ע"פ 4444/06 איתי פישר נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים: ח' פיזם, ש' שטמר, ר' ש' צמח) - ככל שהוא נוגע למבקש - עד להכרעה בערעור.

המבקש, איתי פישר (להלן: המבקש או פישר ), הורשע, יחד עם אחר (להלן: קונין ), בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ביחד עם סעיף 29 לחוק. כמו כן, הורשע המבקש בעבירה של סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199 לחוק העונשין. על המבקש נגזרו 60 חודשי מאסר מתוכם 42 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, ואילו על קונין נגזרו 33 חודשי מאסר מתוכם 15 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן נגזר על כל אחד מהשניים עונש קנס.

בהרשיעו את השניים בעבירת הסחר קבע בית המשפט המחוזי כי בעוד שקונין שילם עבור המתלוננת שהועסקה על-ידי השניים, וה"זכויות" בה "הועברו" לידיו, המבקש אך היה שותף ב"עסק" ומשכך התמורה ששילם עבור חלקו בשותפות, הייתה ממילא גם "תמורה בגינה":

אמנם, לא הובאו ראיות בפנינו על התעללות או התאכזרות של הנאשמים ביוליה [המתלוננת – א"ר], אך התנהגות כזו, אינה רלוונטית לעצם ההרשעה בעבירות סחר בבני אדם (מכירה או קנייה). לעומת זאת, הוכח כי קונין שילם במישרין או בעקיפין לרמי על ידי הפרשת חלק מרווחיו לרמי, אשר סיפק לו את יוליה. אף אם אצא מנקודת הנחה, כי קונין קיבל את יוליה כפקדון או כשאילה ולבסוף החליט לעשות בה "שימוש", אזי, עדיין יש להרשיעו בסחר ביחס אליה. אין ספק כי הוכח לאור העדויות, שנעשתה עסקה בין רמי לקונין, לפיה הועברו הזכויות בגופה של יוליה לקונין, לצורך העסקתה בזנות וכן שולמה תמורה בגין העסקה. לאור ההלכות המשפטיות הקיימות, די בכך לצורך שכלול עבירת הסחר, ללא כל חשיבות לאופן בו אמורה היתה להיות משולמת התמורה בגין העסקה הנ"ל.

בהתייחס לפישר, אמנם גם בעניינו אין מדובר בקנייה במובן הפשוט של המילה, אך הוא היה שותף של רמי בהעסקת יוליה, לצורך כך השקיע כדבריו כספים בעסק ואף הפריש מרווחיו, כתוצאה מהעסקתה של יוליה בזנות לרמי. פישר טוען כי השקיע כספים בעסק לצורך הפיכתו לשותף בו. אף אם אלך לשיטתו, הרי שיוליה היוותה חלק מהעסק ולפיכך התשלום עבור השקעותיו, אף נכלל בגדר תמורה עבורה. כאמור, לפי הפסיקה, גם שותפות, השכרה או כל אופן אחר כגון חלוקת רווחים בגין העסקת אדם לזנות, תחשב להסדר עסקי, הכולל יצירת זיקה קניינית באדם המהווה עבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (סעיף 203א(א) לחוק העונשין).

עם זאת, קבע בית-המשפט המחוזי לגבי הכספים ששולמו על-ידי המערער, כי "יש לקבל את טענתו של פישר לפיה הסכום הנ"ל שולם ללא קשר ליוליה". המערער מלין על-כך שבית-המשפט "לא הסיק את המסקנות המשפטיות הנובעות מקביעה זו".

בחשבון עונשו של המבקש הביא בית המשפט המחוזי "את העדר ההרשעות הקודמות, את הבעת החרטה הכנה שהביע וכן את אורח החיים הנורמטיבי לכאורה שהוא מנהל בשנים האחרונות". לעומת זאת, בגזירת עונשו של קונין הובאו בחשבון, מצד אחד, מצבו הרפואי הקשה עקב מחלת ניוון שרירים והצורך שלו בטיפולים תדירים, וכן זיכויו מעבירת הסרסרות, ומצד שני הרשעותיו הקודמות, מהן אחת בניסיון לסחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות וסרסרות למעשי זנות. שיקולים נוסף בבסיס העונש שנגזר על השניים היו הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות והעובדה שלא נקטו אלימות כלפי המתלוננת.

2.המבקש וקונין עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב גזר הדין עד ליום 14.6.2006. ביום 24.5.2006 נעתר בית-המשפט לבקשתו של קונין כי גזר הדין שהושת עליו יעוכב עד למתן הכרעה בערעור אולם סרב לעיכוב גזר הדין ביחס למבקש. מכאן הבקשה שבפני.

המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי נתן בפסק דינו פרשנות מרחיבה יתר על המידה לעבירת הסחר, "באופן שיש בו כדי 'לפלוש' לתחומיה של עבירת הסרסרות למעשי זנות" ו"לרוקנה מתוכן". פרשנות זו, לדידו, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בבית משפט זה באשר להבחנה בין שתי העבירות. הוא עומד בתוקף על כך שבית המשפט קמא נתפס לכלל טעות בכך שהרשיע אותו בעבירה של סחר בבני אדם. יתר על כן, לדידו נסיבותיו האישיות לא הובאו די הצורך בחשבון עונשו, וראוי היה לגזור עליו עונש קל באורח משמעותי. הסיכוי שטענתו בדבר עבירת הסחר תתקבל וכן הסיכוי שעונשו יופחת בשיעור ניכר, מצדיקים לדעתו את עיכוב ביצוע גזר הדין. זאת ועוד, המבקש אינו רואה כל טעם להבחנה בינו לבין קונין, שהרי זה בעל עבר פלילי, ואת העבירות בגינן הורשע עבר לאחר שלקה במחלתו.

המשיבה מצידה סבורה כי מעשיו של המבקש עולים כדי עבירת סחר בבני אדם, וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבסס קביעה זו כדבעי. סיכויי הערעור להתקבל – כך היא סבורה – נמוכים. לדעת המשיבה, העונש שהוטל על המבקש אינו חמור בראי נסיבות העניין, ואף נוטה לקולא. עוד גורסת המשיבה, כי ראוי היה להבחין בין המבקש לבין קונין, הן בשל תקופות המאסר השונות, הן בשל המחלה הקשה בה קונין חולה והטיפולים התכופים להם נזקק.

נראה כי בהתחשב בכלל הנסיבות הרלבנטיות, דין הבקשה להתקבל. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לאור נסיבות העניין, ראוי שטענתו של המבקש בדבר היחס בין עבירת הסחר לבין עבירת הסרסרות, תלובן בערעור כדבעי. אין בכך משום הבעת עמדה בדבר סיכויי קבלתה. ברי, כי אם תתקבל טענתו, ישתנה האיזון שערך בית המשפט המחוזי בחשבון העונש. משכך, על מנת שלא תפגע תכלית הערעור שהגיש, ראוי, במקרה זה, לעכב את ביצוע גזר הדין. וחשוב יותר, ספק בעיני אם ישנו טעם של ממש לערוך הבחנה בין המבקש לבין חברו, קונין. יש להביא גם בחשבון ההחלטה את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ואת העובדה כי המבקש לא שהה במעצר במהלך המשפט בבית המשפט קמא, עד שמתמעט הסיכון של ממש בתנאי השחרור שנקבעו.

הבקשה מתקבלת. עיכוב ביצוע עונש המאסר עליו הורה בית המשפט המחוזי, בתנאים שקבע, יישאר בתוקפו עד להכרעה בערעור.