ע"פ 2597/04 אריה (לאוניד) רויטמן נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת י' צור), בהכרעת דין מיום 21.10.03, הרשיע את המבקש בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, עבירות מנהלים בתאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד בהוצאת שקים ללא כיסוי, וגזר עליו מאסר לתקופה של עשר שנים לריצוי בפועל, מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים וכן לקנס בסכום של 1,000,000 ש"ח, או שנים עשר חודשי מאסר תמורתו. כפי שנאמר בראש גזר הדין "מדובר בפרשה חמורה בה ניצל הנאשם את מצוקתם הקשה של מאות עולים מרוסיה שביקשו לעלות ארצה ולהבטיח כי רכושם יגיע ארצה בביטחה. הנאשם ניצל את מעמדו המיוחד ואת האמון הרב שרחשו לו ותוך כדי מצגי מרמה מטעים ושקריים קיבל ממאות עולים כספים בסכומי עתק וגם נזק למאות משפחות בסכום כולל של כ- 18 מיליון דולר לאחר שהכספים שנתנו לו אבדו ולא הוחזרו".

המבקש ערער על פסק הדין ובגדר ערעורו ביקש – בבקשה המקורית שהגיש ביום 17.3.04 – לעכב את ביצוע גזר הדין. חברי הנכבד, המשנה לנשיא א' מצא, בהחלטתו מיום 9.5.04, דחה את בקשתו. ביום 24.5.04 התחיל המבקש לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו. בבקשה שהגיש ביום 9.9.04, סמוך לראש השנה תשס"ה, חזר המבקש וביקש "לערוך עיון חוזר בשאלת עיכוב ביצוע עונש המאסר" ולחילופין להורות על שחרור המבקש עד למתן הכרעה סופית בערעור. המדינה התנגדה לבקשה.

2.המשנה לנשיא, א' מצא, בהחלטה מקדמית מיום 8.4.04, שניתנה בבקשה המקורית לעכב את ביצוע גזר הדין, ציין כי "ניתן לכאורה להתרשם כי השגות הסנגור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מתמקדות בשאלות שהן בעיקרן משפטיות; בעוד שמחלוקת עובדתית, ככל שהיא קיימת, היא מצומצמת עד מאוד". בהחלטתו הנזכרת מיום 9.5.04 לא ראה סיכוי ממשי כי הערעור עשוי להביא לזיכויו של המבקש מכל העבירות שבהן הורשע.

את בקשתו לעיון חוזר ואת טענותיו בעל פה בדיון לפני השתית בא כוח המבקש על שני אדנים: האחד – "ראיות מכריעות שנתגלו", שאת הגשתן בערעור ביקש בנפרד, ה"משמיטות לטענת המערער את הבסיס להרשעתו בגניבה על ידי מורשה"; השני – נסיבות כליאתו, ובמיוחד סדרי הכלא שאינם מאפשרים לו למלא אחרי מצוות אמונתו, וביתר שאת, בתקופת הימים הנוראים והחגים.

לעניין הראיות ציין שיש מסמכים של התביעה שלא הומצאו לסנגוריה שאילו הובאו לפני בית המשפט המחוזי לא היה מרשיע את המבקש בגניבה. עוד הדגיש כי בידו מסמך של משרד הכלכלה הרוסי המשמיט את הבסיס מתחת לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקש השקיע את הכספים ב"השקעות הרות אסון". לדעתו גם לא הביא בית המשפט המחוזי בחשבון לזכותו של המבקש את העובדה שפעל למעשה כשליח המדינה וכי המדינה פצתה את הנפגעים. זאת ועוד, אילו הניחו למבקש לסיים את הפעולות שבהן התחיל היו הכספים מוחזרים במלואם. אשר לנסיבות הכליאה הרחיב ופירט כי המבקש הוא איש דתי חרדי הנמנה עם חברי החלק המשיחי מבין חסידי חב"ד ומקפיד הקפדה יתרה על קיום מצוותיו הדתיות. התנאים שבהם הוא מוחזק "אינם מאפשרים לו לקיים את מצוותיו כדבעי, וזאת בין היתר, בהעדר מזון כשר למהדרין, שעות תפילה בלתי נוחות, שהות בתא הכלא ביחד עם אנשים חילוניים, אשר שהותם אינה מאפשרת למערער לערוך תפילה בחדרו, חוסר ההבנה וההתחשבות מצד הסוהרים לצרכיו המיוחדים". תנאים אלה גרמו למבקש לפגיעה נפשית קשה ביותר וקיים חשש כבד שמצבו הנפשי ובריאותו יפגעו בעתיד עוד יותר.

3.חזרתי ועיינתי בהכרעת הדין ובהחלטותיו של המשנה לנשיא, א' מצא. כאמור לעיל, השתית בא כוח המבקש את בקשתו שלפני על טענות חדשות שבעובדה, שהמשנה לנשיא, א' מצא, לא עמד עליהן בהחלטתו מיום 9.5.04. ההערכה של משקלן של טענות אלה, על רקע מכלול הראיות, וההערכה של סיכויי הערעור, אינה קלה ואינה פשוטה. אולם, כך נראה לי בשלב זה, הסיכוי שהמבקש ייצא פטור בלא כלום אינו גדול. לפיכך – ובהתחשב בכך שהדיון בערעור נקבע ליום 27.10.04, כחמישה חודשים אחרי שהתחיל לרצות את עונש המאסר – דינה של הבקשה להידחות.

אינני רואה צורך לחוות דעה בעניין תנאי הכליאה של המבקש, כמו על השאלה אם יש בתנאי כליאה מסוימים כדי להקים עילה לעיכוב עונש מאסר או להפסקתו. כך או כך, עניין תנאי הכליאה של המבקש ראוי לבדיקה על ידי שירות בתי הסוהר ואם לא יימצא פתרון ראוי למצוקות שהמבקש טוען להן יהיה עליו לעתור לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971.

4.סוף דבר, הבקשה נדחית.