רע"פ 2861/06 מרים ג'יוסי נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש נגד המבקשת לבית-משפט השלום בכפר-סבא נטען, כי במספר רב של הזדמנויות, היא התחזתה בפני רופאי קופות החולים "מכבי" ו"כללית" בשמות שונים של חברי הקופה, בין היתר, באמצעות כרטיסי חבר, וביקשה לקבל מהם מרשמים לתרופות אסטמטיות תוך ניצול היותה חולת אסטמה. בהסתמך על מצגי שווא אלה, קיבלה המבקשת במרמה מהרופאים מרשמים לתרופות על-שם חברי קופות החולים, ואת התרופות האלה היא רכשה בבתי-מרקחת שונים במחיר של השתתפות עצמית. עוד נטען, כי המבקשת קשרה קשר עם אדם בשם מוניר נבולסי (להלן:"מוניר") אשר הפעיל בתקופה הרלוונטית בית-מרקחת פרטי ביהוד. במסגרת הקשר ולשם קידומו, העבירה המבקשת למוניר מרשמים שהונפקו לה במרמה, ובתמורה הוא מכר לה את התרופות הנקובות במרשמים במחיר של השתתפות עצמית, ולעיתים, אף סיפק לה מוצרים אחרים בשווי נמוך יותר. בהמשך, העבירו קופות החולים למוניר את ההפרש הכספי שבין עלות התרופות לבין שווי ההשתתפות העצמית, וחלק ניכר מסכומים אלה הועבר לידי המבקשת. נוכח כל אלה, יוחסו למבקשת עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התחזות כאדם אחר, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 441 ו-415 בשילוב עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.המבקשת הורשעה על יסוד הודאתה בעבירות שיוחסו לה, ובהמשך נגזר עונשה: 8 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 5000 ש"ח והיא חויבה לפצות את קופת חולים בסכום של 96,576 ש"ח. למוניר נגזרו 6 חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, 12 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 35,000 ש"ח והוא חויב לפצות את קופת-חולים לאומית בסכום של 22,450 ש"ח. את הפער בעונשים שהושתו על מבקשת ומוניר נימק בית-המשפט בכך שהמבקשת הייתה הגורם הראשי והדומיננטי בביצוען של העבירות, ובכך שעד למועד מתן גזר-הדין היא לא החזירה את הכסף שנטלה במרמה.

3.המשיבה ערערה על קולת העונש שנגזר למבקשת, ואילו המבקשת ערערה של חומרתו. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והחמיר בעונשה של המבקשת כך שתקופת המאסר בה תשא הועמדה על 24 חודשים. הנימוקים העיקריים להחמרה בעונש היו היקף מעשי המרמה וחומרתם, וכן העובדה שחרף הודאתה היא לא שיתפה פעולה עם גורמי החקירה, ולא סיפקה להם מידע באשר לאופן שבו הגיעו לידיה כרטיסי החבר והשימוש שעשתה בכסף. בית-המשפט הוסיף וציין, כי המבקשת אף לא שילמה לקופות-החולים את הפיצוי בו חויבה, וגם מסיבה זו יש להחמיר בעונשה. בסיום פסק-דינו אמר בית-המשפט את הדברים האלה: "אנו אומרים בפה מלא כי המעשים ראויים לענישה מחמירה יותר, והעונש המוטל על ידנו מתחשב בהיותנו ערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין עם משיבים, ונותנת משקל גם לנסיבותיה האישיות של המערערת" (עמ' 3 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי).

4.כעת עותרת המבקשת ליתן לה רשות ערעור, ובקשתה נסבה, רובה ככולה, על חומרת העונש שנגזר לה. לטענת המבקשת, הפער בין העונש שהושת עליה בערכאה הדיונית לבין זה שהושת עליה בערכאת הערעור, מצדיק את בחינתו מחדש של גזר הדין בידי ערכאה שלישית. עוד טוענת המבקשת, כי העונש שנגזר לה בבית-המשפט המחוזי הינו כבד לאין שיעור מהעונש שהושת על שותפה, וכי הבחנה זו פוגעת בעיקרון אחידות הענישה.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים שעניינה של המבקשת אינו נמנה עליהם (רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת

ישראל ; רע"פ 4938/98 חליל נ' מדינת ישראל ). המבקשת חטאה בביצועם של 600 מעשי מרמה חמורים ולא בחלה בגניבה, בהתחזות ובניצול מחלתה לשם הפקת רווחים קלים. כל אלה, עמדו לנגד עיניו של בית-המשפט המחוזי, אשר ראה להחמיר בעונשה של המבקשת. אף עקרון אחידות הענישה אין בו כדי להועיל למבקשת. עקרון זה אינו אלא אחד השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לגזור את עונשו של נאשם, ומשקלו משתנה ממקרה למקרה על פי נסיבותיו (השוו רע"פ 8310/05 רועי שוורץ נ' מדינת , ישראל לא פורסם; ע"פ 10370/02 משה סויסה נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 3538/01 אבו האני מייק נ' מדינת ישראל , לא פורסם). במקרה שבפני נקבע, כי מידת אחריותה של המבקשת לעבירות גדולה מזו של שותפה, ובהתאם לכך נגזר עונשה.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.