ע"פ 4778/99 מיכאל רום, ד"ר נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן) מיום 12/7/99 בה החליט בית המשפט שלא לפסול את עצמו מליישב בדין בעניינם של המערערים.

1.נגד המערערים, זוג רופאים אשר עסקו בתרגומם ובהדפסתם של מבחני הסמכה לרפואה לרופאים-עולים, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבה בידי מורשה ושידול לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. חומר הראיות בתיק כלל, בין היתר, מספר דיסקטים, המכילים חלקים מהמבחנים האמורים, אשר נתפסו בביתם של המערערים. בדיון שנערך בפני בית משפט השלום ביום 7/7/99 העיד המערער מס' 1 - עד ההגנה הראשון. במסגרת עדותו טען המערער מס' 1 כי הדיסקטים שהכילו חלקים מהמבחנים הושתלו בארון משרדה של אשתו, המערערת מס' 2, בבית החולים, ארון בו נהגה המערערת מס' 2 לשמור דיסקטים. לטענת המערערים, במהלך עדותו של המערער מס' 1 ובסיומה הודיע בית המשפט כי הוא אינו "קונה" את גרסת ההגנה של המערערים, כי גרסה זו אינה הגיונית ואינה משכנעת, וכי היא מתאימה לעברייני סמים ואין לשמוע אותה מפי רופאים אינטיליגנטים.

2.משכך, הגישו המערערים לבית משפט השלום בקשה לפסילת שופט. בבקשתם טענו המערערים כי בדבריו אלה גילה בית המשפט דעתו, עוד בטרם נגולו בפניו ראיות ההגנה, כי מנוי וגמור עמו לדחות את גרסת המערערים. בנוסף עמדו המערערים על החלטות והתבטאויות קודמות של בית המשפט בהן יש, לטענם, כדי לחזק את טענת הפסלות. בהקשר זה הפנו המערערים להחלטות בית המשפט בהן נדחו בקשות המערערים שלא להשיב לאשמה על חלק מהעבירות שיוחסו להם, להעיד עד הגנה ולאסור על משטרת ישראל, עם תום פרשת התביעה, להוסיף ולחוקרם. כן הפנו המערערים להחלטת בית המשפט מיום 1/10/98, שעניינה העדת שלושה עדי תביעה, במסגרתה קבע בית המשפט כי "ככל שהבנתי משגת, העדים קיבלו לידיהם טופסי בחינות, אותם הנאשמים העתיקו, שכפלו והפיצו לסטודנטים לרפואה מחו"ל שעמדו לעבור בחינת הסמכה בארץ". נציין שבגין התבטאות זו הגישו המערערים בעבר בקשה לפסילת שופט אשר נדחתה לגופה על ידי בית משפט השלום. על החלטה זו לא ערערו המערערים לבית משפט זה.

3.המשיבה התנגדה לבקשת הפסלות. לטענתה, הבעת הדעה של בית המשפט כלפי המערער מס' 1 לא היתה אלא מתן הזדמנות למערער מס' 1 להראות שדבריו הגיוניים. זאת מקום בו התקשה בית המשפט - בשל מורכבות הפרטים בתיק וסביכותם - לקבל את טענת המערער מס' 1 בדבר השתלת הדיסקטים, כשזו אינה מבוססת על ראיות ונותרת כדברים בעלמא. המשיבה הביעה אמונתה כי בית המשפט לא גיבש עמדה בתיק, בוודאי לא לפני ששמע את עדותה של המערערת מס' 2.

4.בית משפט השלום דחה את הבקשה לפסול את עצמו מליישב בדין. באשר להתבטאותו הנטענת בדיון שנערך ביום 7/7/99 קבע בית המשפט כי מצא לנכון להקשות על המערער מס' 1 ולבקש ממנו הסבר מניח את הדעת לגרסה הסתמית שהעלה בפני בית המשפט, וכי בתום העדות הסביר למערער מס' 1 כי הגרסה, לפיה הדיסקטים הושתלו בארון אינה נראית לו. עוד הבהיר בית המשפט כי:

"אמירה זו באה בהמשך ישיר לעדותו של הנאשם, ולטעמי, בשלב זה, ביהמ"ש רשאי להביע את דעתו, גם אם דעה זו אינה נוחה לנאשם ואין בהבעת דעה זו משום משוא פנים. גם אם ביהמ"ש מביע דעה שאינו מאמין לחלק כזה או אחר של העדות, אין בכך כדי לנקוט עמדה לגבי הרשעתם או אי הרשעתם של הנאשמים. מדובר בתיק סבוך ומורכב, המושתת על נדבכים רבים, השזורים זה בזה, ואם יותר לי לומר, עד רגע זה, התמונה בכללותה אינה נהירה לי."

באשר להחלטות ולהתבטאויות הקודמות אליהם הפנו המערערים קבע בית המשפט כי התייחס לכל אחת מטענות המערערים בהחלטות ענייניות שניתנו במועדן וכי גם אם ההחלטות אינן נושאות חן בעיני המערערים, אין בכך כדי להפגין משוא פנים כלפיהם.

5.על החלטה זו של בית משפט השלום מונח בפני ערעור. לטענת המערערים, העולה מהחלטת בית משפט השלום הוא כי בית המשפט כבר גיבש עמדה לפיה אינו מאמין לגרסת ההגנה וזאת בטרם שמע את מלוא ראיות ההגנה, עדיה ומסמכיה. לשיטתם, אין זה מתפקידם כנאשמים, לנסות ושכנע את בית המשפט לחזור בו מהעמדה שכבר גיבש, וכי בנסיבות העניין קיימת ודאות, ולא אך חשש ממשי, כי לבית המשפט דעה קדומה בתיק הנדון. כן חוזרים המערערים על יתר הטענות שהעלו בבקשת הפסלות.

6.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, התבטאותו של בית המשפט, לאחר העדת עד ההגנה הראשון, כי גרסתו בדבר השתלת הדיסקטים אינה נראית לו, אינה מעלה חשש ממשי למשוא פנים. עוד טוענת המדינה כי יש להבחין בין קביעת עמדה כוללת על ידי בית המשפט לבין התייחסות לחלק מסויים של הגרסה.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. טענתם העיקרית של מערערים הינה כי בית המשפט גיבש עמדה לפיה אינו מאמין לגרסת ההגנה וזאת בטרם שמע את מלוא ראיות ההגנה, עדיה ומסמכיה. לא כך הם פני הדברים במקרה הנדון. במקרה שבפני הוגש כתב אישום המייחס למערערים עבירות שונות, פרשת התביעה כללה ארבעה-עשר עדים ובמסגרתה הוגשו לבית המשפט ראיות רבות. עדותו של המערער מס' 1, כעד הגנה, עסקה בנושאים השונים שהועלו במסגרת פרשת התביעה וכללה עימותו של המערער מס' 1 עם ההאשמות כלפיו. מהטיעונים שבפני עולה כי בית משפט השלום לא קבע כי אינו מאמין לדבריו של המערער מס' 1 בכללותם, אלא אך הביע עמדתו כי גרסת המערער מס' 1 בדבר השתלת הדיסקטים בארון אינה נראית לו. למרות חשיבותה הלכאורית של הטענה בדבר השתלת הדיסקים לפרשת ההגנה, לא מצאתי בהתבטאות הנטענת של בית המשפט כמו גם בהחלטתו שלא לפסול עצמו משום חריצת עמדה סופית על ידי בית המשפט באשר לתוצאות ההליך ואי-פתיחות מצידו לשכנוע ולשינוי. כך הדבר בפרט נוכח דברי בית המשפט בהחלטה נשוא ערעור זה, לפיהם בשלב זה של התיק אין התמונה בכללותה נהירה לו. אכן, אך מובן הוא כי ההתפתחויות באולם המשפט מותירות את חותמן על בית המשפט היושב בדין, תוך שהוא נוקט עמדה פנימית באשר ליחסו לדברי העדים ולעמדות הצדדים. כבר נפסק כי גיבוש עמדה אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לפסילת היושב בדין וכי נדרש שבית המשפט יגבש לעצמו עמדה סופית בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור") (ראו בג"צ 2184/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605). זאת ועוד: במתן ביטוי חיצוני להתרשמותו הפנימית של השופט אין, בהכרח, בכדי לפסול אותו, כל עוד דעתו פתוחה לאפשרות של בחינה מחודשת (ראו ע"פ בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

8.ביתר טענותיהם של המערערים לגבי החלטות קודמות של בית משפט השלום בהן נדחו, לגופן, בקשות שונות של המערערים לא מצאתי יסוד לפסילת שופט. כך גם באשר להתבטאות בית המשפט בהחלטה מיום 1/10/98. הכלל הוא כי יש לטעון טענת פסלות מיד לאחר שנודעה לנאשם עילת הפסלות (סעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982) וכי שיהוי מעבר למידה ולהגיון עומד בניגוד לרוחו ולכוונתו של הכלל. (ראו ע"פ 793/83 אדרי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 363). כאמור, בגין ההתבטאות האמורה כבר הגישו המערערים בעבר בקשה לפסילת שופט אשר נדחתה לגופה על ידי בית משפט השלום. על החלטה זו לא ערערו המערערים לבית משפט זה במועד הקבוע לכך בדין, ולפיכך אין הם יכולים עתה להעלות את טענתם בשנית במסגרת בקשת נוספת לפסילת שופט. לאור האמור לעיל דין הערעור להדחות.

הערעור נדחה.