ע"פ 3617/01 יעקוב אוחנה נ. מדינת ישראל

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט רזי) הרשיע את הנאשם בגרימת חבלה בכוונה מחמירה ודן אותו ל4- שנות מאסר מתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

על כך הוגשו שני ערעורים. הנאשם מערער על ההרשעה ועל חומר העונש והמדינה מערערת על קולת העונש.

המעשים נשוא ההרשעה הם דקירת המתלונן על ידי המערער באמצעות חרב ארוכה (70 ס"מ) בגב באיזור בית החזה במפסעה הימנית ובכף היד וגרימת שבר בכף ידו הימנית של המתלונן.

המתלונן, סרסור של נערת ליווי, הגיע לדירתו של המערער, בעליו של מכון ליווי שהעסיק את הנערה בזנות, על מנת לבקש ממנו לממן עבורה כרטיס טיסה ולאפשר גירושה מן הארץ. התפתחה מריבה על רקע חשדו של המערער כי המתלונן הפלילו במשטרה ואז יצא המערער מן החדר, הצטייד בחרב ארוכה ודקר את המתלונן כאמור.

המערער טען להגנה עצמית. לגירסתו, בא המתלונן לביתו על מנת לתקפו ואכן תקפו באופן שחייבו להתגונן כך שתקיפתו באה כהגנה עצמית או לפחות קיים ספק אם היתה זו הגנה עצמית אם לאו. לתמיכה בגרסה זו, הצביע הוא על העובדה שהמתלונן הגיע לדירת המערער, ללא חשש, בלווי חברים שהמתינו לו למטה במכונית; שלא היתה תלונה של המתלונן נגד המערער בגינה יכול היה המתלונן להפליל אותו וכי המשטרה הוזעקה על ידי המערער דווקא ולא על ידי המתלונן.

כל הטענות הללו הועלו בפני בית משפט קמא, שדחה אותן. הוא קבע על סמך חומר הראיות והתרשמותו מן העדים כי בעקבות הויכוח, יצא המערער למטבח, חזר עם החרב, דקר את המתלונן כשהדקירה הראשונה בגבו וכל זאת בעקבות חשדו שהמתלונן הלשין עליו במשטרה בחשד לזיוף הארכת תוקפה של אשרת שהייה. בית המשפט קבע כי המתלונן הזעיק את חבריו שחיכו לו למטה בפלאפון שהיה ברשותו והמערער לא איפשר להם להיכנס לדירה בנועלו את הדלת. כן ציין הוא, כי תמיכה ראייתית לכך שהחרב היתה של המערער היא עדויות בדבר היותה של החרב תלויה בביתו במקום צמוד למטבח משם אכן הביא אותה.

בית המשפט היה ער לכך שהמתלונן אינו טלית שכולה תכלת, אלא לפי התרשמותו ממנו העדיף את גרסתו שקיבלה חיזוקים חיצוניים. את גרסת המערער דחה השופט כבלתי אמינה. המערער העלה גרסה לפיה הוא זה שהותקף, הוא זה שהיה בסיכון, הוא זה שהזעיק משטרה והודיע כי הוא חושש שיישדד ויירצח על ידי המתלונן וחבריו. בית המשפט ראה בגרסה זו ניסיון להרחיק עצמו מן האירוע והפציעה שנגרמה למתלונן, אולם הנסיון להרחיק את קיומה של החרב ויתר התאורים שמסר המערער נמצאו סותרים וחסרי הגיון. בית המשפט דחה מכל וכל את הטענה כי את החרב הביא עמו המתלונן ועיגן עמדתו בחומר הראיות ואף בדברי המערער.

בסופו של דבר מתבקשים אנו על ידי הסנגור להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי התרשמות ובהעדפת עדות אחת על פי רעותה. אין אנו מוצאים שיש אחיזה להתערבות כזו במקרה זה בפסק דינה של הערכאה הראשונה. לא כל העלאת גרסה הנדחית על ידי הערכאה הראשונה על פי החומר שלפניה, מצדיקה התערבות או מעלה ספק בגירסה שהתקבלה.

אשר על כן, הערעור על הכרעת הדין, נדחה.

אשר לערעורו של המערער על חומרת העונש וערעורה של המדינה על קולת העונש ייאמר:

העונש שהושת על המערער איננו עומד בכל יחס לתקיפה האכזרית ולפציעות הקשות שתקף ופצע המערער את המתלונן. כפי שקבע השופט קמא, רק בדרך נס לא נשא מעשה התקיפה אופי קטלני. בית המשפט נתן דעתו לכל השיקולים הרלבנטיים להטלת העונש, הן הציבוריים והן האישיים. הוא קבע את הצורך למגר עברייני אלימות מסוג זה הנוהגים לעשות שימוש בסכין לפתרון סכסוכיהם; הוא דיבר על הצורך ההרתעתי; הוא ציין את עברו הפלילי המכביד של המערער וציין כי אינו ממצה איתו את הדין מתוך תקווה שלמד את הלקח.

סבורה אני כי השופט קמא הותיר פער משמעותי בין הרטוריקה לבין יישומה בפועל וכי התקווה שהמערער למד את הלקח אינה מצדיקה אי מיצוי הדין עמו.

נראה לי כי דין ערעור המדינה להתקבל ומאחר ואין ערכאת ערעור ממצה את הדין עם נאשם, לא נטיל עליו את מלוא העונש ההולם ונסתפק בכך שנעמיד את העונש על 6 שנים מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי והתנאי הוא כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, נדחה בזה ערעורו של המערער ומקבל ערעור המדינה כאמור.