ע"פ 5184/14פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהושת על המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' זלוצ'ובר ), בת"פ 56911-11-11, מיום 12.3.2014 ומיום 15.7.2014.

רקע

2.

בכתב האישום מסופר, כי המבקש קנה אופנוע מאדם בשם שמעון-אבידן קדוש (להלן: אבידן ). ביום 17.11.2011, שוחח אבידן עם המבקש בטלפון, ודרש ממנו לשלם באופן מיידי את יתרת התשלום עבור האופנוע. אחיו הגדול של אבידן, חיים קדוש (להלן: חיים ), איים על המבקש בטלפון, והודיע לו שהוא בדרכו אליו במטרה לגבות את החוב. המבקש התקשר לאביו ויידע אותו על המצב, וכן ביקש מחברו א.א., להגיע למקום. בנוסף, נטל המבקש אקדח, הכניס אליו מחסנית, והסתיר אותו על גופו. אבידן וחיים, מלווים בחברם דוד שקרגי (להלן: המנוח ), הגיעו לביתו של המבקש, במטרה לגבות ממנו את החוב. חיים איים על המבקש, והמנוח פרץ את שער הכניסה לחצר ביתו באמצעות סכין, ולאחר מכן הכניס את הסכין לכיסו. המנוח התקרב לכיוון הבית, ובשלב זה שלף המבקש את האקדח, דרך אותו וכיוון אותו לעברו. המנוח אמר למבקש " תירה ", המבקש ירה, ופגע בחזהו של המנוח. המנוח וחיים החלו ללכת לכיוון השער, כשחיים צעק לעבר המבקש: " אתה מת ". המבקש ירה ירייה נוספת, שפגעה בזרועו של חיים. המנוח וחיים פונו לבית החולים, שם נקבע מותו של המנוח.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.

בסיומו של הליך הראיות, קבע בית המשפט המחוזי כי עובדות כתב האישום הוכחו מעל לספק סביר, והרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו: הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; ונשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין. בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה עומדת לנאשם " הגנת בית מגורים " (סעיף 34י1 לחוק העונשין). נקבע, כי מרגע שהמבקש ידע שאבידן וחבריו בדרכם לביתו, עמדו בפניו מספר אלטרנטיבות פשוטות וזמינות, והראשונה שבהן – להתקשר למשטרה. במקומן, בחר המבקש להצטייד באקדח ולהזעיק למקום את א.א. חברו. בית משפט קמא הוסיף והדגיש, כי גם אם ראה עצמו המבקש נאלץ לעשות שימוש באקדח, הרי שהיה בידו להימנע מביצוע ירי קטלני. צויין, כי המבקש לא הופתע על ידי פורצים, וכי לאחר הירי במנוח בוצע ירי נוסף, לעברו של חיים. בית המשפט קבע, כי התנהגותו של המבקש, בנסיבות העניין, היתה בלתי סבירה בעליל, וגם א.א. והמבקש עצמו הביעו עמדה דומה מיד לאחר הירי. כמו כן, נדחו טענותיו של המבקש לפיהן הירי בוצע מתוך הגנה עצמית; להגנה מכוח סייג הצורך; ולכך שהירי נגרם כתוצאה מפליטת כדורים.

4.

ביום 15.7.2014, נגזר דינו של המבקש, והושתו עליו 8 שנות מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים; פיצוי סמלי למשפחתו של המנוח, בסך 25,000 ש"ח ופיצוי לחיים בסך 8,000 ש"ח.

הבקשה לעיכוב ביצוע ותגובת המשיבה

5.

בבקשה לעיכוב ביצוע העונש, נטען כי מדובר במקרה שנסיבותיו חריגות, וסיכויי הערעור הם " טובים ביותר ". לטענת המבקש, הירי בוצע בלית ברירה, לאחר שהמנוח וחיים איימו על המבקש והסיגו את גבולו. על כן, כך נטען בבקשה, מעשיו של המבקש נעשו במסגרת הגנה על חצרים, כאשר פסיקת בית המשפט המחוזי מאיינת, הלכה למעשה, את ההגנה על ביתו וחצריו של אדם. עוד צויין, כי נגד אבידן וחיים הוגש, בגין חלקם בפרשה, כתב אישום המייחס להם עבירות של סחיטה באיומים, קשירת קשר לביצוע פשע, הסגת גבול ועוד. כמו כן הודגש בבקשה, כי המבקש ביצע את העבירה בהיותו קטין; ללא עבר פלילי; עד להכרעת הדין היה המבקש משוחרר; וכי מצבו הנפשי של המבקש הוא קשה.

6.

המשיבה התנגדה לבקשה לעיכוב ביצוע העונש. בתגובת המשיבה הוזכר הכלל, לפיו הגשת ערעור, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לעיכוב ביצוע העונש. נטען, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות להורות על עיכוב ביצוע. זאת, בשל תקופת המאסר הארוכה שנגזרה על המבקש, ומכיוון שסיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן המבקש משיג על קביעות עובדתיות אשר מבוססות על ממצאי מהימנות, ביחס לעדי התביעה ולעדותו של המבקש עצמו. בהקשר זה צויין, כי עדותו של המבקש הותירה על בית המשפט המחוזי רושם שלילי ובלתי אמין, ונתגלו בה סתירות רבות. עוד נטען, כי על יסוד התשתית העובדתית כפי שנקבעה בפסק הדין, דחה בית משפט קמא את טענות ההגנה של המבקש, ונקבע כי הדרך בה בחר המבקש לפעול היתה קיצונית, קטלנית ובלתי סבירה בעליל.

טענות הצדדים בדיון

7.

במסגרת הדיון בבקשה, טען בא-כוחו של המבקש, עו"ד צדוק חוגי, כי חיים והמנוח נכנסו לביתו של המבקש כשהם מצויידים בסכין, במטרה לפגוע בו. לדבריו של עו"ד חוגי, בית המשפט שגה בקביעתו העובדתית, לפיה המבקש הצטייד באקדח מבעוד מועד, עוד בטרם שהגיעו אבידן וחבריו לפתח הבית. נטען בנוסף, כי המבקש חסר ניסיון בהפעלת נשק, וזו הסיבה לכך שהירי בוצע לעבר חזהו של המנוח ולא לכיוון הרצפה או לרגליו של המנוח. אשר לירייה השנייה, שפגעה בזרועו של חיים, נטען כי לאחר הירייה הראשונה חיים המשיך לאיים על המבקש ולא החל בנסיגה, ובית המשפט המחוזי שגה גם בקביעה עובדתית זו, שכן גרסתו של המבקש לא נסתרה. עו"ד חוגי הוסיף וטען, כי את מעשיו של המבקש יש להבין על רקע גילו ומצבו הנפשי בזמן האירוע, וכי לא ייגרם כל נזק מעיכוב ביצוע העונש. במישור המשפטי נטען, כי יש מקום להרחיב את הפרשנות של הגנה על חצרים, ולקבוע כי היא חלה גם על המבקש, שעשה שימוש בנשק, כשהוא חש כי אין לו ברירה אחרת.

8.

באת כוח המשיבה, עו"ד מורן פולמן, חזרה על התנגדותה לבקשה, וטענה כי הכרעת הדין מבוססת על הערכת מהימנותם של העדים, וכן על ביקור בזירת האירוע. בית משפט קמא בחן היטב את טענותיו של המבקש, וקבע כי לא עומדת לו ההגנות הקבועות בחוק. נטען בנוסף, כי לאחר שהמנוח נורה בחזהו, וחיים ביקש להזמין משטרה ואמבולנס, המבקש איים עליו שירצח גם אותו. לדבריה של עו"ד פולמן, המבקש מסר גרסאות שונות לירי, והן אינן מתיישבות עם הראיות ועם הממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. עוד נטען, כי גם אם יתקבל הערעור, וייקבע כי עומדת למבקש הגנה כלשהי

בשל הירייה הראשונה, עדיין תעמוד על כנה העבירה של גרימת חבלה בכוונה תחילה, בגין הירייה השנייה, אשר מחייבת עונש מאסר ממושך. לעניין מצבו הנפשי של המבקש, צויין כי שב"ס יהיה ערוך לתת לכך מענה הולם.

דיון והכרעה

9.

נקודת המוצא לדיון היא, כי נאשם שהורשע בדין ייחל לרצות את עונשו מיד לאחר שנגזר דינו. הגשת ערעור, כשלעצמה, איננה מצדיקה את עיכוב ביצוע העונש, והדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר יעמיד לנגד עיניו את האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של פסק הדין מחד גיסא, ואת מידת הפגיעה במבקש ובזכויותיו מאידך גיסא. במסגרת האיזון בין השניים, יש לבחון, בין היתר, את חומרת העבירה; משך תקופת המאסר שהושת על המבקש; טיב הערעור וסיכוייו; נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות עברו הפלילי, והתנהגותו במהלך המשפט (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000); ע"פ 2080/14 פלוני נ' מדינת ישראל (8.4.2014) (להלן: עניין פלוני ); ע"פ 8107/13 כהן נ' מדינת ישראל (24.3.2014)).

10.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי יישומה של הלכת שוורץ בנסיבות המקרה דנן, מוביל למסקנה לפיה אין מקום לעכב את ביצוע העונש. ראשית, חומרתה של עבירת ההריגה, בה הורשע המבקש, מהווה שיקול משמעותי. שנית, תקופת המאסר שנגזר על המבקש לרצות היא ממושכת. שלישית, עיקר טענותיו של המבקש מבוססות על תרחיש שאיננו מתיישב עם התשתית העובדתית כפי שנקבעה בפסק הדין. המבקש משיג על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, כגון עיתוי הצטיידותו של המבקש באקדח ונסיבות הירייה השנייה. בנסיבות אלה, עומדת בפני המבקש משוכה גבוהה, שכן בית משפט קמא התרשם באופן ישיר מהעדים אשר נכחו באירוע, וממידת מהימנותם. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אין לומר כי סיכוייו של ערעור מעין זה להתקבל הם סיכויים טובים, ואינני רואה להרחיב מעבר לכך (ראו, בהקשר זה, עניין פלוני , בפסקה 7 להחלטתי). אשר לטענה המשפטית, לפיה יש מקום להרחיב את הפרשנות לסייג ההגנה על בית מגורים, הרי שגם אם ניתן להעלותה בפני ההרכב שידון בערעור, מסופקני אם היא עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה (ראו ע"פ 6162/10 כבאז נ' מדינת ישראל

(11.6.2013); והשוו גם לע"פ 1964/14 שימשילשווילי נ' מדינת ישראל , בפסקאות 38-36 (6.7.2014)). נתתי דעתי לכך

שהמבקש ביצע את העבירה בהיותו קטין, ללא עבר פלילי, והוא היה משוחרר בתקופה שבה התנהל ההליך המשפטי נגדו, אך אין בכוחם של שיקולים אלה להוביל לתוצאה שונה.

11.

לאור האמור, הבקשה נדחית בזאת. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.9.2014, כאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 15.7.2014.