ע"פ 4512/09 ד"ר סבטלנה רוסו-לופו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שנגזר על המבקשת על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 21.5.2009 במסגרת ת.פ. 40016/07 (כבוד השופט צ' גורפינקל ), לאחר שהורשעה בעבירה של הריגה.

הרקע העובדתי

1.

ביום 16.1.2007 הוגש נגד המבקשת ושלושה אחרים כתב אישום המייחס למבקשת עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בעוד לשלושת האחרים יוחסה עבירה של גרימת מוות ברשלנות.

2.

המבקשת היא רופאה מרדימה מוסמכת שעבדה כרופאה מרדימה בבית החולים "אסותא" בתל אביב, מטעמה של אסותא מרכזים רפואיים בע"מ. על פי כתב האישום, ביום 2.6.2009 שובצה המבקשת לשמש כרופאה מרדימה בניתוח לתיקון פזילה שבוצע על ידי ד"ר חיים סטולוביץ' במנוחה נטע לי בורוסקי, שהייתה באותה עת בת שלוש שנים ושמונה חודשים. על פי כתב האישום, המבקשת הזרימה לגוף המנוחה חומר הרדמה מסוג "אלוטן", באמצעות מסיכה שהונחה על פניה, בריכוז של 4%-5%. למרות שהחדרת חומר הרדמה זה לגוף המנותח בריכוז כאמור למשך למעלה מדקות בודדות מביאה לדיכוי שריר הלב ומכאן לדום לב, לא הפחיתה המבקשת את ריכוז חומר ההרדמה לאחר הירדמות המנוחה למינון של 1%-2% למשך כל יתר מהלך הניתוח. יתר על כן, לאחר התחלת הניתוח, החלישה המבקשת את עוצמת צליל ההתראה הקולית במוניטור שאליו חיברה קודם את המנוחה באופן שלא נשמעה התראה קולית כלל, הסיטה את צג המוניטור, כיסתה את רגליה בסדין ונרדמה. מאוחר יותר, כשהבחינה אחות חדר הניתוח באקראי בהתראה החזותית של המוניטור, שהראתה על דום לבה של המנוחה, השתהתה המבקשת בלא צורך והצדק בביצוע החייאה במנוחה.

3.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקשת בעבירה של הריגה, וגזר עליה עונש של שמונה שנות מאסר בפועל. בהסכמת המשיבה, הורה בית המשפט המחוזי ביום 21.5.2009 על עיכוב ביצוע עונשה של המבקשת עד יום 7.6.2009 בשעה 10:00. כמו כן הורה כי המבקשת תחתום על התחייבות עצמית על סך של 20,000 ₪ וכן תמציא שתי ערבויות צד ג' בסכום זהה כתנאי לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליה. עוד הורה בית המשפט המחוזי על חידוש צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד המבקשת עד תום ההליכים בערעור.

4.

המבקשת הגישה לבית משפט זה ערעור המופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין.

טענות המבקשת

5.

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי הסתמך על ראיות שאינן קבילות, כגון הסתמכות על עדויות אופי שליליות על תפקודה של המבקשת שלא הוכחו ויש לגביהן מחלוקת. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי קבע ממצאים רפואיים ועובדתיים בהסתמכו על עדים שאינם מומחים, שכלל לא נכחו בניתוח המדובר, שהינם בעלי אינטרס מובהק וזאת בלי שהוגשה לבית המשפט ולו חוות דעת מקצועית אחת ערוכה כדין. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא התייחס לטענות הגנה משמעותיות שהעלתה המבקשת. לטענתה, סיכויי הערעור בולטים בהיות ההרשעה מבוססת על טעויות וספקות רבים. לטענת המבקשת, לפתחו של בית המשפט רובצות שאלות משפטיות ועובדתיות כבדות משקל.

בדיון שהתקיים לפניי, טען בא כוח המבקשת, עו"ד ש' וייס, כי העונש שהושת על המבקשת חמור וחורג מרמת הענישה המקובלת במקרים מסוג זה. בעיקר התייחס עו"ד וייס לפסק הדין בע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.2007). לטענת עו"ד וייס, על אף שהמעשים בפרשת יקירביץ' היו חמורים יותר ואף מדובר היה במספר מקרים גדול יותר, העונש שהושת על ד"ר יקירביץ' היה נמוך יותר מזה שהושת על המבקשת (תחילה נגזרו עליו שבע שנות מאסר ובמסגרת הערעור הופחת העונש לשש שנות מאסר). עו"ד וייס הוסיף וטען כי אם יתקבל הערעור על ההרשעה בעבירת הריגה, והמבקשת תורשע בעבירה של גרם מוות ברשלנות, רף הענישה המקובל הוא כששה חודשי מאסר בעבודות שירות ומשכך אם לא יעוכב ביצוע העונש צפויה המבקשת לרצות תקופת מאסר "לחינם". גם אם לא יתקבל הערעור על ההרשעה, טוען בא כוח המבקשת כי הסיכויים להקלה בעונשה במסגרת הערעור גבוהים.

אשר לסיכויי הערעור על הכרעת הדין, טען עו"ד וייס כי המבקשת מודה והודתה לאורך כל ההליך כי שכחה להפחית את מינון האלוטן, אולם מדובר לכל היותר בטעות בשיקול דעת רפואי, קרי בגרימת מוות ברשלנות, אך וודאי לא בהריגה. עו"ד וייס הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי התעלם כמעט מכל טענות ההגנה שהעלתה המבקשת ולא התמודד עמן כלל. עו"ד וייס טען כי דוגמא לטעות בולטת של בית המשפט המחוזי מתייחסת לכך שהמבקשת טענה כי הזריקה למנוחה אטרופין במהלך הניתוח לשם טיפול בצניחת דופק שנגרמה בעקבות הניתוח, וזאת בהתבסס על שתי אינדיקציות: עליית הדופק מעל ערך הבסיס והיות מזרק האטרופין ריק בסוף הניתוח. טענה זו נועדה לחזק את טענת המבקשת כי הייתה שותפה למהלך הניתוח ולא ישנה. אולם לטענת עו"ד וייס, בית המשפט המחוזי לא התמודד עם טענה זו. עוד טען עו"ד וייס כי הראיה לכך שאי הפחתת מינון האלוטן נעשתה בטעות ובתום לב היא שגם במהלך ההחייאה נותר ברז האלוטן פתוח. גם עם טענה זו לא התמודד לטענתו בית המשפט המחוזי.

6.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי היא אישה נורמטיבית, שהקדישה את כל חייה למקצוע הרפואה, גם על חשבון חייה האישיים. המבקשת הגיעה לפת לחם ומצבה הכלכלי בכי רע. למבקשת אין עבר פלילי והיא התייצבה כנדרש לכל אורך משפטה. החלטה שמשמעותה היא כליאתה המיידית של המבקשת תפגע בה בצורה אנושה. לטענת עו"ד וייס, המבקשת עומדת בכל הקריטריונים שנקבעו בהלכת שוורץ [ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 267 (2000)] המצדיקים את עיכוב ביצוע העונש, מלבד מעונש המאסר הכבד שהושת עליה.

טענות המשיבה

7.

באת כוח המשיבה, עו"ד י' שגב, טענה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע. לדבריה, על פי הלכת שוורץ , המבקשת אינה עומדת בתנאים לעיכוב ביצוע עונש המאסר שאותו, ככלל, יש לבצע באופן מיידי. עו"ד שגב הוסיפה וטענה כי סיכויי הערעור על הכרעת הדין נמוכים עד אפסיים. ראשית, גם על פי הודאתה של המבקשת עצמה, ברור שהערעור לא יוביל לזיכוי מלא. שנית, בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעת דינו על עדויות רבות בדבר התנהלותה של המבקשת, הן במהלך הניתוח נשוא כתב האישום והן במהלך אירועים דומים. הכרעתו מבוססת על קביעות עובדה ומהימנות. יתרה מכך, עדים רבים - חלקם מרכזיים - כלל לא נחקרו על ידי המבקשת. לטענת עו"ד שגב, הקביעות העובדתיות שלפיהן המבקשת השתיקה את המוניטור, לא הסתכלה עליו והתכוננה לשינה - מצביעות על רשלנות רבתי ומעידים על קלות דעת או אדישות. עו"ד שגב הוסיפה כי אילולא השתיקה המבקשת את המוניטור, היא הייתה יכולה לשים לב, כבר לאחר כשתי דקות, לכך שהזרמת האלוטן נמשכה במינון הגבוה. לטענתה, ספק אם המבקשת תצליח לערער על הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי.

8.

עוד טענה עו"ד שגב כי גם אם יוקל עונשה של המבקשת, היא עדיין צפויה לעונש מאסר לא מבוטל, שנמדד בשנים ולא בחודשים. בהתחשב בתקופת המאסר הארוכה, טענה עו"ד שגב, אין חשש שערעורה של המבקשת יתייתר.

דיון והכרעה

9.

הכלל הוא שעונש מאסר יש לבצע באופן מיידי ואין מעכבים ביצוע עונש מאסר אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל או אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחייה. הכלל מעוגן בתפיסה כי עם תום המשפט בערכאה הדיונית, משנקבע כי הוכחה האשמה מעבר לספק סביר, נשללת מן המורשע חזקת החפות.

10.

ככלל, הפעלת שיקול הדעת לצורך ההכרעה בשאלת עיכוב ביצוע עונש מאסר כרוכה באיזון בין שיקולים הנוגעים, מצד אחד, לאינטרס הציבורי, ומצד שני, לאינטרסים של הפרט הנדון. על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עם זאת, עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בזכויותיו של המבקש את עיכוב ביצוע המאסר במידה העולה על הנדרש. הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים בסוגיה (הלכת שוורץ , עמ' 277).

11.

בהלכת שוורץ הותוו השיקולים העיקריים שאותם על בית המשפט לשקול בדונו בבקשה לעכב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין, והם: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון והאם הוגש ערעור על חומרת העונש בלבד או גם על הכרעת הדין.

12.

דומה כי אין חולק כי העבירה שבה הורשעה המבקשת היא חמורה ביותר, וכך גם נסיבות ביצועה. הכרעת הדין, ככל שהיא מתייחסת למבקשת, ושעליה היא מערערת, נסמכת רובה ככולה על קביעות עובדתיות, כפי שטענה באת כוח המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע, כעניין שבעובדה, כי המבקשת "ישבה על כסאה מבלי להבחין כלל במוניטור", "נראתה ישובה בתנוחה שהיא מנמנמת, ישבה על כיסא עם הראש מוטה לצד, והרגליים מקופלות, ובמהלך הניתוח לא קמה מהכיסא". כל הנסיבות הללו, לדברי בית המשפט המחוזי, "מצביעות על כך שאכן ה[מבקשת] נרדמה, לאחר שהכינה עצמה לשינה, והתעלמה מכל האורות האדומים המתריעים על סכנה". יתרה מכך, נקבע כי המבקשת "השתיקה את קולות האלרם באופן שלא יפריעו לה". כל אלה הן קביעות עובדתיות שהביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה כי מעשיה של המבקשת מצביעים על אדישות מצדה ולמרבה הצער גם על קלות דעת תוך נטילת סיכון ומודעות לאפשרות של גרימת מוות. משמסקנתו של בית המשפט המחוזי מבוססת בעיקר (אם לא רק) על קביעות עובדתיות, אני סבור (הגם שאיני קובע מסמרות בעניין זה) כי לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור על הכרעת הדין גבוהים ביותר, שכן כידוע ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות שבעובדה שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים.

13.

יתר על כן, על המבקשת נגזרה תקופת מאסר ארוכה, ולפיכך לא ניתן לומר כי קיים חשש שערעורה יתייתר היה ולא יעוכב ביצוע עונשה. גם אם יופחת עונש המאסר שהושת על המבקשת, לא יהא בכך כדי לשנות מקביעה זו.

14.

אשר לנסיבותיה האישיות של המבקשת ועברה - אין חולק שהמבקשת היא אדם נורמטיבי, שהקדיש את חייו למקצוע הרפואה שהוא מקצוע תובעני הדורש מסירות אין קץ. בית המשפט המחוזי אף ציין כי עמיתיה העידו שהמבקשת היא רופאה מעולה ומקצועית, אמינה ומסורה. יחד עם זאת, אין בנסיבות אלה כדי להצדיק חריגה מן הכלל שלפיו אין מעכבים עונש ביצוע מאסר.

15.

סופם של דברים, הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר נדחית. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, על המבקשת להתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 7.6.2009 עד השעה 10:00. יתר התנאים שנקבעו בהחלטתו של כבוד השופט גורפינקל מיום 21.5.2009 יעמדו בעינם עד להתייצבותה של המבקשת כאמור.