ע"פ 1596/15 עידן אסמריאו מששה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הרכב כב' השופטים: י' צבן ,

ר' כרמל ו -ר' פרידמן-פלדמן ) ב-תפ"ח 28933-11-13 מתאריך 20.2.2015, וזאת עד למתן הכרעה בערעורו של המבקש. אציין כבר כעת כי לאחר שהגיעה הבקשה לידי הוריתי כי עונש המאסר שהושת על המבקש יעוכב עד למתן החלטה אחרת.

אביא כעת את הנתונים הרלבנטיים להכרעה במכלול.

רקע עובדתי

2.

בתאריך 15.11.2013, הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: אינוס (עבירה לפי סעיף 345(א)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )); תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש (עבירה לפי סעיף 382(ג) ל חוק העונשין

(שתי עבירות)); תקיפת בת זוג (עבירה לפי סעיף 382(ב)(1) ל חוק העונשין ); איומים (עבירה לפי סעיף 192 ל חוק העונשין (מספר עבירות)); הטרדה באמצעות מתקן בזק (עבירה לפי סעיף 30 ל חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (מספר עבירות)); והיזק לרכוש במזיד (עבירה לפי סעיף 452 ל חוק העונשין ).

3.

המבקש, יליד 1989 והמתלוננת ילידת 1993. לפי האמור בכתב האישום, בין המבקש למתלוננת, קרובי משפחה רחוקים, התקיים קשר זוגי מאז שנת 2010. משפחותיהם התנגדו לקשר בשל מסורת העדה האתיופית, עליה נמנים השניים, של הימנעות מנישואין אם קיימת קרבה עד ששה-שבעה דורות בין בני הזוג.

4.

בתמצית – בכתב האישום נטען כי בין המבקש לבין המתלוננת התקיים קשר זוגי מאז סוף שנת 2010. במסגרת זאת קיימו השניים, מדי פעם, פגישות אינטימיות בבית אחותו של המבקש במעלה אדומים, כשהאחות לא הייתה בבית (להלן: בית האחות ). לפי הנטען בכתב האישום, בתחילת שנת 2013, המבקש הבחין שהמתלוננת מתכתבת עם אדם אחר דרך האינטרנט, והוא אמר לה כי הדבר מפריע לו. לאחר מכן, המבקש שבר את משקפיה של המתלוננת, וקרע את השרשרת שלצווארה.

5.

בכתב האישום נטען עוד כי בתאריך 06.11.2013, בת דודתה וחברתה של המתלוננת (להלן: ט' ) מסרה לה כי המבקש נמצא בקשר עם אחרות, ולפיכך המתלוננת ביקשה להיפרד מהמבקש. באותו תאריך, המבקש והמתלוננת נפגשו ונסעו יחד ל בית האחות , ובשעה 17:45 נכנסו למחסן הבניין (להלן: המחסן ), שם התנהל ויכוח בין המבקש לבין המתלוננת. במהלך הויכוח המבקש נטל את מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת. השניים יצאו לרחוב, והמבקש דרש לשוחח עם המתלוננת בעודו דוחף אותה. בשלב זה התקבל מסרון במכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת. המבקש דרש באיומים מהמתלוננת למסור לו את קוד הכניסה למכשיר –והמתלוננת עשתה כן. המבקש ראה את שמו של שולח המסרון, ובתגובה היכה את המתלוננת, קילל אותה, ואיים עליה. לאחר מכן, המבקש גרר את המתלוננת בידה, כשהיא שכובה על הרצפה ובוכה, דרש ממנה לקום, וסרב לבקשתה לאפשר לה לשוב לביתה שבירושלים.

6.

לפי המתואר בכתב האישום, לאחר מכן, המבקש אמר למתלוננת כי ילכו ל בית האחות . המתלוננת הלכה עם המבקש כשהיא בוכיה. בשלב זה, בכניסה ל בית האחות המבקש אמר למתלוננת כי תיכנס עימו ל מחסן . המתלוננת סירבה, בכתה ואחזה במעקה, אך המבקש תפס בה בכוח, והכניסה ל מחסן באומרו כי לא יעשה לה דבר. המבקש הורה למתלוננת לשבת, אך היא סירבה. בתגובה, המבקש השכיב את המתלוננת על המזרן, והורה לה להסיר את בגדיה. לאחר שהמבקש ניסה למשוך את מכנסי המתלוננת ללא הצלחה, המתלוננת עצמה הסירה את מכנסיה, בעודה בוכה, ואומרת למבקש שירד מעליה. לפי הנטען בכתב האישום, בשלב זה, המבקש הצטייד בקונדום, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, כשהוא איננו שועה לתחינותיה כי יחדל ממעשיו. בשלב מסוים, המבקש החליף קונדום, ושב והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת.

7.

לפי עובדות כתב האישום, בשלב הבא, המבקש והמתלוננת שבו יחד לירושלים באוטובוס. במהלך הנסיעה, המבקש צעק על המתלוננת, דרש לראות מסרונים שקיבלה במכשיר הטלפון שלה ואיים עליה. לאחר שהשניים ירדו מהאוטובוס בירושלים, המבקש אחז במתלוננת בכוח במשך מספר דקות, תוך שהוא מכאיב לה, ורק לאחר התערבותם של זרים שחרר את אחיזתו בה. בכתב האישום נטען עוד כי למחרת היום, המבקש שלח למתלוננת שורה של מסרונים מאיימים, וביניהם: "נשבע שיהרוג אותך כמו שהרגת אותי", "עדיף לך להתרחק מהגבר הזה בכלל לא תתני לי הסברים נשבע שירצח אותך ואף אחד לא יתפוס אותי עם לא ירצח אותך... בחיים לא תשתחררי ממני בחיים כמו שאני איבדתי הכל תאבדי גם את" (כך במקור – ח"מ ).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

8.

בתשובתו לכתב האישום המבקש הודה בחלק ממעשי האלימות והאיומים שיוחסו לו בכתב האישום, אך כפר במעשה האונס. בתמצית, המבקש טען כי המתלוננת קיימה עימו יחסי מין בהסכמתה המלאה ומרצונה החופשי, וזאת לאחר שהשניים התפייסו ביניהם בעקבות ויכוח שהתקיים ביניהם. המבקש הודה בכך ששלח למתלוננת מסרונים מאיימים למחרת אותו היום, וזאת, לטענתו, מכיוון שהרגיש פגוע בשל התנהלותה של המתלוננת. המבקש טען כי לא התכוון לממש איומים אלו. בנוסף, המבקש אישר כי אפשר שעקב מעשיו נגרמה למתלוננת המטומה בזרועה.

9.

בתאריך 01.09.2014, ולאחר שמיעת ראיות, בית המשפט המחוזי הנכבד הרשיע את המבקש בעבירות הבאות: אינוס, תקיפת בת זוג (שתי עבירות) ואיומים (מספר עבירות). בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בהכרעת דינו כי יתר העבירות בהן הואשם המבקש – נטמעות בעבירות בהן הוא הורשע. במסגרת הכרעת הדין, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי הוא מעדיף בבירור את גרסת המתלוננת, לפיה היא לא רצתה במגע המיני, על פני גרסתו של המבקש. בצד זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את טענת המבקש לפיה בתווך שבין מעשי האלימות – המבקש והמתלוננת קיימו יחסי מין בהסכמה. הערכאה הדיונית דחתה גם את טענת המבקש לפיה המתלוננת כבשה את תלונתה. עוד נקבע כי אמנם המתלוננת סייעה למבקש להפשיל את מכנסיה, אך הדבר נעשה מתוך חוסר אונים וחולשה, ולא מתוך רצון חופשי (ראו: הכרעת הדין , בפיסקאות 19-16).

10.

בתאריך 20.01.2015, בית המשפט המחוזי הנכבד גזר את דינו של המבקש. במסגרת זו נקבע כי העבירות אותן המבקש ביצע בתאריך 06.11.2013 מהוות אירוע מתמשך אחד של אלימות פיזית ומינית כלפי המתלוננת. נקבע כי מתחם הענישה בגינו של אירוע זה נע, בנסיבות, בין ארבע לשמונה שנות מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד כי עבירות האיומים אותן ביצע המבקש למחרת האונס מהוות אירוע נוסף, בגינו נקבע מתחם ענישה הנע, בנסיבות, בין חצי שנה לשנת מאסר. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע במכלול כי: "בצירוף הדברים, מתחם הענישה המשולב מצוי בעונש מאסר בפועל של 9-5 שנים".

לאחר מכן, ובעקבות שקלול מכלול הנסיבות, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: שש שנות מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי המעצר), מאסר על תנאי למשך שנה, אותו ירצה אם יעבור במשך 3 שנים מתאריך שחרורו עבירה לפי סימן ה' לפרק י' ל חוק העונשין , ופיצוי למתלוננת בסך של 20,000 ש"ח.

11.

בתאריך 20.01.2015, בית המשפט המחוזי הנכבד הורה על עיכוב ביצוע עונשו של המבקש, עד לתאריך 08.03.2015. במסגרת עיכוב הביצוע הותיר בית המשפט קמא הנכבד את תנאי שחרורו של המבקש על כנם. תנאים אלו כללו, בין היתר: מעצר בית מלא מפוקח באמצעות איזוק אלקטרוני, איסור על יצירת קשר עם המתלוננת, הפקדה של ערובה כספית בסך 7,500 ש"ח, ערבות אישית של המבקש והמפקחים בסך 25,000 ש"ח כל אחד, וצו עיכוב יציאה מהארץ (בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט מ' הכהן ), מתאריך 15.06.2014).

12.

המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ובצד ערעורו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור – היא הבקשה שבפני. במסגרת הבקשה, ניתנו החלטות שונות, שלא מצאתי מקום לפרטן בהרחבה כאן, אך עיקרן הוא בכך שעונש המאסר עוכב באופן זמני, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

התפתחויות נוספות – הבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור

13.

בתאריך 26.03.2015, המבקש הגיש בקשה למתן היתר להגשת ראיות נוספות בערעור (להלן: הבקשה להגשת ראיות ), אשר כללה שלוש ראיות נוספות, שיפורטו להלן, ואשר לא הוגשו לבית המשפט המחוזי הנכבד בהליך קמא, בו ייצגו את המבקש עו"ד א' הרמן

ו-עו"ד א' פאר . המבקש טען כי הראיות החדשות הן בעלות משמעות רבה להוכחת חפותו, בשים לב לכך שהרשעתו של המבקש מבוססת בעיקרה על גרסת המתלוננת. ואלו הן שלושת הראיות מושא הבקשה:

(א) העתק תרשומת

יומן המבקרים של המבקש בזמן מעצרו. לטענת המבקש, בתרשומת זו מצוין כי בתאריך 13.06.2014 המתלוננת הגיעה לבקר את המבקש בבית המעצר בו שהה. ביקור זה, לשיטת המבקש, נעשה לאחר שהמתלוננת והמבקש סיימו את עדותם (בתאריכים 24.03.2014, ו-30.04.2014, בהתאמה), אך בטרם ניתנה הכרעת הדין (בתאריך 01.09.2014). המבקש טוען כי הגעתה של המתלוננת לבית המעצר, שלדבריו נעשתה מרצונה החופשי, איננה מתיישבת עם ביצוע עבירות מין חמורות על ידו כלפיה.

(ב) העתק תכתובת

דואר אלקטרוני , מתאריך 23.07.2014 (טרם מתן הכרעת הדין), שנערכה בין בא-כוחו דאז של המבקש, עו"ד א' הרמן , לבין הפרקליטה מטעם המדינה שטיפלה בתיק בהליך קמא (להלן: הפרקליטה ). המבקש טוען כי יש בתכתובת זו כדי להראות כי המתלוננת פנתה ל פרקליטה כדי לבטל את התלונה, בטענה כי "אין טעם בכך". לטענת המבקש הפרקליטה מסרה למתלוננת כי הדבר איננו אפשרי. לשיטתו, מדובר בראיה חשובה, המעוררת תהיות ביחס לאמינות תלונתה של המתלוננת.

(ג) העתק תרשומת פנימית של שיחה

מתאריך 21.07.2014, שנערכה בין באת-כוחו הנוספת של המבקש, עו"ד א' פאר , עם המתלוננת. לטענת המבקש, בתרשומת זו מתארת עו"ד א' פאר כי המתלוננת פנתה אליה וביקשה לשוחח עימה על התיק – וכי היא סרבה לבקשתה. המבקש טוען כי עו"ד א' פאר

מסרה למתלוננת כי עליה לשוחח בעניין עם הפרקליטה , ואולם המתלוננת השיבה לה שהיא שוחחה עם הפרקליטה , וזו מסרה לה כי ביטול התלונה איננו אפשרי.

14.

בתאריך 14.04.2015, התקיים בפני דיון ב בקשה להגשת ראיות , ובסיומו הוריתי כך :

"1. בשים לב לנושא שעלה היום בדיון ולפיו, לטענת המבקש, המתלוננת גרסה בשלב מסוים בפני הפרקליטה שטיפלה בתיק מטעם התביעה, כי תלונתה כנגד המבקש היתה תלונת שווא (אף כי לא בהכרח כך, שכן ייתכן והמתלוננת רק ביקשה לחזור בה מהתלונה, תוך שהיא עומדת על קרות האירוע, כפי שתואר על ידה ומצא את ביטויו בכתב האישום) – יש צורך לברר נושא זה טרם שתינתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר ובבקשה להגשת ראיות חדשות שבפני.

2.נוכח האמור לעיל – באת-כוחו הנוכחית של המבקש תפנה לקבלת תגובה

לבאת כוחו הקודמת של המבקש וכן למי שפיקח עליה כדי שיגיבו לנטען על ידה, על פי הנוהל הקיים, בדבר טענה של כשל בייצוג. מאידך גיסא, הפרקליטות תעשה בירור לגבי הטיפול שנעשה, אם נעשה, בפנייתה של המתלוננת לתובעת ושני הצדדים ימסרו לי הודעות כתובות לגבי תוצאות בירוריהם ומהלכיהם בתוך 15 ימים מהיום".

בנוסף, קבעתי כי, בשלב זה, יעמוד בעינו עיכוב הביצוע של עונש המאסר שהושת על המבקש, עד למתן החלטה אחרת.

15.

בתאריך 26.04.2015, המבקש הגיש הודעה מעדכנת, ובמסגרתה צורפה גם תגובתו של עו"ד א' הרמן לבקשה. בתמצית, עו"ד א' הרמן

מסר כי בשעתו הוא סבר שהנזק הצפוי מזימון המתלוננת להשלמת עדותה, עולה על התועלת בכך. עו"ד א' הרמן

הוסיף כי לגישתו, בדיעבד, היה ראוי לערוך בירור בעניין ביקורה של המתלוננת אצל המבקש בזמן מעצרו, אולם הוא ציין כי נושא זה איננו זכור לו.

16.

בתאריך 28.04.2015, המשיבה הגישה הודעה מעדכנת מטעמה, ובה הודיעה כי לאורך ההליך המתלוננת אכן שוחחה עם הפרקליטה

על עצם ניהולו, אך הדגישה כי המתלוננת לא חזרה בה במסגרת זו מגרסתה במשטרה ובבית המשפט. המשיבה טענה כי בנסיבות אלו הפרקליטה

סברה כי אין צורך לערוך בירור נוסף בנושא, ולשיטתה אין חובה ליידע את באי-כוח המבקש ברגשותיה הנ"ל של המתלוננת. המשיבה הדגישה כי ככלות הכל, תוכנו של שיח זה נודע ל באי-כוחו הקודמים

של המבקש, והסניגורים והמבקש עצמו, בחרו שלא לעשות שימוש במידע הנ"ל. לנוכח האמור, המשיבה טענה כי סיכויי הערעור אינם ממשיים, ועל כן יש לדחות את הבקשה.

17.

בתאריך 12.5.2015, לאחר קבלת התגובות, קיימתי דיון נוסף, שבסיומו קבעתי כך:

"הראיות הנוספות שהגשתן מתבקשת – מתקבלות, בכפוף לאפשרות של הצדדים לטעון ביחס לקבילות התרשומת הפנימית שערכה עורכת הדין פאר לאחר שהמתלוננת פנתה אליה בתאריך 21.07.2014, ובאשר להשלכות של כל הראיות הנוספות על הערעור, וכי בשלב זה ועד להחלטה אחרת – יישאר בתוקפו עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש...".

אפנה כעת להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע לגופה.

טענות המבקש

18.

המבקש

טוען כי סיכויי הערעור על הכרעת הדין טובים, ולנוכח הראיות הנוספות, לטענתו, הם אף "גבוהים ביותר". טענותיו של המבקש כנגד הכרעת הדין, המפורטות בהרחבה בהודעת הערעור, מצויות בשלושה

מוקדים עיקריים, אותם הוא מבקש לראות במכלול באורן של הראיות החדשות:

ראשית , לטענת המבקש בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בכך שהעדיף את גרסתה של המתלוננת על פני גרסתו שלו. המבקש טוען כי גרסת המתלוננת איננה אמינה.

לטענת המבקש, עד לתלונתה של המתלוננת במשטרה, היא לא סיפרה לאיש אודות מעשה האינוס, ובכלל זאת היא לא שיתפה באמור את ט' ,

אשר ליוותה אותה לתחנת המשטרה, וזאת, חרף כך שסיפרה לה על מעשי אלימות ואיומים מצידו של המבקש. המבקש טוען עוד כי המתלוננת לא סיפרה על האונס אף לשוטר שהפריד בין השניים בתחנת הרכבת בירושלים, ואף לא לאמה אשר בה פגשה באותו ערב (מחובתי לציין בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בנקודה זו כדלקמן: "חשיפת אירוע מיני אלים היא חשיפה קשה ולא נעימה", וכי לא מדובר בנסיבות העניין בכבישת עדות (ראו: הכרעת הדין , בפיסקה 17)).

שנית , המבקש טוען כי הערכאה הדיונית שגתה במשקל שנתנה לעדות התביעה, התומכות בעדותה של המתלוננת. לטענת המבקש, ט' הוסיפה בעדותה פרטים שקריים לטובתה של המתלוננת. כך, למשל, המבקש טוען כי ט' מסרה בעדותה כי המבקש אמר למתלוננת "שמגיע לה" – נתון שלטענת המבקש לא בא זכרו בחקירתה במשטרה. בעדותה בבית המשפט הסבירה ט' כי לא זכרה נתון זה בזמן חקירתה במשטרה. המבקש טוען כי לא ניתן לומר כי זיכרונה של ט' של המתלוננת השתפר בחלוף הזמן, ולשיטתו הדבר מעיד על העדר מהימנותה. זאת ועוד, המבקש טוען עוד כי הערכאה הדיונית, לא פרטה על בסיס אילו נתונים התרשמה מעדותה של מנהלת החנות בה המתלוננת עבדה במועד הרלבנטי (להלן: ר' ). לטענת המבקש, עדותה של ר'

כוללת סתירות בנקודות שונות, והיא מתאפיינת במגמתיות, וזאת במטרה להשחיר את פניו.

שלישית , המבקש טוען כי נסיבות האירוע מלמדות כי לא מדובר במעשה אונס, וזאת מהטעמים הבאים: המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בכך שראה בהורדת המכנסיים על ידי המתלוננת כאקט של כניעה, וזאת, לטענתו, בניגוד להגיונם של דברים – המלמד, לגישתו, על הסכמתה של המתלוננת לקיום יחסי המין. זאת ועוד, לטענת המבקש – המתלוננת אמרה למבקש כי הוא אונס אותה רק במסגרת חקירתה השלישית במשטרה. המבקש טוען כי לא ניתן לקבל את הסברה של המתלוננת בעדותה כי אמרה משפט זה כבר בחקירתה הראשונה במשטרה, אך הדברים לא נרשמו. בנוסף, המבקש טוען כי אין זה סביר כי המתלוננת, תתלווה על ידי המבקש לאחר האונס לתחנת האוטובוס ותיסע עמו, במקום לנוס על נפשה.

19.

המבקש עומד לבסוף על נסיבותיו האישיות ובכללן: גילו הצעיר, היותו נעדר עבר פלילי (למעט עבירה צבאית אחת), האינטרס השיקומי, ונסיבות חייו המורכבות. לטענת המבקש, נתונים אלו מצדיקים בנסיבות העניין את עיכוב ביצוע העונש.

טענות המשיבה

20.

המשיבה טוענת מנגד כי דין הבקשה להידחות. לשיטתה, הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות ועובדה, שבהם בית המשפט של ערעור איננו נוהג להתערב. המשיבה טוענת עוד, כמפורט לעיל, כי המתלוננת עמדה על אמיתות תלונתה לאורך כל ההליך. בנסיבות אלה, המשיבה עומדת על כך שסיכויי ערעורו של המבקש להתקבל הם נמוכים ביותר. בתוך כך המשיבה טוענת כי המבקש הודה בחלק משמעותי מעבירות האלימות והאיומים אשר ביצע במתלוננת, ובגינם, כשלעצמם, על המבקש לרצות עונש מאסר משמעותי, ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

21.

לאחר עיון בבקשה, בחומר שצורף לה, ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, לא בלי התלבטות, כי דין הבקשה –

להתקבל . הנימוקים למסקנתי האמורה יובאו מיד בסמוך.

22.

ככלל, נידון שהושת עליו מאסר חייב להתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי, ואין בערעור כשלעצמו כדי להביא לעיכוב ביצוע עונשו. יחד עם זאת, נקבע כי בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע העונש בנסיבות מיוחדות (ראו: ע"פ 2028/15 ג'וליס נ' מדינת ישראל (18.10.2015)). לשם כך, על בית המשפט לשקול את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד טרם בירור הערעור, תוך הקפדה כי לא תהיה פגיעה בזכויותיו של המבקש. לצורך הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע, יש לבדוק, בין היתר, את הדברים הבאים: את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; את אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; את טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; את עברו הפלילי של המבקש והתנהגותו במהלך המשפט, ואת נסיבותיו האישיות של המבקש (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000); ע"פ 8863/15 פלוני נ' מדינת ישראל (11.01.2016)). נקודת המוצא היא כי על המבקש רובץ הנטל להראות שבעניינו מתקיימות נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע העונש (ראו: ע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל (28.10.2015) (להלן: פרשת ג'אן )).

23.

טרם שאבחן את טענותיו של המבקש לגופן לעניין סיכויי הערעור, אזכיר כי בשלב זה של ההליך נדרשת בחינה לכאורית בלבד של משקל הטענות העולות בערעור, תוך שימת לב לשאלה, האם משקלן יכול להביא לשינוי בהכרעת הדין, או בעונש שנגזר (ראו: פרשת ג'אן , בפיסקה 11). נוכח "מיקומו הגיאומטרי" של הדיון בבקשת עיכוב הביצוע במסגרת ההליך הערעורי, ואפיונו כשלב מקדמי, בשלב זה די בעיון בחומר הראיות מנקודת המבט של "מעוף הציפור" בכדי לקבל מושג כללי, אשר יאפשר הכרעה בבקשה הממוקדת לעיכוב ביצוע גזר הדין (עיינו: ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל , בפיסקה 26 (18.05.2011) (להלן: פרשת קצב )).

לבדיקה זו אעבור עתה.

24.

סיכויי הערעור :

בחינה לכאורית של טענות המבקש בנסיבות העניין מובילה למסקנה כי אכן עומדות בפניו משוכות משמעותיות. טענותיו העיקריות של המבקש במסגרת הערעור על הכרעת הדין הן כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. בקביעות כגון אלו, אין ערכאת הערעור נוטה, ככלל, להתערב (ראו: ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל

(26.7.2012)). עם זאת, כבר נפסק כי המבקש עיכוב ביצוע איננו חייב להצביע על סיכויים בולטים לזכות בערעור, או עיוות בולט בפסק הדין המרשיע. לצורך זה די בטענות רציניות , אשר יש בהן, על פי אופיין ומהותן אם תתקבלנה, כדי להשפיע על תוצאות הערעור (ראו: ע"פ 4443/10

פלוני נ' מדינת ישראל , בפיסקה 4 (21.06.2010)).

25.

בנסיבות העניין, מבלי לערוך דיון ממצה בטענות המשפטיות לגופן, ומבלי לכבול את ידיו של ההרכב שידון בערעור לגופו – דומה כי לא ניתן לומר שטענותיו של המבקש, ולמצער חלק מהן, חסרות כל בסיס (עיינו גם: ע"פ 5961/11 קאסם נ' מדינת ישראל , בפיסקה 10 (25.01.2012) (להלן: פרשת קאסם )) . זאת, משני טעמים:

(א)

הראיות החדשות : מבלי לקבוע בשלב זה עמדה בשאלת משקלן של הראיות החדשות , קבילות התרשומת הפנימית הנ"ל, והשפעתן על סיכויי הערעור, דומה עלי כי נושא זה כולו אכן מצדיק בחינה, וזאת גם בשים לב לאפשרות

כי התיק יוחזר לבירור בידי הערכאה הדיונית.

(ב)

עדותן של ט' ומנהלת החנות : על פני הדברים, דומה עלי כי יש טעם בטענת המבקש כי היה ראוי להעמיק את הדיון בעדותן של ט'

ו מנהלת החנות , והשיקולים לפיהם הערכאה המבררת קבעה את משקל עדותן.

26.

חומרת העבירות ומשך המאסר :

המבקש הורשע בעבירות חמורות ונגזר עליו עונש מאסר ממשי לריצוי בפועל. ער אני לכך, כי אף אם אניח כי ערעורו של המבקש על הכרעת הדין יתקבל, והוא יזוכה מעבירת האינוס, עדיין לכאורה יתר עבירות האלימות האחרות בהן הורשע, ואשר בחלקן אין הוא כופר, יתכן והן מצדיקות בפני עצמן עונש מאסר. עם זאת, ברי כי עיקר עונשו של המבקש נובע מהרשעתו בעבירת האונס. בהקשר לכך, גם במקרים בהם הושתו עונשי מאסר ממושכים בגין ביצוען של עבירות מין חמורות – נעתר בית משפט זה, במקרים המתאימים לכך, לעיכוב ביצוע העונש (ראו: ע"פ 9497/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(18.11.2008); ע"פ 4443/10 פלוני נ' מדינת ישראל (21.06.2010); פרשת קצב , בפיסקה 40).

27.

עבר פלילי והתנהלותו של המבקש במהלך המשפט :

לזכות המבקש עומדת העובדה שהוא נעדר עבר פלילי ממשי, והוא נתון תקופה ממשית בחלופת מעצר, אותה קיים במלואה, החל ממועד שחרורו בתנאים. זאת ועוד, כאמור, בית המשפט המחוזי הנכבד עיכב את ביצוע גזר הדין, וכן ניתנו החלטות נוספות בבית משפט זה להתמיד בעיכוב הביצוע, כמפורט לעיל. בנסיבות העניין מצאתי כי יש לתת אף לנתונים אלו משקל לטובתו של המבקש (ראו: ע"פ 3435/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.05.2013); פרשת קאסם , בפיסקה 10).

28.

לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את עיכוב ביצוע עונש מאסרו של המבקש, וזאת כדי לאפשר לו למצות בשלב זה את הליך הערעור, כשהוא איננו נתון במאסר בכפוף להחלטה אחרת של ההרכב שישמע את הערעור לגופו. התנאים המגבילים שהושתו על המבקש בהחלטת בית המשפט המחוזי יוותרו בעינם עד למתן פסק דין בערעור.

29.

המזכירות מתבקשת לקבוע את שמיעת ערעורו של המבקש בהקדם, בכפוף לאילוצי היומן.