ע"פ 414/15 סאמר דוויק נ. מדינת ישראל

לפני שני ערעורי פסלות שופט. הראשון - ע"פ 414/15 - נוגע להחלטת הרכב השופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ד' מינץ ,

כ' מוסק ו- ע' כהן ) שלא לפסול עצמו מלדון ב -תפ"ח 47080-10-14. הערעור השני - ע"פ 416/15 - נוגע להחלטת השופט כ' מוסק

שלא לפסול עצמו מלדון באותו תיק ובנוסף שלא לפסול עצמו מלדון בבקשת המערערים לביטול החלטתו להתיר גביית עדות מוקדמת בתיק.

1.

טענת המערערים בשני הערעורים היא כי בשורה של החלטות שקיבלו במהלך ניהולו של התיק, הפגינו הן ההרכב כולו והן השופט מוסק באופן אישי, העדפה ברורה של רצון ואינטרס המשיבה באופן המעלה חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילתם. להלן אתאר בתמצית רק את מהלך העניינים הרלוונטי לטענת המערערים בדבר פסלותם של השופטים מלדון בתיק.

2.

נגד המערערים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירת רצח ועבירת הדחה בחקירה. עובר להגשת כתב האישום פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה לגביה מוקדמת של עדותו של אדם הקשור למקרה (להלן: העד ) בטענה שעדותו היא מרכזית וחיונית וכי יש יסוד סביר להניח שלא ניתן יהיה להביאו לעדות במהלך המשפט. כל זאת בהתאם להוראות סעיף 117(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. הבקשה הגיעה לפתחו של השופט דראל אשר הורה ביום 2.11.2014 על מחיקתה מטעמים שונים. בהחלטה צוין כי המשיבה תוכל להגיש בקשה חדשה לגבית עדות מוקדמת "עם הגשת כתב האישום או ככל שיתרחש שינוי נסיבות שיצדיק הגשת בקשה זו טרם פתיחת הליך עיקרי".

ארבעה ימים לאחר מכן הוגש כתב האישום כנגד המערערים ובמקביל אליו הגישה המשיבה בקשה נוספת לגבית עדות מוקדמת. הבקשה הגיעה לפתחו של השופט מוסק

אשר קבע בהחלטה שניתנה ביום 18.11.2014 כי מאחר וטרם נקבע הרכב שופטים לתיק הוא מוסמך לדון בבקשה לשמיעת העדות המוקדמת כדן יחיד וכי העדות אכן תישמע - בפני ההרכב - מרגע שזה יקבע. ביום 19.11.2014 מונה הרכב השופטים, ובו כאמור גם השופט מוסק , לדון בתיק. ראש ההרכב, השופט מינץ , קבע כי גבית העדות המוקדמת תיעשה למחרת. בשלב זה התברר כי בא כוחם של המערערים, עו"ד קמר, טרם הגיע עימם להסכמה בדבר ייצוגם בהליך העיקרי וכי הוא מייצגם רק בהליך הנוגע לבקשה לגבית עדות מוקדמת. משכך הורה בית המשפט לסניגוריה הציבורית להתייצב לדיון. זו האחרונה הודיעה לבית המשפט כי המערערים מעוניינים להיות מיוצגים על-ידי עו"ד קמר בלבד וכי בכל מקרה נדרש זמן נוסף להכנה לקראת הדיון. לאור זאת קבע בית המשפט כי גבית העדות המוקדמת תיעשה שלושה ימים לאחר מכן, דהיינו ביום 23.11.2014; כי בשלב זה תתבצע חקירה ראשית בלבד של העד כאשר החקירה הנגדית תיעשה בשלב מאוחר יותר; וכי הסניגוריה הציבורית תדאג למינוי סניגור לכל אחד מן הנאשמים. ביום 23.11.2014 נשמעה העדות המוקדמת. זאת לא לפני שנדחתה על ידי בית משפט זה (השופט נ' סולברג ) בקשה לעיכוב ביצוע שהגישה הסניגוריה הציבורית (ע"פ 7894/14 הסניגוריה הציבורית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים

(21.11.2014)) בשל סד הזמנים בה הוגשה. במהלך גבית העדות נכח באולם נציג הסניגוריה הציבורית עמו סירבו המערערים לשתף פעולה ובשלב מסוים ביקשו המערערים לצאת מאולם. למחרת גבית העדות קבע בית המשפט כי החקירה הנגדית של העד תיעשה ביום 7.12.2014. בשלב זה הודיע עו"ד קמר כי הגיע עם המערערים להסכמה בדבר ייצוגם בהליך העיקרי אך זאת בתנאי שמועד החקירה הנגדית ידחה מאחר ובאותו יום הוא נדרש להופיע בפני בית המשפט בתיק אחר. בית המשפט המחוזי סירב לשנות את מועד הדיון ולפיכך קבע כי כל עוד עו"ד קמר עומד על הצבת תנאים לקבלת הייצוג, הסניגוריה הציבורית תישאר אמונה על ייצוג המערערים. בתגובה פנתה הסניגוריה הציבורית לבית משפט זה אשר בתחילה הורה (השופטים ס' ג'ובראן , ד' ברק-ארז ו- מ' מזוז ) על עיכוב ביצוע החקירה הנגדית (ע"פ 7894/14 הסניגוריה הציבורית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים

(5.12.2014)) עד לשמיעת בקשת הסניגוריה הציבורית להשתחרר מן הייצוג, אך לאחר בקשה לעיון חוזר מטעם המשיבה ביטל את החלטתו והורה על קיום הדיון כמתוכנן (ע"פ 7894/14 הסניגוריה הציבורית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים

(7.12.2014)). בפתח הדיון בבית המשפט המחוזי, שיועד כאמור לחקירה הנגדית, הודיע נציג הסניגוריה הציבורית כי למרות החלטתו של בית משפט זה אין הוא מסוגל לספק הגנה אפקטיבית למערערים ולכן אין בכוונתו להציג שאלות לעד במסגרת החקירה הנגדית. לאור זאת החליט בית המשפט המחוזי כי החקירה הנגדית הסתיימה ועמה גם העדות המוקדמת כולה.

3.

ביום 22.12.2014 הודיע עו"ד קמר לבית המשפט כי הגיע עם המערערים להסכמה על ייצוגם גם בהליך העיקרי. במקביל הגיש בשמם את שתי בקשות הפסלות. הבקשה לפסלות של השופט מוסק

התמקדה בהחלטתו המקורית להורות על גבית העדות המוקדמת אשר נטען שנעשתה בחוסר סמכות, בסתירה להחלטתו המקורית של השופט דראל

וללא מתן אפשרות לשמיעת עמדת המערערים. בהחלטה זו יש, לשיטת המערערים, משום יצירת חשש ממשי למשוא פנים מצידו של השופט מוסק . עוד נטען כי היה על השופט לפסול עצמו מלשבת בהרכב שדן בתיק מכיוון שבמקור לקח חלק בהליך הבקשה למעצר עד תום ההליכים של המערערים במסגרתו נחשף לעברו הפלילי של אחד מהם. הבקשה לפסלות ההרכב כולו התמקדה בעיקר בהחלטות שקבעו את מועדי שמיעת שני חלקיה של העדות המוקדמת ובהחלטות שדחו את הבקשות השונות לדחייתה על מנת לאפשר את ייצוגם של המערערים על-ידי עורך דין קמר. לשיטת המערערים החלטות אלו, בנוסף להחלטת ההרכב להאריך את תנאי השחרור בערובה של העד (אשר לטענת המערערים נעשתה ללא סמכות) והאופן המקל בו נהג עם המשיבה למרות שהתברר - כך לפי המערערים - כי לא הציגה את כל המידע בנוגע לזמינותו העתידית של העד, מעלים חשש ממשי להעדפה ברורה של עניין המשיבה.

4.

בהחלטתו של השופט מוסק , בה כאמור נדחתה בקשת הפסלות שהופנתה כלפיו, הוסבר מדוע ההחלטה על גבית העדות המוקדמת נעשתה בסמכות מלאה, תוך כדי התחשבות מלאה בטענות הצדדים לעניין זה. עוד הוסבר כי מרגע שהבקשה לגבית עדות מוקדמת הונחה לפתחו, דאג השופט מוסק

להעברת הבקשה בעניין הארכת מעצרם של המערערים עד תום ההליכים לטיפולו של שופט אחר. היחשפותו לעברו הפלילי של אחד מהמערערים לא יצרה כל דעה מוקדמת לגביו. בהחלטת הרכב השופטים, בה כאמור נדחתה גם כן בקשת הפסלות שהופנתה כלפיו, הוסבר כי כל ההחלטות הדיוניות בנוגע לגבית העדות המוקדמת נעשו כדין, בהתחשב בייחודיותו של הליך מסוג זה אותו ככלל יש לקיים על אתר, ואף לאחר הוראה ברורה של בית משפט זה לעשות כן. עוד הוסבר כי יש לדחות את בקשת הפסלות ולו משום שבפועל היא מכוונת כלפי שורה של החלטות דיוניות אשר כשלעצמן אינן יוצרות עילת פסלות.

5.

בערעוריהם חזרו המערערים על טענותיהם כפי שנטענו בשתי בקשות הפסילה המקוריות.

6.

לאחר שקראתי בעיון את טענות המערערים, בקשות המנוסחות בלשון בוטה, ואת שורת ההחלטות של בית המשפט המחוזי אליהן הן מתייחסות, הגעתי למסקנה שיש לדחות את שני הערעורים, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה. כידוע, בהתאם לאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המבחן לפסלותו של שופט הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. כפי שתואר לעיל רובן המכריע של הטענות, בשני הערעורים, מתמקדות בשורה של החלטות דיוניות שהתקבלו במסגרת ההליך המתנהל כנגד המערערים אשר לשיטתם מצביעות על חשש כאמור. הלכה ידועה של בית משפט זה קובעת כי קבלת החלטות דיוניות במסגרת ההליך אינה יוצרת כשלעצמה חשש למשוא פנים (ראו ע"פ 8999/14 בן שטרית נ' מדינת ישראל , פסקה 7 לפסק הדין וההפניות המופיעות שם (1.1.2015) (להלן: עניין בן שטרית )). הלכה זו נכונה גם כאשר מדובר ברצף של החלטות דיוניות אשר נטען, בדיוק כפי שנעשה במקרה דנן, שמשקלן המצטבר הוא היוצר חשש למשוא פנים מצד השופט שפסלותו מבוקשת (ראו ע"פ 3504/92 הלפרן נ' מדינת ישראל (28.10.1992)). כדבריו של הנשיא גרוניס "מקומו של ערעור על החלטות כאמור איננו במסגרת ערעור פסלות, כי אם בערעור לפי סדרי הדין הרגילים הנוהגים בפלילים" (ע"פ 6174/14 פרידמן נ' מדינת ישראל , פסקה 9 לפסק הדין (3.10.2014)). ודוק: אינני מביעה כל עמדה באשר לנכונותן המשפטית של ההחלטות השונות שלשיטת המערערים מצדיקות את קבלת הערעורים דנן, בדיוק משום שלא זה ההליך המתאים לדון בכך. עניינו של הליך זה הוא בבירור השאלה אם נוצר חשש ממשי למשוא פנים מצד השופטים היושבים לדין. אפילו אניח לצורך העניין שחלק או אפילו כל ההחלטות שניתנו בהליך הן שגויות, לכך אין כל נפקות לשאלת הפסלות.

7.

באופן דומה, לא מצאתי כל ממש בטענת המערערים כי הרכב השופטים הראה, כפי שנטען, העדפה ברורה של עניין המשיבה בכך שנהג עמה באופן מקל. גם כאן מדובר למעשה בשורה של החלטות דיוניות, אשר כפי שצוין בהחלטת ההרכב על דחית בקשת הפסילה, נובעות כולן מן ההחלטה על גבית עדות מוקדמת והצורך להשלימה בהקדם. מכך לא ניתן להסיק חשש למשוא פנים של הרכב השופטים. בבחינת למעלה מן הצורך, מן הראוי לציין שהייתה זו דווקא המשיבה שהביעה מורת רוח מחלק מהחלטות בית המשפט בנוגע לגבית העדות המוקדמת, לרבות ההחלטה לגבות את העדות הראשית רק ביום 23.11.2014 ולקיים את החקירה הנגדית רק ביום 7.12.2014. מן ההחלטות ונימוקיהן ניתן ללמוד כי בית המשפט פעל לפי מיטב הבנתו השיפוטית ותוך כוונה ברורה לאזן בין צרכי שני הצדדים, על רקע נסיבות העניין. על כך יש להוסיף כי בבקשה לפסילת הרכב שופטים, נדרש המבקש להצביע על קיומן של נסיבות יוצאות דופן שיהיה בהן כדי לשכנע קיומו של חשש למשוא פנים אצל כל חברי ההרכב (עניין בן שטרית , פסקה 6 לפסק הדין). המערערים לא הצביעו על נסיבות כאלו ודי גם בכך על מנת לדחות את ערעורם.

8.

גם טענת המערערים כי היה על השופט מוסק לפסול את עצמו מלדון בתיק מאחר והיה מעורב בבקשה להארכת המעצר עד תום ההליכים אינה יכולה להתקבל. אכן, ככלל מן הראוי כי שופט הדן בבקשה למעצרו של נאשם לא ידון גם בשאלת אשמתו של הנאשם בהליך העיקרי המתנהל נגדו (ראו ע"פ 9238/03 דיין נ' מדינת ישראל (23.11.2003); ע"פ 5456/01 קוסטובסקי נ' מדינת ישראל

(22.7.2001)). ברם, מן הראוי לזכור כי במצבים אלו אין מדובר בחובת

פסלות וכי יש לבחון כל מקרה לגופו. בענייננו השופט מוסק

דאג

להעביר את הדיון וההכרעה בבקשת המעצר לשופט אחר מיד כשהגיעה לפתחו הבקשה לגבית עדות מוקדמת. בנוסף לכך ציין בהחלטתו על דחיית בקשת הפסלות כי אין כל חשש למשוא פנים בכך שנחשף, במהלך הדיון הבודד בבקשה להארכת המעצר בו ישב, לעברו הפלילי של אחד המערערים אשר היה מעורב בעבירות רכב. נדגיש כי לא הוגשו ראיות באותו דיון. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר שנוצר חשש ממשי למשוא פנים של השופט מוסק . מעבר לכך, טענת הפסלות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה.

9.

סוף דבר – דין שני הערעורים להידחות. לא נוצר חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך, הן של השופט מוסק

והן של הרכב השופטים כולו. פסק הדין יועבר להרכב הדן בתיק, כיוון שעל-פי המצוין ב"נט המשפט" קבוע דיון להיום.