ע"פ 3682/07 אייל שרביט נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל שנגזר על המבקש בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל ).

1.

כתב-אישום שהוגש נגד המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מייחס לו אחריות לתאונה קטלנית ומצערת אשר הביאה למותם של שלושה ולפציעתם הקשה של שניים. אלו הן עיקרי העובדות הצריכות לעניין: ביום 12.8.06 בסמוך לשעה 03:30, עת יצא המבקש עם חבריו מבילוי במועדון בתל-אביב, הוא עבר בצומת באור אדום. באותה שעה ממש, נכנס רכב אחר – נהוג בידי אדם בשם שמואל מששה (להלן:"שמואל") – לצומת באור ירוק. בשל הימצאות רכבו של המבקש בצומת בניגוד לכללי התנועה, פגע הרכב שנכנס לצומת כדין ברכבו של המבקש והאחרון התנגש בעוצמה בגדר ההפרדה הניצבת במקום. הרכב הפוגע התהפך מעל לגדר ההפרדה. כפי

שצוין לעיל, כתוצאה מהתרחשות קטלנית זו, מצאו את מותם שלושה מחבריו של המבקש, וחבר רביעי – הסובל מפציעה אנושה במוחו – שרוי מאז התאונה במצב של חוסר הכרה. בנוסף על אלה, נגרמו לשמואל חבלות בראשו והוא סבל מכאבים בידו

ובבית החזה. כעולה מכתב-האישום, למבקש עצמו נגרמו חבלות חמורות, בגינן אושפז במשך חמישה ימים בבית-החולים.

בגין כל אלה, יוחסו למבקש עבירות של הריגה תוך כדי נהיגת רכב וחבלה חמורה לפי סעיפים 298 ו-333 לחוק העונשין, התשל"ז -1977 ולפי סעיף 35 לפקודת התעבורה.

2.

לאחר שמיעת ראיות הרשיע בית-משפט קמא את המבקש בעבירות שיוחסו לו. הכרעת-הדין היא עובדתית בעיקרה, ונסמכה על עדויותיהם של המבקש; שמואל; עדי ראיה שחזו בתאונה; ועדויות מומחים. נקבע, כממצא עובדתי, כי המבקש חצה ברכבו צומת "בשעה שהיה מופע אדום ברמזור בכיוונו" (עמ' 46 להכרעת-הדין). עוד נקבע, כי במבקש התקיים יסוד נפשי "של פזיזות מסוג קלות דעת" (עמ' 48 להכרעת-הדין) ועל כן יש להרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו. נוכח הרשעתו, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: שבע שנות מאסר בפועל; שמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך שלוש שנים עבירה של גרימת מותו של אדם אחר; ופסילת רישיון נהיגה למשך 20 שנים.

3.

המבקש הגיש לבית-משפט זה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא. בד בבד עם הודעת הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שנגזר עליו. יצוין, כי בעת הגשת הבקשה כבר החל המבקש בריצוי עונשו.

4.

לא אוכל להיעתר לבקשה. כפי שצוין כבר לעיל, הכרעת-דינו של בית-משפט קמא נסמכת על ממצאים שבעובדה ובמהימנות. כידוע, פרט למקרים חריגים, ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים מעין אלה. משכך – וכמובן, מבלי לקבוע מסמרות בעניין – קשה לקבל את טענת המבקש לפיה סיכויי הערעור על ההרשעה גבוהים. לכך, מצטרפת העובדה שתקופת המאסר שהושתה על המבקש אינה מן הקצרות, ומכאן שריצוי מיידי של עונש המאסר לא יסכל את הערעור. לבסוף, מן הבקשה עולה כי המבקש החל זה מכבר בריצוי עונש המאסר שהושת עליו, ומשמעות הבקשה שהגיש אינה אלא כי עונש המאסר שריצויו החל ייקטע בעודו באיבו. שיקול זה, הינו שיקול נוסף שלא להיענות לבקשה (השוו: בש"פ 6337/94 וולראוך נ' מדינת ישראל , לא פורסם; ע"פ 6929/06 פלוני נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.