המחוזי ב-6 אישומים שעניינם סחר ברכבים גנובים, וקבלת רכבים גנובים והושת עליו עונש של 52 חודשי מאסר לריצוי בפועל ומאסר על תנאי, וכן קנס בשיעור 10,000 ₪. הוא מערער בפנינו על חומרת עונשו ומשתית את עיקר טיעונו על השוואה בין העונש שנגזר עליו לעונש שהושת על שותפו לעבירה.

2.המערער הודה בארבע עבירות של סחר ברכב גנוב, שש עבירות שעניינן קבלת רכב גנוב, שתי עבירות של סיוע לסחר ברכב גנוב ועבירה של סיוע לסחר ברכב גנוב. הרקע לעבירות בכך כי בין החודשים אפריל ונובמבר 2001 פעל אדם שבבעלותו מגרש לתקון מכוניות כסוכן משטרתי. המערער ושותפיו מכרו לו כלי רכב שנגנבו זמן קצר קודם לכן מבעליהם, ובאמצעות הסוכן נחשפה שורה של מעשי עבירה ברכב שבוצעו בין החודשים אפריל ליולי 2001.

בית המשפט עמד על חומרתן של עבירות הסחר ברכב גנוב, על הנזק שהן טומנות לאינטרס הציבורי, ועל הצורך להחמיר בעונשים על עבירות אלה כדי להרתיע מפני ביצוען. הוא ראה לאבחן בין רמת הענישה של המערער לבין זו של שותפו, נאשם 3 בכתב האישום, וזאת על יסוד נקודות אבחנה שונות. הוא נתן משקל גם לנסיבותיו האישיות של המערער ותוך איזון בין שיקולי הענישה השונים גזר את עונשו, כאמור.

3.באת כח המערער שמה דגש בטיעוניה על עקרון אחידות הענישה תוך שערכה השוואה פרטנית בין הנסיבות והשיקולים שנשקלו לגבי המערער לעומת שותפו, הנאשם 3. לגישתה, טעה בית המשפט כאשר איבחן בין השניים באופן שגזר על המערער מאסר ארוך בהרבה מזה שהטיל על השותף, עליו נגזר עונש מאסר של שלוש שנים. בעיקר עמדה על כך שלא היה נכון לייחס למערער מעמד דומיננטי בביצוע העבירות לעומת האחר. היא הדגישה כי שירות המבחן המליץ בזמנו על הקלה בעונש כדי לאפשר חפיפה בין תקופת המאסר לתכנית הגמילה שהמערער שולב בה בשב"ס שאורכה כשנה וחצי.

4.נתנו דעתנו על טיעוניה של באת כוח המערער באשר לחומרת העונש, ואיננו רואים לקבלם. עקרון שוויון הנאשמים בפני החוק, ממנו נגזר עקרון אחידות הענישה הוא, אכן, כלל יסוד בתורת הענישה. כלל זה מורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבותיהם האישיות של הנאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים. נגזר מכך כי מצבים שונים מבחינות אלה מחייבים הפעלת קווי אבחנה ושוני בגזירת הדין. מכל מקום, אין להשתית על עקרון אחידות הענישה את תורת הענישה כולה. כלל זה מהווה שיקול ענישה חשוב, אך לא בלעדי, בין מכלול שיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור המשולבים זה בזה.

5.העונש שנגזר על המערער, כשהוא עומד לעצמו, הולם את החומרה המופלגת של מעשיו ועונה לשיקולי הענישה הראויים על רקע עברו הפלילי ומכלול נסיבותיו האישיות. הוא הורשע בסדרה ארוכה של עבירות נפרדות שעניינן מעורבות עמוקה בסחר ברכב גנוב וקבלת רכב גנוב המצביעות על פעילות עבריינית כענין של שיטה ולאורך זמן. עבירות אלה בוצעו על רקע עבר פלילי עשיר של המערער בעבירות אלימות, סמים, רכוש, ועבירות נגד שוטרים. עברו הפלילי מתייחס לשנים האחרונות ומצביע על קו עברייני רציף, ועל כך כי חרף העובדה שריצה עונשי מאסר בפועל משמעותיים בעבר הלא רחוק ונדון לעונשי מאסר על תנאי הוא לא נרתע מחזרה לפעילות עבריינית מאסיבית. בית המשפט קמא שקל כנגד חומרת העבירות את ביטויי הרצון מצד המערער לקחת חלק בתכנית גמילה מסמים, את הודאתו במשפט ואת המלצת שירות המבחן להקל בעונשו. יצויין אגב כך כי המלצה זו אינה חוזרת בתסקיר המבחן המשלים מהעת האחרונה, ובקשתו להשתלב בתכנית שיקום בתהליך טיפולי מתקדם בשירות בתי הסוהר נדחתה לפי שעה. האיזון בשיקולי הענישה שנעשה על ידי בית משפט קמא הוא, איפוא, איזון שקול וראוי בהתחשב במכלול נסיבות הענין.

6.לענין ההשוואה בין עניינו של המערער לזה של שותפו, נאשם 3, אינני מוצאת כי הופר כלל אחידות הענישה במקרה זה, משעניינם ונסיבותיהם של השניים אינם דומים זה לזה ובית משפט קמא עמד על נקודות האבחנה ביניהם. מעיון בכתב האישום, המהווה בסיס להרשעתם של השניים, עולה בבירור כי מעורבותו של המערער בעבירות נשוא הרשעותיו היתה דומיננטית בהשוואה לזו של שותפו והוא אף הורשע בעבירת סחר נוספת המיוחסת לו בלבד. בית המשפט הצביע גם על הבדלי הגיל בין השניים – השותף צעיר כבן 20 בעת ביצוע העבירות, בעוד המערער בוגר ממנו בכעשר שנים. כן קימת אבחנה ברורה ברקע הפלילי הקודם בין השניים. למערער עבר פלילי מכביד והוא ריצה עונשי מאסר משמעותיים ואילו עברו של השותף קל בהרבה, וזה לו מאסרו הראשון. יובהר עוד כי באותו כתב אישום הואשם גם אדם נוסף (נאשם 1) אשר היווה הגורם המרכזי בקשר עם הסוכן המשטרתי. הוא לא הודה, ניהל משפט הוכחות, ובסופו הורשע ונדון ל-7 שנות מאסר. אין חולק כי חלקו הוא המרכזי מבין כל השותפים לאישום, והיקף עונשו נקבע בהתאם.

יוצא מכך, כי בנסיבות הענין הענישה היחסית ביחס לשותפים לכתב האישום בנויה על טעמים ראויים והאבחנות ביניהם מאוזנות על רקע שיקולים כלליים ומיוחדים לכל אחד מהם, ואין מקום להתערב בכך.

כללו של דבר: לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך הערעור נדחה וגזר הדין שהושת על המערער יעמוד בעינו.

ניתן היום, כ"ה באייר תשס"ג

(27.5.03).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט

ת ש ו פ ט ת

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצוטט על ידי (22 מסמכים)

  • בג"ץ 3789/20זוהיר אלקואסמה נ. בית משפט הצבאי בעופרפסק-דין
  • ע"פ 2397/18עלאא אבו עיישה נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 1806/17אכרם דארי נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 2455/15חוסם סרחאין נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 1987/15עופר דורי נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 8479/12פלוני נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 5460/12ברוך רחמים נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 2274/12עדנאן מאדי נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 1961/12מוחמד אבו מאדי נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 5677/12מרעי מג'ד נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 7350/12פלוני נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 3117/12שמעון ארביב נ. מדינת ישראלפסק-דין
הצגת עוד 10
  • ע"פ 2891/12מדינת ישראל נ. מוראד רבעאפסק-דין
  • רע"פ 4600/12ישי יאשייב נ. מדינת ישראלהחלטה
  • ע"פ 2842/10נוי קלדרון נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • רע"פ 6988/07נסים חגאזי נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • רע"פ 6163/07מוחמד חדורה נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 1846/07ראפת קמבז נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 7450/01אשרף אבו-ליטאף נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • ע"פ 9792/06סומוד עאוני חמוד נ. מדינת ישראלפסק-דין
  • רע"פ 2861/06מרים ג'יוסי נ. מדינת ישראלהחלטה
  • רע"פ 1804/06רועי מרחבי נ. מדינת ישראלהחלטה

הלכות

  1. 1עקרון אחידות הענישה הוא שיקול חשוב אך לא בלעדי, ואין להשתית עליו את תורת הענישה כולה; מצבים שונים מחייבים קווי אבחנה בגזירת הדין.
  2. 2הבדלים במעורבות הדומיננטית של הנאשם, בגילו ובעברו הפלילי מצדיקים אבחנה בעונשים בין שותפים לעבירה, ואין בכך הפרה של אחידות הענישה.