ע"פ 10370/02 משה סויסה נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.המערער הורשע בבית המשפט המחוזי ב-6 אישומים שעניינם סחר ברכבים גנובים, וקבלת רכבים גנובים והושת עליו עונש של 52 חודשי מאסר לריצוי בפועל ומאסר על תנאי, וכן קנס בשיעור 10,000 ₪. הוא מערער בפנינו על חומרת עונשו ומשתית את עיקר טיעונו על השוואה בין העונש שנגזר עליו לעונש שהושת על שותפו לעבירה.

2.המערער הודה בארבע עבירות של סחר ברכב גנוב, שש עבירות שעניינן קבלת רכב גנוב, שתי עבירות של סיוע לסחר ברכב גנוב ועבירה של סיוע לסחר ברכב גנוב. הרקע לעבירות בכך כי בין החודשים אפריל ונובמבר 2001 פעל אדם שבבעלותו מגרש לתקון מכוניות כסוכן משטרתי. המערער ושותפיו מכרו לו כלי רכב שנגנבו זמן קצר קודם לכן מבעליהם, ובאמצעות הסוכן נחשפה שורה של מעשי עבירה ברכב שבוצעו בין החודשים אפריל ליולי 2001.

בית המשפט עמד על חומרתן של עבירות הסחר ברכב גנוב, על הנזק שהן טומנות לאינטרס הציבורי, ועל הצורך להחמיר בעונשים על עבירות אלה כדי להרתיע מפני ביצוען. הוא ראה לאבחן בין רמת הענישה של המערער לבין זו של שותפו, נאשם 3 בכתב האישום, וזאת על יסוד נקודות אבחנה שונות. הוא נתן משקל גם לנסיבותיו האישיות של המערער ותוך איזון בין שיקולי הענישה השונים גזר את עונשו, כאמור.

3.באת כח המערער שמה דגש בטיעוניה על עקרון אחידות הענישה תוך שערכה השוואה פרטנית בין הנסיבות והשיקולים שנשקלו לגבי המערער לעומת שותפו, הנאשם 3. לגישתה, טעה בית המשפט כאשר איבחן בין השניים באופן שגזר על המערער מאסר ארוך בהרבה מזה שהטיל על השותף, עליו נגזר עונש מאסר של שלוש שנים. בעיקר עמדה על כך שלא היה נכון לייחס למערער מעמד דומיננטי בביצוע העבירות לעומת האחר. היא הדגישה כי שירות המבחן המליץ בזמנו על הקלה בעונש כדי לאפשר חפיפה בין תקופת המאסר לתכנית הגמילה שהמערער שולב בה בשב"ס שאורכה כשנה וחצי.

4.נתנו דעתנו על טיעוניה של באת כוח המערער באשר לחומרת העונש, ואיננו רואים לקבלם. עקרון שוויון הנאשמים בפני החוק, ממנו נגזר עקרון אחידות הענישה הוא, אכן, כלל יסוד בתורת הענישה. כלל זה מורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבותיהם האישיות של הנאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים. נגזר מכך כי מצבים שונים מבחינות אלה מחייבים הפעלת קווי אבחנה ושוני בגזירת הדין. מכל מקום, אין להשתית על עקרון אחידות הענישה את תורת הענישה כולה. כלל זה מהווה שיקול ענישה חשוב, אך לא בלעדי, בין מכלול שיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור המשולבים זה בזה.

5.העונש שנגזר על המערער, כשהוא עומד לעצמו, הולם את החומרה המופלגת של מעשיו ועונה לשיקולי הענישה הראויים על רקע עברו הפלילי ומכלול נסיבותיו האישיות. הוא הורשע בסדרה ארוכה של עבירות נפרדות שעניינן מעורבות עמוקה בסחר ברכב גנוב וקבלת רכב גנוב המצביעות על פעילות עבריינית כענין של שיטה ולאורך זמן. עבירות אלה בוצעו על רקע עבר פלילי עשיר של המערער בעבירות אלימות, סמים, רכוש, ועבירות נגד שוטרים. עברו הפלילי מתייחס לשנים האחרונות ומצביע על קו עברייני רציף, ועל כך כי חרף העובדה שריצה עונשי מאסר בפועל משמעותיים בעבר הלא רחוק ונדון לעונשי מאסר על תנאי הוא לא נרתע מחזרה לפעילות עבריינית מאסיבית. בית המשפט קמא שקל כנגד חומרת העבירות את ביטויי הרצון מצד המערער לקחת חלק בתכנית גמילה מסמים, את הודאתו במשפט ואת המלצת שירות המבחן להקל בעונשו. יצויין אגב כך כי המלצה זו אינה חוזרת בתסקיר המבחן המשלים מהעת האחרונה, ובקשתו להשתלב בתכנית שיקום בתהליך טיפולי מתקדם בשירות בתי הסוהר נדחתה לפי שעה. האיזון בשיקולי הענישה שנעשה על ידי בית משפט קמא הוא, איפוא, איזון שקול וראוי בהתחשב במכלול נסיבות הענין.

6.לענין ההשוואה בין עניינו של המערער לזה של שותפו, נאשם 3, אינני מוצאת כי הופר כלל אחידות הענישה במקרה זה, משעניינם ונסיבותיהם של השניים אינם דומים זה לזה ובית משפט קמא עמד על נקודות האבחנה ביניהם. מעיון בכתב האישום, המהווה בסיס להרשעתם של השניים, עולה בבירור כי מעורבותו של המערער בעבירות נשוא הרשעותיו היתה דומיננטית בהשוואה לזו של שותפו והוא אף הורשע בעבירת סחר נוספת המיוחסת לו בלבד. בית המשפט הצביע גם על הבדלי הגיל בין השניים – השותף צעיר כבן 20 בעת ביצוע העבירות, בעוד המערער בוגר ממנו בכעשר שנים. כן קימת אבחנה ברורה ברקע הפלילי הקודם בין השניים. למערער עבר פלילי מכביד והוא ריצה עונשי מאסר משמעותיים ואילו עברו של השותף קל בהרבה, וזה לו מאסרו הראשון. יובהר עוד כי באותו כתב אישום הואשם גם אדם נוסף (נאשם 1) אשר היווה הגורם המרכזי בקשר עם הסוכן המשטרתי. הוא לא הודה, ניהל משפט הוכחות, ובסופו הורשע ונדון ל-7 שנות מאסר. אין חולק כי חלקו הוא המרכזי מבין כל השותפים לאישום, והיקף עונשו נקבע בהתאם.

יוצא מכך, כי בנסיבות הענין הענישה היחסית ביחס לשותפים לכתב האישום בנויה על טעמים ראויים והאבחנות ביניהם מאוזנות על רקע שיקולים כלליים ומיוחדים לכל אחד מהם, ואין מקום להתערב בכך.

כללו של דבר: לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך הערעור נדחה וגזר הדין שהושת על המערער יעמוד בעינו.