ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3806/97
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט ח' אריאל
המערער: פריד הייב
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בנצרת מיום 28.5.97 בתיק 144/96
שניתן על ידי כבוד השופטים: אברמוביץ,
גינת והס.
בשם המערער: עו"ד אליהו כהן
בשם המשיבה: עו"ד משה שילה
פסק דין
השופט י' קדמי:
1.המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 144/96) בעבירות של אינוס ואיומים; ונדון בשל כך לשש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה; ולחילופין - כנגד חומרת העונש.
2.ואלה, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור:
א.בליל המקרה בילה המערער בפאב באחד מישובי הצפון. במקום נמצאה אותה שעה המתלוננת ששהתה באותו ישוב כמתנדבת זרה.
ב.אין ולא היתה מחלוקת על כך, כי המתלוננת היתה שתויה. בתחילה ישבה המתלוננת בתוך הפאב; ומאוחר יותר יצאה וישבה על ספסל עם חברה וכשזה עזב נותרה שם עם מתנדב בשם פול ארלו (להלן: ארלו). למקום הגיעו המערער וחברו; ולאחר זמן קצר, הרחיק המערער את ארלו ונשא את המתלוננת על כתפיו לכיוון מגרש הטניס הסמוך, כאשר חברו נלווה אליו. שם, לגירסת המתלוננת, המערער הפשיטה ובעל אותה בניגוד לרצונה ועל אף התנגדותה; ולאחר מכן, איים עליה לבל תתלונן.
חברו של המערער הובא אף הוא לדין ובעקבות עסקת טיעון הודה במעשה מגונה ובתקיפה ונדון ל34- חדשים מאסר מתוכם 10 חדשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. בעדותו בבית המשפט "התקשה" החבר לזכור את הארוע.
ג.אחד מן הצעירים המקומיים שהיה בפאב - העד עדי ברק (להלן: עדי) - העיד כי לפני שהמתלוננת יצאה מהפאב שמע את המערער מתבטא בצורה המלמדת על רצונו לשכב איתה; ומאוחר יותר, כאשר המתלוננת ישבה עם ארלו על ספסל מחוץ לפאב, היה עד לסילוקו של ארלו מן המקום על ידי המערער. ארלו עזב את המקום, והמערער נשאר עם המתלוננת; ואז שמע עדי את המתלוננת אומרת באנגלית: "אני לא רוצה לבוא איתך".
ד.כאשר המערער - כשלצידו משתרך חברו - נשא את המתלוננת לעבר מגרש הטניס, חששו עדי וארלו שמא יאונה לה רע, והחלו ללכת בעקבותיהם. השניים הביעו את חששותיהם באזני חברו של המערער, שנותר מאחור; וסמוך לאחר מכן, שמעו את המתלוננת צועקת. ברם, בשל חששם מהמערער וחברו, לא העיזו השניים לגשת אליה.
ה.מאוחר יותר, פגש עדי במתלוננת, שהיתה נסערת ביותר; וכאשר הלכו יחד לכיון חדרי המגורים, הצטרף אליהם המערער. המתלוננת התנגדה לכך והרחיקה את המערער בבעיטות; וכששאל אותה לפשר התנהגותה, השיבה "זה ברור מה קרה אתה יודע מה קרה".
ו.המערער כפר מלכתחילה באשמתו, וטענתו היא: שהוא לא פגש כלל את המתלוננת אותו ערב, לא בפאב ולא מחוצה לו; ומטבע הדברים שלא נשא אותה - כשהיא שתויה - אל מגרש הטניס ולא אנס אותה שם.
עמדה זו, ביסס ב"כ של המערער על שתי הטענות המרכזיות הבאות:
(1) בשל שכרותה לא ניתן לסמוך על דברי המתלוננת כי נאנסה; ומכל מקום - גם אם אכן נאנסה - אין לסמוך על דבריה את זהויו של המערער כמי שאנס אותה. בנסיבות הענין, התחייבה - לדעת ב"כ המערער - עריכת מסדר זיהוי לענין זהותו של המערער כמי שאנס את המתלוננת ובדיקה רפואית לבירור הטענה כי נבעלה בכוח. שני אלה לא קוימו; ודברי המתלוננת לבדם בהקשר זה, אינם מספיקים לקביעת ממצאים ברמת הוודאות הדרושה להרשעה בפלילים.
(2) השוואת הדברים שמסרו שני העדים בינם לבין עצמם ובינם לבין דברי המתלוננת, מגלה סתירות ופירכות שאינן מאפשרות - לשיטתו של בא כוח המערער - למצוא בעדותם תמיכה וחיזוק לגירסת המתלוננת; וכאמור, עדותה לבדה אינה מספקת תשתית ראייתית נאותה להרשעה.
3 ה הכרעה בבית המשפט המחוזי
א.בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת וקבע: כי למרות היותה שתויה אין מניעה לסמוך על דבריה, הן לענין זיהויו של המערער והן לענין אינוסה.
ב.בית המשפט המחוזי מצא בעדויותיהם של שני העדים - עדי וארלו - יותר מאשר סיוע לגירסת המתלוננת ; והרשיע את המערער בשתי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
6.ההכרעה בערעור כנגד ההרשעה
לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער. לנוכח עדויותיהם של העדים עדי וארלו, רשאי היה בית המשפט לקבוע - כפי שעשה - כי גירסתה של המתלוננת גירסת אמת היא. עדותם של השניים בדבר התנהגותו של המערער ותגובותיה של המתלוננת, אינה מותירה מקום לספק בדבר זהויו של המערער כמי שנטל ונשא את המתלוננת מן הספסל שעליו ישבה אל מגרש הטניס; ויחד עם זאת, תומכת תמיכה של ממש בגרסתה של המתלוננת, לפיה המערער אנס אותה.
בנסיבות הענין: לא היה צורך בעריכת מסדר זיהוי ואף לא להיזקק לבדיקות רפואיות, כפי שטוען ב"כ המערער; ובדין קבע ביהמ"ש המחוזי, שעל אף היותה שתויה, לא נפגע כושר ההעדה שלה. באי ההתאמות, שעליהן מצביע ב"כ המערער, בין הדברים שמסרו שני העדים והמתלוננת, אין כדי להקים ספק במהימנות הגירסה הבסיסית המרשיעה, המצטיירת מחומר הראיה הכולל שבא בפני ביהמ"ש.
לאור האמור לעיל, הערעור נגד ההרשעה נדחה.
7.ההכרעה בערעור כנגד חומרת העונש
את ערעורו כנגד חומרת העונש סמך ב"כ של המערער על ארבעה אלה: שכרותם של המתלוננת והמערער כאחד; העדר עבר פלילי מכביד; שירות קרבי בסיירת גולני במשך ארבע שנים; ובמיוחד - העדר כל יחס בין העונש שנגזר על חברו של המערער לבין העונש שנגזר עליו.
לא מצאתי עילה להתערב במידת העונש שנגזר על המערער. אכן, העונש שנגזר על המערער אינו קל; ברם, יחד עם זאת, אין הוא חמור במידה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. לנסיבות האישיות של המערער - לרבות שירותו הצבאי ביחידה קרבית מובחרת - יש בהקשר הנדון כאן משקל מוגבל. בית המשפט המחוזי היה ער לנסיבות אלו; וכשלעצמן, אין בכוחן להצדיק התערבות מצידנו.
ואילו העדר יחס בין העונש שנגזר על המערער לבין זה שנגזר על חברו, נעוץ בהבחנה שבין המעשים העומדים בבסיס הרשעת של כל אחד מהם: המערער הורשע באינוס משפיל תוך שבירת ההתנגדות בכח; כאשר חברו הורשע במתן נשיקה למתלוננת. המבדיל בין המעשים, מזדקר לעין ואינו מצריך תוספת הסבר.
גם הערעור כנגד חומרת העונש נדחה.
8.סיכומם של דברים, הנני מציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' אריאל :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, כח בסיון תשנ"ח (22.6.1998).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן
מזכיר
ראשי
97038060.
H04