ע"פ 4945/13 מדינת ישראל נ. עבד אלכרים סלימאן

השופטת ע' ארבל :

ערעור המדינה על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ש' אטרש ) בת"פ 38015-01-12 מיום 3.6.2013, שהשית על המשיב עונש של 6 חודשי מאסר בפועל בעבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי, צו מבחן וקנס.

רקע

1.

המשיב הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של רכישה והחזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), רכישה והחזקת תחמושת לפי סעיף 144(א) סיפא לחוק, נשיאה והובלת נשק לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק ונשיאה והובלת תחמושת לפי סעיף 144(ב) סיפא לחוק, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק, מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(1) לחוק והסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. בהכרעת הדין נקבע כי המשיב רכש מאדם שזהותו אינה ידועה נשק מסוג "קרל גוסטב" וכן מחסנית וכדורים. לאחר שרכש את הנשק והתחמושת, הגיע המשיב לחורשה הסמוכה לישוב ציפורי, ירה ירייה אחת באוויר באמצעות הנשק ולאחר מכן הטמינו במקום מסתור סמוך לביתו. בהמשך, ביום 8.1.2012, נהג המשיב ברכב בעיר נצרת בעודו נושא את הנשק והתחמושת בתא המטען. משהבחין בשוטרים המסיירים בשכונה, נטש את הרכב כאשר הוא מוּנע ונמלט מן המקום. הרכב התדרדר עד שנתקע באבנים ונעצר.

2.

יצוין כי קו הגנתו של המשיב בבית המשפט המחוזי התמקד בטענה כי מעשיו בוצעו על רקע איומים שהושמעו כלפיו וירי שכוון לחנות סבו כחודש עובר למעצרו. על בסיס זה טען המשיב כי עומד לו סייג ההגנה העצמית. בית המשפט דחה טענה זו בהכרעת הדין, בקובעו כי לא התקיימו יסודות הסייג וביניהם יסוד המיידיות, הדורש כי מעשה ההתגוננות יתבצע רק מרגע שהוא דרוש באופן מיידי להדוף תקיפה.

3.

בטרם נגזר דינו של המשיב, התקבל בעניינו תסקיר מטעם שירות המבחן. מהתסקיר עלה כי המשיב, בן 20, ניהל אורח חיים נורמטיבי ולמד לימודי אדריכלות עד למעצרו בתיק הנוכחי. המשיב גדל במשפחה ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, שהקנתה לו ערכים וגבולות ברורים וכיוונה אותו לקיום אורח חיים אחראי, יציב ושומר חוק. שירות המבחן לא התרשם מקיומם של קווים עבריינים באישיותו של המשיב, וסבר כי ברקע ביצוע העבירה ניצב יחס בעייתי מצד סביבת מגוריו לעבירות נשק והימנעות מהוקעתן. כמו-כן, התרשם כי המשיב פעל מתוך תחושת פחד שחווה בחברה שבה גדל בעירו. צוין כי המשיב נטל אחריות למעשיו. על רקע האמור, המליץ שירות המבחן לבכר בעניינו של המשיב את הפן השיקומי על פני הפן העונשי, מתוך הנחה כי ביכולתו לערוך שינוי משמעותי בחייו, ולהטיל עליו צו מבחן למשך שנתיים תוך שילובו בקבוצה טיפולית. לצד זאת, נוכח חומרת העבירה והרושם כי המשיב זקוק בכל זאת לעונש מוחשי, הומלץ להטיל עליו בנוסף עונש מאסר בעבודות שירות ומאסר מותנה ממושך, ולהימנע משליחתו למאסר בבית הכלא על מנת שלא לחושפו לסביבה עבריינית ומחשש שינוצל בידי אחרים.

4.

בית המשפט המחוזי בגזר דינו המפורט והמנומק התייחס לפוטנציאל הסיכון ההרסני הטמון בעבירה של החזקת נשק, בציינו כי לרוב עבירה זו מבוצעת כדי לאפשר ביצוען של עבירות אחרות, באופן שעלול להעמיד בסכנה גם עוברי אורח תמימים. בהתייחסו למדיניות הענישה הנוהגת, הזכיר בית המשפט את מגמת ההחמרה שחלה בשנים האחרונות בעונשי המאסר הנגזרים בעבירות נשק. לצד זאת, עמד על מדרג החומרה הקבוע בחוק ביחס לעבירות נשק שונות, כאשר עבירת ההחזקה נמצאת ברף התחתון ועבירת הנשיאה נמצאת בטווח שבין הרף התחתון לעליון. עוד נתן דעתו לנסיבות ביצוע העבירה. בהקשר זה קבע כי הגם שלא עמד למשיב סייג ההגנה העצמית, הרי שהמניע למעשיו אינו נעוץ בשיקולים עבריינים טהורים אלא מדובר בטעות בשיקול הדעת על רקע חששו לביטחונו. על יסוד זאת, קבע כי מתחם העונש ההולם לאירוע כולו נע בין מאסר בפועל בעבודות שירות ל-20 חודשי מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית. לאחר מכן פנה בית המשפט לבחון את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובהקשר זה ציין את רקעו הנורמטיבי של המשיב, גילו הצעיר, עברו הנקי, הודאתו במיוחס לו במשטרה ושיתוף הפעולה עם חוקריו. עוד ציין את התרשמותו של שירות המבחן מהמשיב כמי שנטל אחריות מלאה, התחרט על מעשיו ונעדר מאפיינים עבריינים. בשקלול הסופי מצא כי משקלם המצטבר של השיקולים לקולה מצדיק את העדפת הפן השיקומי על פני הפן ההרתעתי, ולפיכך אימץ את המלצת שירות המבחן וגזר על המשיב עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים לבל יעבור עבירה בנשק וכל עבירה נוספת בה הורשע, צו מבחן למשך שנתיים וקנס בסך 2,000 ש"ח.

5.

בא-כוח המערערת טוען כי בית המשפט המחוזי הקל בסוג ובמידת העונש שגזר על המשיב באופן שאינו הולם את מעשיו ואת מידת אשמו, ומכאן הערעור. הוא מתמקד בטענה כי מתחם העונש שנקבע שגוי וכי היה עליו לנוע במקרה הנוכחי בין 20 ל-40 חודשי מאסר. לדבריו, בית המשפט העליון קבע במספר רב של פסקי דין מדיניות ענישה ברורה ומחמירה בעבירות קלות יותר של החזקת נשק, וכן קבע כי ענישה בעבירות מסוג זה חייבת להתחיל במאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. הוא סבור כי מעשי המשיב פוגעים בצורה ניכרת בערכים המוגנים על-ידי העבירה ומצביעים על מידת אשם ברמה גבוהה ביותר. לא מדובר בהחזקה תמימה של כלי נשק לא תקין בבית, אלא בהחזקת נשק התקפי עם תחמושת. לטענתו, המשיב החזיק ונשא את הנשק לשם נקמה ועשיית דין עצמית. אמנם אין להתעלם מנסיבותיו האישיות, אך לדעתו לא היה מקום לתת לשיקולים אלה משקל כה רב או להצדיק עונש של מאסר בעבודות שירות, וממילא אין הם צריכים להשפיע על מתחם העונש ההולם.

6.

בא-כוח המשיב מבקש לדחות את הערעור ונשען על נימוקיו של בית המשפט המחוזי. הוא מזכיר כי בית המשפט הקל עם המשיב, בין היתר, בשל קרבתו לסייג ההגנה העצמית. כמו כן, מדגיש כי שאלת המניע או הסיבה שהביאה את הנאשם לביצוע העבירות היא נסיבה שיש להתחשב בה בעת קביעת המתחם. בענייננו, פעל המשיב מתוך תחושת פחד ואימה על רקע איומים שקיבל. בא-כוח המשיב סבור כי המתחם שנקבע הוא הולם וכי אין מקום לקבוע עונש מאסר בפועל כרף תחתון. לחילופין, גם אם יש מקום להתערב במתחם, עניינו של המשיב נופל לגדר חריג השיקום שבסעיף 40ד(א) לחוק ומצדיק הטלת מאסר בעבודות שירות.

7.

לקראת הדיון בערעור הוגש לעיוננו תסקיר משלים מטעם שירות המבחן. התרשמות שירות המבחן היא כי המשיב מצוי בשלב משברי בחייו, כי חלה התדרדרות במצבו הנפשי וכי קיימת רגרסיה בכל תחומי חייו. דווח כי קצינת המבחן הפנתה את המשיב לבדיקה פסיכיאטרית, בעקבותיה החל ליטול תרופות, וכן ביקשה לשוחח עם אביו, שאישש את דבר מצבו הקשה. על רקע זה הומלץ לדחות את הדיון בערעור בשלושה חודשים בטרם תגובש המלצה לעניין הערעור.

8.

בדיון שנערך לפנינו עלתה סוגיית מצבו הנפשי של המשיב. בנסיבות המיוחדות של המקרה, ראינו להפנות את המשיב באופן חריג לפסיכיאטר המחוזי שיבחן את מצבו הנפשי לעניין העונש. הפסיכיאטר המחוזי העריך בחוות-דעתו כי המשיב סובל מהפרעת הסתגלות בחומרה קלה. הוסבר כי הפרעת הסתגלות היא תגובה מוגזמת לאירוע דחק כגון הסתבכות בפלילים וניהול הליך משפטי (במיוחד אצל מי שזוהי הסתבכותו הראשונה). מדובר באבחנה נפוצה ביותר בפסיכיאטריה, בפרט אצל נאשמים בבתי המשפט, והיא חולפת במרבית המקרים עם היעלמות גורם הדחק. הטיפול בה הוא בשניים – טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, כשרק לעיתים נדירות יש צורך באשפוז, כאשר קיים סיכון אובדני. בחוות-הדעת דווח כי המשיב שלל כוונות אובדניות קונקרטיות אך העלה אפשרות לפגוע בעצמו אם יישלח למאסר. בהקשר זה צוין כי אין לפסיכיאטר כלים לנבא פגיעה עצמית אצל אדם שפוי בדעתו, וכי הטיפול באיומים מסוג זה כולל מעקב אחר המטופל ומתן תמיכה מקצועית נאותה.

9.

לאחר שהתקבלה חוות-דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, העריך שירות המבחן בתסקיר עדכני כי מעצר הבית הממושך והמחירים האישיים שהמשיב משלם בגין מעשיו, לרבות הפרעת ההסתגלות שממנה הוא סובל, הם גורמים המקטינים את הסיכוי שישוב ויבצע עבירה דומה בעתיד. שירות המבחן חזר על המלצתו לבכר במקרה הנוכחי את הפן השיקומי על פני הפן העונשי, והמליץ שלא להחמיר את העונש שנגזר עליו.

הכרעה

10.

אפתח במתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט המחוזי לעבירות הנדונות, ולאחר מכן אפנה לדון בעונש המסוים שהוטל על המשיב שלפנינו.

11.

לטעמי, מתחם העונש שקבע בית המשפט המחוזי לעבירות שבהן הורשע המשיב – מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ועד 20 חודשי מאסר בפועל – הוא מקל יתר על המידה, כטענת המערערת, ועל-כן טעון התערבות. אף שגזר-הדין מנומק, יסודי ורהוט, מדובר במתחם מקל ביותר – מקל מדי בענייננו. כפי שבית המשפט עצמו ציין, עבירות המבוצעות בנשק – לרבות רכישה, החזקה ונשיאת נשק – טומנות בחובן פוטנציאל סיכון הרסני לפגיעה בשלום הציבור וביטחונו. החשש הוא כי נשק המוחזק שלא כדין ישמש לפעילות עבריינית העלולה להביא לפגיעה ואף לקיפוח חייהם של אזרחים תמימים. אכן, "התגלגלותם" של כלי נשק מיד ליד ללא פיקוח עלול להוביל להגעתם בדרך לא דרך לגורמים פליליים ועוינים. אין לדעת מה יעלה בגורלם של כלי נשק אלה ולאילו תוצאות הרסניות יובילו. ודוק: הסיכון שנשקף לשלום הציבור צריך להילקח בחשבון על-ידי כל מי שמחזיק בידו נשק שלא כדין – גם אם אינו מחזיק בו למטרת ביצוען של עבירות אחרות. עצם החזקת נשק בעל פוטנציאל קטילה מבלי שיש עליו ועל בעליו פיקוח מוסדר של הרשויות טומן בחובו סיכון, באשר המחזיק בו נתון תמיד לחשש שיתפתה לעשות בו שימוש, ולו ברגעי לחץ ופחד (ראו: ע"פ 3300/06 אבו סנינה נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (10.8.2006), להלן: עניין אבו סנינה ). יתר על כן, במעשיו של המשיב יש משום יסוד של נטילת החוק לידיים תחת הותרת דבר האיומים על חייו לטיפול הגורם המוסמך לכך – משטרת ישראל. זאת, כשאין בידו לדעת כיצד עלולה פרשת האיומים להסתיים אלמלא נתפס הנשק על-ידי המשטרה. התנהלות זו יש בה גם היבט של פגיעה בסדר החברתי, מעבר לעצם יצירת הסיכון לשלום הציבור.

12.

בענייננו מדובר בעבירות של רכישה והחזקת נשק ותחמושת לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא – עבירות המצויות ברף התחתון במדרג החומרה היחסי שקבע המחוקק לעבירות נשק; וכן בעבירות של נשיאה והובלת נשק ותחמושת לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא, המצויות במעמד ביניים מבחינת חומרתן היחסית, כאשר מעליהן ניצבת העבירה של ייצור, ייבוא או סחר בנשק. אף על פי שלמשיב לא מיוחסות עבירות נשק ברמת החומרה הגבוהה ביותר מבחינת היקף הסיכון הטמון בהן ומידת האשם המוסרי שדבק בהן, עדיין מדובר בעבירות היוצרות סיכון לפגיעה בגוף או בנפש, כמפורט מעלה.

13.

ומכאן לנסיבות ביצוע העבירות. את האירוע שלפנינו אופפות נסיבות מחמירות לצד נסיבות מקלות. המשיב רכש לאחר תכנון מוקדם תת-מקלע מסוג "קרל גוסטב", המסוגל לירות ירי אוטומטי. מדובר ב נשק התקפי שבכוחו לגרום להרג ללא הבחנה. פוטנציאל הסיכון הגלום בו הוא אפוא גבוה, לא כל שכן משנרכש והוחזק לצד תחמושת מתאימה. המשיב וידא כי הנשק תקין מיד לאחר שקיבל אותו לידיו, לאחר מכן הטמינו בסמוך לביתו ובהמשך נשא אותו בתא המטען של רכבו בעודו נוהג בלב עיר. משהבחין בשוטרים, נטש את רכבו, עם הנשק והתחמושת בתוכו, כאשר הרכב מונע ועלול לפגוע בעוברים ושבים. לצד זאת, יש לזכור כי בסופו של יום מעשי המשיב לא גרמו נזק בפועל : הנשק והתחמושת הגיעו לידי המשטרה וזאת לאחר שהמשיב החזיק בהם פרק זמן קצר ביותר של יומיים. כמו כן, הסיבה שהביאה את המשיב לבצע את העבירה היא חששו כי יפגעו בו. בעניין זה לא מצאתי לקבל את טענת המערערת כי המשיב רכש ונשא את הנשק לשם נקמה או כי ביקש לפגוע במישהו באופן יזום. עולה בבירור כי המשיב פעל מתוך תחושת פחד וחשש לחייו על רקע איומים שקיבל. אמנם לא היה בכך כדי לגבש את סייג ההגנה העצמית, אולם ברור כי הצטיידותו בנשק, על אף הסיכון שיצרה, לא נבעה ממניע עברייני טהור, כפי שקבע גם בית המשפט קמא.

סיכומו של דבר, הרקע לביצוע העבירות אינו מעמיד את האירוע ברף העליון של החומרה. מנגד, עוצמת הנשק שבו מדובר וכן הסיכון שנטל המשיב ברכישת ונשיאת הנשק, בהתעלם מהתוצאות האפשריות של מעשיו, הן נסיבות הנגועות בחומרה בלתי מבוטלת.

14.

אשר למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות שלפנינו. תחילה יש להזכיר את מגמת ההחמרה שחלה בעונשי המאסר הנגזרים על נאשמים בעבירות נשק (עבירת הסחר בפרט, אך גם ביתר עבירות הנשק), אשר באה לידי ביטוי בשורת פסקי דין של בית משפט זה מהשנים האחרונות (ראו למשל: ע"פ 2251/11 נפאע נ' מדינת ישראל (4.12.2011); ע"פ 4450/11 עספור נ' מדינת ישראל (8.2.2012); ע"פ 3156/11 זראיעה נ' מדינת ישראל

(21.2.2012); ע"פ 2044/11 מדינת ישראל נ' בלוצרקובסקי (8.2.2012)). גם אני תומכת במגמה זו, וכפי שכתבתי זה לא כבר: "הסכנה הנשקפת לציבור כתוצאה מעבירות נשק, לצד המימדים שאליהם הגיעו, מחייבים לתת ביטוי הולם וכבד משקל להגנה על הערך החברתי שנפגע כתוצאה מפעילות עבריינית זאת, ולהחמיר את עונשי המאסר המוטלים בגין פעילות עבריינית זאת, בהדרגה" (ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (5.6.2013)). אכן, "המציאות בארץ המתבטאת בזמינותו של נשק חם ורב עוצמה שיש עימו פוטנציאל להסלמת האלימות העבריינית, מחייבת מתן ביטוי עונשי הולם שירתיע באופן ממשי מהחזקת נשק בכלל ומשימוש בו בפרט" (ע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (18.7.2013)).

מעבר לכך, עיון במקרים דומים (בסוג העבירות ובנסיבות ביצוען) בפסיקה העלה בחכתי ארבעה מקרים רלוונטיים לענייננו, אשר בכולם נגזרו עונשי מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח ורובם נעים סביב 20 חודשים. בע"פ 2892/13 עודתאללה נ' מדינת ישראל (29.9.2013) דובר במערער שנהג ברכבו כשהוא מוביל ונושא אקדח עם מחסנית ריקה תחת מושבו. משהבחין בחסימה משטרתית, סטה המערער מנתיבו ועצר את הרכב. השוטרים הגיעו אל הרכב ומצאו את האקדח. בפי המערער לא היה הסבר המניח את הדעת לפשר החזקת הנשק והמניע לכך נותר עמום. מתחם העונש שנקבע, ובו לא מצאתי להתערב בגדר הערעור, עמד על 12 עד 36 חודשי מאסר בפועל. גם בעונש שהוטל על המערער – 21 חודשי מאסר בפועל בצירוף ענישה נלווית – לא ראיתי להתערב. יצוין כי דובר בבחור צעיר ונורמטיבי.

בע"פ 4329/10 אסמאעיל נ' מדינת ישראל

(14.11.2010) (שאותו הזכיר גם בית המשפט קמא) החזיק ונשא המערער אקדח טעון במצב נצור ברכבו. גם במקרה זה לא הוצע הסבר להחזקת הנשק. על המערער הוטלו 20 חודשי מאסר בפועל בצירוף ענישה נלווית, חרף המלצת שירות המבחן להשית עליו מאסר בעבודות שירות, ואף שדובר בבחור צעיר ונורמטיבי, ללא עבר פלילי, שהודה במיוחס לו. בית המשפט העליון לא התערב בעונש שנגזר.

בע"פ 5220/09 עוואודה נ' מדינת ישראל (30.12.2009) הורשע המערער בהסדר טיעון בעבירות של החזקת נשק ותחמושת. המערער הצטייד באקדח ובמחסנית והחזיקם באטליז שבבעלותו ובביתו. לאחר כחודש מצאו שוטרים את הנשק ברכבו, כשהוא טעון ומוכן לירי. גם כאן עסקינן באדם נורמטיבי ביסודו, שעברו נקי ואשר נטל אחריות לעבירה. הוא הסביר כי מצא את הנשק והתחמושת באדמה בעת עבודתו במסיק זיתים, חשש למוסרו למשטרה והחליט להחביאו ברכבו לצורך הגנה עצמית נוכח מחזור הכספים הגדול בעסקו. הוא נדון לעונש של 6 חודשי מאסר בפועל בצירוף ענישה נלווית, חרף המלצת שירות המבחן להטיל עליו מאסר בעבודות שירות. חברי, השופט רובינשטיין, דחה את הערעור שהוגש לבית משפט זה בציינו כי "דרך המלך בכגון דא [עבירות נשק, ע.א], בסופו של יום, צריכה להיות ככלל מאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת בראש וראשונה להרתעת היחיד והרבים; אורך התקופה כרוך כמובן בנסיבות הספציפיות של העושה והמעשה" (פסקה י') (ושימו לב לעמדה דומה מצד השופט ג'ובראן שהובעה אגב אורחא ברע"פ 2718/04 אבו דאחל נ' מדינת ישראל (29.3.2004)).

לבסוף, בעניין אבו סנינה דובר בנשיאת נשק על רקע של הגנה עצמית. המערער ביקש לסייע לאחיו להחזיר רכוש שנגנב ממנו ולכן נשא אקדח עם כדורים, שרכש מספר שנים קודם לכן, בדרכו למקום מפגש עם אדם שטען כי בידו מידע על אודות הגניבה. בשל נסיבותיה המיוחדות של נשיאת הנשק, החליטה הערכאה הדיונית שלא למצות עם המערער את הדין וגזרה עליו עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית. אוסיף כי המערער בעל עבר פלילי מגוון וכי הוא הורשע גם בעבירות של שהיה בלתי חוקית בישראל (בגינן נדון ל-6 חודשי מאסר, כשרק 3 מתוכם הצטברו לעונש המאסר שצוין). את הערעור על גזר-הדין דחיתי, תוך שהטעמתי כי נסיבות ביצוע העבירה אינן מציבות את האירוע ברף הגבוה של קשת התרחישים האפשריים שבהם עשויה העבירה להתבצע, אולם עצם נשיאת נשק בציבור שלא כדין, ובפרט על-ידי אדם שאינו מיומן החושש כי ימצא עצמו במצב בו ייאלץ להגיב לתקיפה או לאיום, יש בה סיכון לשלום הציבור ולביטחונו.

15.

סוף דבר: בהתחשב בערכים החברתיים הנפגעים ומידת הפגיעה בהם, ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירות ומידת אשמו של המשיב, וכן לאחר שלקחתי בחשבון את מדיניות הענישה הנוהגת לצד המדיניות הראויה, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם בענייננו נע בין 12 ל- 36 חודשי מאסר בפועל. לטעמי, ככלל, בעבירות מהסוג הנדון – בנסיבות ביצוען כאן – לא ניתן להסתפק בעונש של מאסר בעבודות שירות, אלא ראוי להטיל מאסר שירוצה בבית הכלא, מאחורי סורג ובריח. במקביל, לא ניתן להסתפק בעונש של 20 חודשי מאסר ברף העליון של המתחם, ויש להגמישו כלפי מעלה באופן שיאפשר הטלת עונשים חמורים יותר על נאשמים שנסיבותיהם מצדיקות זאת.

16.

לצד זאת, במקרה הפרטני שלפנינו הגעתי לידי מסקנה כי למשיב סיכוי של ממש להשתקם, באופן המצדיק חריגה מהמתחם שנקבע בהתאם לסעיף 40ד(א) לחוק, ולפיכך איני רואה לשנות מהעונש שנגזר עליו. המשיב הוא בחור צעיר שניהל אורח חיים נורמטיבי עד למעצרו בתיק זה. עברו נקי וזו הסתבכותו הראשונה עם החוק. מהתסקירים שנערכו בעניינו עולה כי הוא הודה במיוחס לו, נטל אחריות מלאה למעשיו ושיתף פעולה עם נציגי שירות המבחן. קציני המבחן התרשמו כי למשיב אין דפוסי התנהגות עבריינים וכי עצם ניהול ההליך והחזקתו במעצר ולאחר מכן במעצר בית – הרתיעו אותו, כך שהסיכוי שישוב לבצע עבירות דומות בעתיד הוא נמוך. עוד העריכו קציני המבחן כי ביכולתו לערוך שינוי משמעותי בחייו, ודווקא כניסתו לבית הסוהר תחשוף אותו להתנהלות עבריינית, כאשר קיים חשש לניצולו על-ידי אחרים. נתונים אלה בשילוב הרקע לביצוע העבירות, שאינו "עברייני טהור", מלמדים כי למשיב פוטנציאל שיקום גבוה במידה המצדיקה לחרוג מהמתחם ולהותיר על כנו את העונש שנגזר עליו בבית המשפט קמא, שעיקרו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות. נותר רק לקוות כי ההימנעות מהחמרת עונשו תביא לשיפור במצבו הנפשי של המשיב, וכי הוא ישכיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לו ויעלה על דרך הישר.

באשר על כן, הערעור נדחה. הממונה על עבודות השירות יגיש חוות-דעת עדכנית באשר למשיב בתוך 30 יום. לאחר שתתקבל חוות-הדעת נשלים את פסק הדין, וכן יינתנו הוראות לריצוי העונש ולמועד תחילתו. עיכוב ביצוע גזר הדין יישאר בתוקף עד למתן פסק הדין המשלים.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ברק-ארז :

אני מסכימה לפסק דינה של חברתי, השופטת ע' ארבל , הן באשר למדיניות הענישה והן באשר לדחיית הערעור במקרה דנן בשים לב לנסיבותיו האישיות של המשיב.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין :

א.

באשר למדיניות הענישה ומתחם העונש מצטרף אני בלב שלם לחוות דעתה של חברתי השופטת ארבל. עבירות הנשק, שבית משפט זה ראה לטוב לפניו להחמיר בעונשיהן, כפי שהראתה חברתי, היו למכה שאין מנוס מהרתעה מפניה. השילוב בין פוטנציאל עבריינות פלילית לפוטנציאל עבריינות טרור, זו דבר וזו חולירע, מצדיק בעבירות אלה גישת בית שמאי; הפתגם אומר כי אקדח הנראה במערכה הראשונה סופו שיירה במערכה האחרונה; כך לא רק בתיאטרון אלא לא אחת במציאות. סורג ובריח יש בהם הרתעה – כך יש לקוות – על-ידי שייצא הקול בין הנוגעים בדבר כי אין עסקינן בעולם של הפקר, וזה הכלל בעבירות נשק.

ב.

התלבטתי באשר למקרהו האישי של המשיב. מחוות דעת הפסיכיאטר קשה ללמוד לעניין העונש, כמות שהבהיר הוא עצמו, ולכאורה אין היא מדליקה אורות מהבהבים באור צהוב עז שניתן לאתרם. ואולם, לא אמנע בנסיבות המיוחדות של המקרה שתיארה חברתי מהצטרפות לדעתה, שגם חברתנו השופטת ברק-ארז צירפה אליה קולה; זאת – אף שאטעים כי ערעור המדינה לא היה ערעור סרק, והמשיב נמלט לטעמי מן המאסר אך בעור שיניו, כפסע, ומוטב כי ייתן לבו לכך במבט לעתיד.

ש ו פ ט