ע"פ 2663/08 האני עלקם נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

שלושת המערערים הורשעו על-פי הודאתם בעבירות של התפרצות למקום מגורים והצתה. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט סולברג) גזר עליהם עונש מאסר בפועל של 18 חודשים וכן מאסר על תנאי. הם מערערים בפנינו על חומרת עונשם.

2.

הרקע לעבירות בהן הורשעו המערערים נעוץ בסכסוך בין משפחת המערערים למשפחה יריבה, המתגוררות בשכנות זו לזו בשועפט. ביום 19.9.06 פרצה קטטה בין בני שתי המשפחות הללו, במהלכה נפצע אבי המערערים באופן קשה, ומת למחרת היום מפצעיו. בעקבות זאת, גמלה בלבם של המערערים ההחלטה לשרוף את בתי בני המשפחה היריבה על תכולתם. הם מימשו את תכניתם בכך שהגיעו ל-7 מבתי בני המשפחה היריבה ולמפעל אלומיניום השייך לאחד מהם. הם שברו את חלונות הבתים ונכנסו מבעדם פנימה, הציתו אותם על תכולתם, וגרמו נזק רב למבנים ולרכוש שנמצא בהם. חיי אדם ניצלו מן הטעם שתושבי הבתים נמלטו על נפשם קודם לאירוע ההצתה.

3.

בית המשפט קמא עמד על חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשעו המערערים. הוא הצביע על הסיכון שבהצתה רחבת ממדים זו של בתי מגורים באיזור בנוי וצפוף, והדגיש את החומרה המיוחדת שבמעשים לאור היקף ההצתה שהתפרשה על-פני שמונה מבנים. בגזירת הדין, הוא נתן משקל גם לגורמים שונים לקולא, ובהם - הודאת המערערים, גם אם לא בתחילת המשפט, הסכם הסולחה שהושג בין המשפחות היריבות, ואורח החיים הנורמטיבי שהמערערים מנהלים בדרך כלל, למעט הרשעה קודמת בעבירת סמים בה הורשע מערער 2 בשנת 2006. בית המשפט היה ער גם למניע שהביא לתגובתם האלימה של המערערים - מות אביהם, שנפגע במלחמת המשפחות היריבות. בסופו של יום, קבע בית המשפט כי אף שניתן להבין לצערם של המערערים על מות אביהם בנסיבות כה קשות, יש להענישם בחומרה על מעשה הצתה מתוכנן, שטמן בחובו סיכון רב לנפש ולרכוש, ואשר הביא עמו נזק רכוש רב היקף. על יסוד שיקולים אלה, גזר על המערערים את העונש שפורט לעיל.

4.

בערעורו, טען ב"כ המערערים כי העונש שנגזר על מרשיו חמור מדי בהתחשב בנסיבות הענין. הוא חזר והדגיש את הנורמטיביות של המערערים, ואת הנסיבות המיוחדות שהביאו למעשיהם, שהיוו תגובה חריפה לכאבם הרב על מות אביהם עקב פגיעת בני המשפחה היריבה. הוא עמד על הסולחה שהושגה בינתיים, ועל השקט שחזר לשרור בשכונה, וטען כי מאז אירועי העבירה לא היתה הפרה נוספת של החוק מצד מי מן המערערים.

5.

המדינה טוענת כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר, וכי העונש גם כך נוטה לקולא בנסיבות הענין. מעשי הצתה של שמונה מבנים - שבעה בתי מגורים ומפעל אלומיניום, על תכולתם - מהווים עבירות חמורות כשלעצמן, ולאור התרחשותן במרכז שכונה צפופה, על אחת כמה וכמה. המדינה מבקשת לדחות את המלצת שירות המבחן להמיר את עונש המאסר בפועל במאסר בעבודות שירות לאור חומרת המעשים בהם מ דובר .

6.

דין הערעור להידחות.

בנסיבות הענין, אין מ דובר בעונש חמור יתר על המידה, אלא, מ דובר בעונש מתון לסוג העבירות שבוצעו, לנזק שנגרם בעטיין, ולסיכון הרב לחיי אדם שהן טמנו בחובן.

בית משפט זה הצביע לא אחת בפסיקתו על חומרתם הרבה של מעשי הצתה, ובמיוחד אלה המכוונים כלפי בתים ורכוש בשכונות מגורים צפופות, המסכנים חיי אדם ועלולים לפגוע פגיעה קשה באיזורים נרחבים סמוכים למקור האש. האש מטבעה מתפשטת ועלולה לצאת מגדר שליטה; היא מכלה את המטרה אליה כיוון המצית, ועלולה להתפשט גם אל עבר מטרות אחרות שהמצית כלל לא נתכוון להן. נזקיה של האש הם קשים, והיא אוכלת כל דבר הנקרה על דרכה; לפיכך, לא מקרה הוא כי המחוקק ראה לקבוע לעבירת ההצתה עונש של חמש עשרה שנה, ובנסיבות מיוחדות ומחמירות אף עונש מאסר של 20 שנה. הפסיקה אף היא נוטה להחמיר בענישה של עברייני הצתה (ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל (מיום 17.1.08); ע"פ 3995/01 צליח נ' מדינת ישראל

(מיום 20.12.01); ע"פ 7351/07 עסילה נ' מדינת ישראל (מיום 20.2.08); ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל (מיום 18.3.07); ע"פ 4137/00 קדושיאן נ' מדינת ישראל (מיום 5.9.2000); ע"פ 2945/08 ביטון נ' מדינת ישראל (מיום 4.8.08)).

7.

בענייננו, מ דובר בהצתה של שמונה מבנים, וגרימת נזק רכוש כבד ביותר לבעליהם.

רק בנס לא נפגע אדם, והאש לא התפשטה לאיזורים נרחבים יותר. חומרת מעשי ההצתה במקרה זה, היקפם והנזק שנגרם בעקבותיהם מחייבים ענישה הולמת שיהא בה מן הגמול ומן ההרתעה כלפי עבירות מסוג זה, להגנת שלום הציבור ורכושו.

8.

בית המשפט, בגוזרו את העונש, לא התעלם מהיבטים לקולא בעניינם של המערערים. הוא לקח בחשבון, ראשית, את המניע והנסיבות המיוחדות שהביאו למעשים שנבעו מיצר נקמה ביריב על גרימת מותו של אביהם, אף שאין בכך כדי לגרוע מעצם אחריותם הפלילית; שנית, הוא התחשב בכך כי מ דובר , בעיקרו, באנשים נורמטיביים אשר אינם מפרי חוק (למעט מערער 2 שהורשע בעבירת סמים בעבר). הוא נתן משקל יחסי לסולחה שהושגה בין המשפחות הניצות, ולהודאת המערערים באישומים, גם אם ההודאה באה לאחר ניהול משפט זוטא ארוך. לא נעלמה מעימו גם המלצת שירות המבחן להקל עם המערערים. בסופו של יום, שיקלל בית המשפט קמא את השיקולים לחומרה ולקולא ואיזן ביניהם באופן הנוטה לקולא.

בנסיבות אלה, לא ראינו להתערב בעונש ולשנותו, משאין הוא חמור כלל ועיקר.

הערעור נדחה.