ע"פ 3214/06 דניאל פינר נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין. המבקש הורשע ביום 29.1.06 בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ובעבירות נשק של נשיאת נשק ונשיאת תחמושת, לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין. על-פי הכרעת הדין החזיק המבקש ביום 16.6.05 נשק מסוג "עוזי" בניגוד להרשאה שניתנה לו להחזיק נשק זה בתחומי הישוב תפוח בלבד, מקום מגוריו. באותו יום נסע המבקש לגוש קטיף על מנת לבצע עבודות חשמל במבנים ושהה במלון שם עד ליום 18.6.05. במהלך יידוי אבנים בין פלשתינאים, תושבי המואסי, לבין יהודים תושבי המלון הגיע המבקש לזירת האירוע וירה מספר יריות בכלי הנשק שברשותו. חלק מהיריות נורו באוויר וחלקן לעברו של המתלונן, תושב המואסי, אשר נפגע מקליע בירכו ונגרמה לו חבלה חמורה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים נגדו. הבקשה נענתה על ידי בית המשפט המחוזי וערר על החלטה זו נדחה על ידי בית משפט זה. שתי בקשות לעיון חוזר ושני עררים נוספים לבית משפט זה נדחו אף הם.

ביום 4.4.06 נגזר דינו של המבקש על ידי בית המשפט המחוזי ל-24 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו, 22.6.05, ול-12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור כל עבירת אלימות או הפרת סדר ציבורי תוך 3 שנים מיום שחרורו. המבקש הגיש ערעור על הרשעתו בעבירת חבלה בכוונה מחמירה בפני בית משפט זה ובמקביל הגיש בקשה זו לעיכוב ביצוע גזר הדין.

2.בא-כוח המבקש טוען כי התנהלות משפטו של המבקש היתה בלתי ראויה ומבלי להתחשב בכך שהוא נתון במעצר. לטענתו סיכויי הערעור טובים, מאחר שבית המשפט קמא נמנע מלהתמודד עם שאלות משפטיות כבדות משקל שהועלו בפניו, וביניהן הטענה כי המבקש לא זוהה כיורה שפגע במתלונן; טענות בדבר מחדלי חקירה כגון אי ביצוע מסדר זיהוי, אי זיהוי כלי הנשק היורה, אי ביצוע פעולות של זיהוי פלילי, אי ביצוע בדיקה פתולוגית של מכנסי המתלונן; הסתמכות על עדותו של רופא כללי שקיבל את המתלונן בחדר מיון ללא שמיעת הרופאים שטיפלו במתלונן וביניהם הכירורג שניתח אותו; התעלמות בית המשפט מטענות בדבר קבילות עדותו של אותו רופא. עוד טוען בא-כוח המבקש כי המשך מאסרו של המבקש יהפוך את ערעורו לבלתי רלוונטי משום שעד אשר ישמע הערעור, ובהנחה שינוכה שליש ממאסרו של המבקש בגין התנהגות טובה, ירצה המבקש את מרבית עונשו.

3.באת-כוח המשיבה טענה כי אין להיענות לבקשה אך יש לשמוע את הערעור במהרה. לטענתה, סיכויי הערעור אינם גבוהים. המבקש הודה שירה ולא היו עדויות שאנשים נוספים ירו באירוע. לטעמה, כל טענותיו של המבקש, כולל טענתו להגנה עצמית, נדחו ואף נומקו על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע שהמבקש לבדו החזיק בכלי נשק מסוג "עוזי". באת-כוח המדינה הודתה שיתכן והיתה אפשרות להביא ראיות נוספות, אך ציינה כי המבקש הורשע על סמך תשתית ראייתית מספקת. כמו כן טענה כי חזקת החפות אינה עומדת עוד למבקש.

4.לצורך בחינת בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין על בית המשפט לבחון ולאזן בין השיקולים והאינטרסים הרלוונטיים, אשר רשימה בלתי ממצה שלהם נסקרה בעניין שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241). חומרת העבירה בה הורשע המבקש ונסיבות ביצועה מצדיקות כשלעצמן את דחיית בקשתו. המבקש נשא את נשקו מחוץ לתחום שהותר לו. בעת אירוע של יידוי אבנים הדדי בין יהודים לערבים עשה שימוש בנשקו תוך שהוא יורה ממרחק של כמה עשרות מטרים בלבד במתלונן בכוונה לפגוע בו. חומרתו של המקרה ברורה ונלמדת אף מחזקת המסוכנות הקבועה לעבירות הנעשות תוך שימוש בנשק בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

עם זאת, במקרה זה אני סבורה שיש להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין על מנת לא להפוך את ערעורו של המבקש לבלתי רלוונטי ובכך לשלול ממנו למעשה את זכותו לערער על הרשעתו. כאמור, המבקש נידון ל-24 חודשי מאסר בפועל שיתחילו להימנות מיום 22.6.05 אז נעצר המבקש. אם נניח לטובת המבקש כי ממאסרו ינוכה שליש בגין התנהגות טובה, המשמעות היא שהמבקש עתיד להשתחרר ביום 22.10.06 וזאת מבלי להביא בחשבון אפשרות של שחרור מנהלי. דהיינו, יתכן ונותרו למבקש כשישה חודשים בלבד לסיום ריצוי מאסרו, כאשר חלקו הארי של עונשו כבר רוצה. אף אם לא ינוכה שליש ממאסרו ייווצר מצב בו ריצה המבקש כמחצית מתקופת מאסרו בטרם ניתנה החלטה בערעורו. במצב דברים זה נראה כי אף אם אורה על קיום הדיון בהקדם, ואף אם שופטי הערעור יעשו כל שבידם ליתן פסק דין בערעור במהרה, הזמן שהמבקש כבר ריצה יגרום לסיכול מטרת הערעור (ראו ע"פ 5960/05 הדד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 29.6.05). סבורני כי ריצוי מרבית עונשו של מורשע בטרם שמיעת ערעורו, במידה שיש בסיס לערעור זה, עלולה לגרום לפגיעה בלתי מוצדקת הן בפרט ובזכותו לערער על הרשעתו והן באמון הציבור במערכת המשפט. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי שיקול זה גובר במקרה זה על השיקולים הנגדיים, וזאת לאחר שבחנתי אף את סיכויי הערעור. על פניו נראה כי טענותיו של המבקש אינן טענות סרק או טענות בעלמא, וערעורו כולל גם היבטים משפטיים שבהם ערכאת הערעור נוהגת להתערב במידת הצורך.

5.לפיכך אני קובעת כי המשך ריצוי עונשו של המבקש יעוכב בתנאים הבאים:

א.

יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המבקש.

ב.

המבקש יפקיד את דרכונו במשטרה.

ג.

המבקש יחתום על ערבות עצמית על סך 10,000 ₪.

ד.

תופקד ערבות צד ג' על סך 30,000 ₪.