ע"פ 3560/98 מחמוד (דהיס) נאיף דחלה נ. מדינת ישראל

המערער הועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת באישום של רצח. הוא הורשע ברצח ברוב דעות. אחד השופטים הרשיע אותו בהריגה. הוא נדון למאסר עולם.

המערער הגיש ערעור על ההרשעה. הטענה המרכזית בערעור מתייחסת לזיהוי: המערער טוען כי לא הוא ביצע את הרצח. הזיהוי של המערער כמי שביצע את הרצח מתבסס על אמרת שכיב מרע של הקורבן, סמוך למעשה. אמרה זאת, לטענת המערער, אינה מספיקה כדי לזהותו, ומכל מקום יש בה כדי לעורר ספק בשאלת הזיהוי, ודי בכך כדי לזכותו מן האישום.

שלושת השופטים של בית המשפט המחוזי שוכנעו, ללא ספק סביר, כי המערער הוא שביצע את הרצח. השכנוע התבסס בעיקר על עדויות של עדים אחדים ששמעו את הקורבן, זמן קצר לאחר שנפגע, וכן על כך שלא האמינו לעדי האליבי של המערער ועל העובדה שהמערער, אף כי ידע שהמשטרה מחפשת אחריו כחשוד ברצח, נמנע מלהתייצב במשטרה, אלא לאחר שלושה ימים.

בא-כוח המערער טוען כי זו הפעם הראשונה שבית המשפט מבסס הרשעה על אמירה כללית וסתומה של שכיב מרע, כי יש בכך הרחבה רבתי של ההלכה בדבר אמרת שכיב מרע, וכי בנסיבות המקרה יש למערער סיכוי טוב לצאת זכאי בערעור. לכן הוא מבקש שבית המשפט ישחרר עכשיו את המערער מן המעצר בערבות מתאימה ובתנאים מגבילים, לפי שיקול דעתו של בית המשפט.

המערער עצור מתחילת חודש מאי 1997. כפי שנתברר במהלך הדיון, לאחר שהוחלט לעצור את המערער עד תום ההליכים נגדו, הגיש המערער ערר לבית משפט זה, וביקש להשתחרר מן המעצר, אך הערר נדחה. לאחר מכן, לפני שנסתיימה תקופת המעצר על פי החוק, התבקש בית משפט זה על ידי המדינה להאריך את המעצר, והוא נענה לבקשה. משמע, בית משפט זה הביע דעתו, יותר מפעם אחת, כי די בראיות לכאורה ובחזקת המסוכנות של המערער כדי למנוע את שחרורו מן המעצר, אף לא בערבות כספית ובתנאים מגבילים. מה נשתנה מאז ועד היום? השינוי הוא שאז לא היו נגד המערער אלא ראיות לכאורה, והוא היה עדיין בחזקת חף מפשע, ואילו כיום נקבע, על דעת שלושת השופטים של בית המשפט המחוזי, כי המערער הוא שגרם למותו של הקורבן, ולכן הוא נמצא אשם בדין. לפיכך הוא נתפס על ידי המדיניות המקובלת בבית משפט זה, לפיה אין בית המשפט דוחה את הביצוע של עונש מאסר, אלא אם קיים טעם מיוחד לכך. מה הם הטעמים שיש בהם כדי להצדיק את דחיית הביצוע של עונש מאסר?

אחד הטעמים הוא, שהמערער נדון לתקופת מאסר קצרה באופן יחסי, ואם הוא יתחיל לרצות את עונש המאסר מיד, ייתכן כי הוא ירצה את כל העונש, או חלק גדול מן העונש, עד שיינתן פסק הדין בערעור, ונמצא כי תכלית הערעור תסוכל. אולם טעם זה אינו קיים במקרה שלפנינו, שכן המערער נדון למאסר עולם.

טעם נוסף קיים במקרה בו המערער היה משוחרר בערובה במהלך המשפט ועד מתן פסק הדין. במקרה כזה ניתן לומר כי אין במערער מסוכנות המחייבת את מעצרו המיידי. יש בכך טעם לדחות את ריצוי עונש המאסר לתקופת-מה, בהנחה שהערעור יישמע ויוכרע בהקדם. אולם במקרה שלפנינו המערער נמצא במעצר זה למעלה משנה. הבקשה של המערער לדחיית הביצוע של עונש המאסר היא, בפועל, בקשה לקטוע את העונש אותו הוא כבר מרצה, בדיעבד, תקופה ממושכת. בית המשפט אינו נוטה לעשות זאת אלא בנסיבות חריגות.

ראוי גם לציין כי הסכנה להימלטות מן הדין, שהיא אחד השיקולים החשובים נגד שחרור מן המעצר, מתחזקת מאד כאשר המערער נדון לתקופת מאסר ממושכת. במקרה שלפנינו, כיוון שהמערער נדון למאסר עולם, אין להתעלם מן החשש שהמערער, אם ישוחרר מן המעצר, יבקש להימלט מן הדין.

הטענה של המערער כי יש לו סיכוי טוב לזכות בערעור, כיוון שהזיהוי שלו אינו מבוסס כראוי, אינה עומדת בפני יתר השיקולים. אף שהסיכוי קיים, יש לזכור כי מדובר בממצא עובדתי, שנקבע על ידי שלושת השופטים של בית המשפט המחוזי, ולכן קשה לומר, בשלב זה, כי הסיכוי לזיכוי הוא סיכוי טוב. מכל מקום, במאזן השיקולים הנוגעים לעניין, לא מצאתי מקום להורות על עיכוב הביצוע של פסק הדין, כלומר, להורות על שחרורו של המערער מן המאסר.

עם זאת מקובל על בית המשפט להקדים את השמיעה של ערעורים פליליים כאשר קיימת טענה רצינית בדבר זיהוי המערער כעבריין, כלומר, שלא המערער הוא שביצע את העבירה. אכן, הבקשה החלופית של המערער היא, שהערעור יישמע בהקדם, והמשיבה מסכימה לבקשה זאת. בהתאם לכן אני מבקש שהמזכירות תקבע מועד מוקדם לשמיעת הערעור, בהתחשב בתכנית העבודה של בית המשפט.

הבקשה נדחית.