רע"פ 1804/06 רועי מרחבי נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום ברחובות נטען, כי המבקשים רועי מחרבי (להלן: "מבקש 1") ומגשידאב רוברט (להלן: "מבקש 2")

' תקפו בצוותא את ירון מרציאנו (להלן: "המתלונן") בכך שהכו בו באגרופים ובעטו בו, תוך שהם דורשים ממנו לספר להם מי הדיח את אחיו של מבקש 1 להשתמש בסמים בעת שהותו בטבריה. באשר למבקש 1 נטען עוד, כי הוא ונאשם נוסף בתיק זה, אבי עמר (להלן:"עמר"), הגיעו לביתו של המתלונן ואיימו עליו כי אם לא יעביר לרשותם סכום של 1,500 ש"ח הם יפגעו בו. כן נטען ביחס למבקש 2, כי הוא תקף את המתלונן והכה אותו בפניו במהלך מפגש שנערך ביניהם, וכי בשתי הזדמנויות נוספות הוא סחט ממנו כסף באיומים שונים. נוכח כל אלה, יוחסו לכל אחד מהמבקשים עבירות של תקיפה בצוותא וסחיטה באיומים, לפי סעיפים 379, 382(א) ו-428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (בהתאמה), והמבקש 2 אף הואשם בעבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק.

2.במסגרת הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, הוסכם כי כתב-האישום יתוקן כך שחלק מן העובדות עליהן התבססו אישומי התקיפה והסחיטה יימחקו. עוד הוסכם, כי המבקשים יחזרו בהם מכפירתם ויודו בעבירות שיוחסו להם, וכי עובר לשלב הטיעונים לעונש יתקבל בעניינם תסקיר מבחן.

המבקשים הורשעו על פי הודאתם וברוח ההסדר בעבירות שיוחסו להם בכתב-האישום המתוקן, ונוכח הרשעתם נגזרו להם עונשים אלה: למבקש 1 נגזרו שמונה חודשי מאסר ושישה חודשים מאסר על-תנאי; למבקש 2, נגזרו עשרה חודשי מאסר ושבעה חודשים מאסר על-תנאי.

3.המבקשים, אשר מיאנו להשלים עם העונש אשר הושת עליהם, הביאו את השגותיהם בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעור נטען, כי מסכת התקיפה, הסחיטה והאיומים שהופנתה כלפי המתלונן, הורתה בהתדרדרות חמורה שחלה במצבו הנפשי של האח לאחר שהודח על ידי המתלונן ליטול סמים, התדרדרות אשר חייבה טיפול נפשי אינטנסיבי ויקר. בהמשך נטען, כי נסיבות חריגות אלו, שעמדו ברקע תקיפתו וסחיטתו של המתלונן, מצדיקות הקלה בעונשם של המבקשים. עוד נטען, כי לעמר, הנאשם השלישי באותו עניין, נגזרו עשרים וארבעה חודשי מאסר בפועל, וזאת, לאחר שהופעל בעניינו מאסר על-תנאי ממושך שהיה תלוי ועומד נגדו. על רקע זה, טענו המבקשים, עונשם הינו מכביד יתר על המידה ויש בו משום פגיעה בעקרון אחידות הענישה. המבקשים הוסיפו וטענו, כי בית-המשפט לא שקל כראוי את נסיבותיהם האישיות, לרבות העובדה שבמשך שלוש השנים שחלפו מאז הגשת כתב-האישום נגדם, הם לא ביצעו עבירות נוספות, והעובדה כי המבקש 2 הינו נטול כל עבר פלילי ואילו עברו הפלילי של מבקש 1 אינו מכביד.

4.ערעורם של המבקשים נדחה. בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר) קבע כי גזר-דינו של בית-משפט השלום היה מנומק ומפורט היטב, והוא כלל התייחסות הן לנסיבות ביצוע העבירה והן לנסיבותיהם האישיות של המבקשים, ומשכך, לא נמצאה עילה להתערב בו. באשר לטענה בדבר העדר יחס ראוי בין העונש שנגזר למבקשים ובין העונש שנגזר לעמר, ציין בית-המשפט, כי העונש שנגזר לעמר היה מתון ביותר, וייתכן שאף היה בלתי הולם. אולם בכך אין כדי להצדיק התערבות בעונשם של המבקשים, אשר היה, לטעמו של בית-המשפט, מקל ולא גילם את חומרת הפרשה בה היו מעורבים.

5.עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לשוב ולערער על חומרת העונש. זאת עושים הם, על יסוד הטענות אשר שימשו אותם בערעורם בפני בית-המשפט קמא, עליהן הם מוסיפים את אלה: נוכח קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה העונש שהושת על עמר היה בלתי ראוי, היה עליו להקל בעונשם של המבקשים ולשמור על עקרון אחידות הענישה; פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתייחס לעובדות שהושמטו מכתב האישום המתוקן במסגרת ההסדר שנערך בין הצדדים; אחד מאישומי הסחיטה באיומים שיוחס למבקש 2, התבסס על שיחה טלפונית שנערכה בינו ובין המתלונן ביוזמת המשטרה. עובדה זו, גורס מבקש 2, מצדיקה הקלה בעונשו בהתאם לגישה שהובעה בפסיקה, ולפיה במקרים בהם מעורב בביצוע עבירה "סוכן מדיח" משטרתי, ניתן לשקול הקלה בעונשו של מבצע העבירה.

6.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות ערעור, זולת מקרים חריגים שעניינם של המבקשים אינו נמנה עליהם (השוו: רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת

ישראל ; רע"פ 4938/98 חליל נ' מדינת ישראל ). הבקשה שבפני, על שלל טעמיה, אינה אלא ניסיון להביא את עונשם של המבקשים לדיון בפני ערכאה נוספת, ומסיבה זו בלבד - דינה דחייה.

למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא נמצאה לי עילה להתערב בעונש. אף אם אקבל את קביעת בית-המשפט המחוזי לפיה עונשו של עמר היה קל יתר על המידה, אין בכך כדי להצדיק הקלה בעונש שנגזר למבקשים, לנוכח העבירות החמורות בהן הורשעו. יתרה מכך, עקרון אחידות הענישה עליו, כך נדמה, משליכים המבקשים את עיקר יהבם, אינו אלא שיקול אחד מני רבים שעל בית המשפט לשקול בבואו לגזור עונש, ומשקלו עשוי להשתנות לפי נסיבות העניין. עקרון אחידות הענישה נועד "למנוע אפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות אך לא בא לכפות על בית המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית, רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים" (ע"פ 5450/00 מרדכי שושני נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(2) 817, 822. ראו עוד: דנ"פ 02 /1109 מרדכי שושני נ' מדינת

ישראל , לא פורסם; ע"פ 10370/02 משה סויסה נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 8310/05 רועי שוורץ נ'

מדינת ישראל , לא פורסם).

אף טענתו של מבקש 2, לפיה יש להקל בעונשו משום שלא הוא יזם את שיחת הטלפון בה איים על המתלונן אלא המשטרה - דינה להידחות. הפסיקה עמדה על כך, כי במצבים בהם הופעל "סוכן מדיח" אשר שידל אדם לבצע עבירה שלולא השידול לא היה מבצעה, עשויה להיווצר עילה להקלה בעונש (ע"פ 222/93 איברהים עמור נ' מדינת ישראל , לא פורסם; ע"פ 91 /4048 יאסין בן עלי דהאר נ' מדינת ישראל , לא פורסם; ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(3) 64, 72 ואילך). עם זאת, נקבע כי במצבים בהם הפעילו רשויות החקירה סוכן כדי להשיג ראיות הדרושות להעמדתו לדין של אדם שעל-פי המידע שבידי המשטרה מבצע פשעים, אין לראות בכך הדחה (ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת

ישראל , פ"ד לט(1) 1, 5 ). אינני סבור כי באנלוגיה אותה מנסה המבקש 1 לעשות בין מצבו ובין סיטואציה של הפעלת סוכן מדיח יש ממש. יתרה מכך, אף אם הייתי מקבל טענה זו, הרי שכל שנעשה במקרה דנן הוא תרגיל חקירתי לשם השגת ראיות ותו לא. איש לא כפה על מבקש 2 לנהוג כפי שנהג כלפי המתלונן או שידל אותו לכך, ובהתאם, אין בטענתו זו של המבקש 2 כדי להועיל לו.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.