ע"פ 5288/06 בן אלי (צחי) כהן נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו שלא לעכב את ביצועו של עונש מאסר בן 27 חודשים, שהושת על העורר במסגרת ההליך שנוהל כנגדו בבית משפט השלום בתל אביב – יפו. הערעור, אשר הוגש לבית המשפט המחוזי במקביל לבקשת עיכוב הביצוע, הינו על חומרת העונש בלבד.

2.העורר הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, משיכת שיקים ללא כיסוי, וכן בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. על פי הכרעת הדין, קשר העורר יחד עם שניים אחרים, קשר פלילי להונות ספקי סחורות בשיטת ה"עוקץ". העורר והאחרים הקימו חברה הנחזית לנהל עסקים כשרים והחלו לרכוש סחורות מספקים שונים, בעוד שאת התמורה סיפקו בשיקים המשוכים לתאריך עתידי. באותה עת פעלו במרץ למכירת אותן הסחורות במחירים מופחתים באופן משמעותי (עד כ-50% מערך הסחורות), ובמזומן. לקראת מועד פרעונם של השיקים האמורים, נעלמו הקושרים והכל בידיעה ברורה כי אין בחשבון הבנק של החברה יתרה מספקת על מנת לפרוע אותם. בתאריך חיסול החברה עובר למועד פירעון השיקים, רוקן משרדה של החברה, על הציוד שבתוכו, והספקים נתקלו בדלת סגורה, בחשבון בנק ריק, ובלא אמצעים לאתר את אנשי החברה.

העורר וחבריו כפרו בכתב האישום, תוך שהם טוענים כי אדם בשם אשר אליאסי, שהיה ממקימי החברה (והפך לעד התביעה המרכזי בפרשה) הוא, הוא העבריין העיקרי בפרשה, יוזם התוכנית ומבצעה, והם לא היו אלא עובדיו, אשר הונעו על ידו לבצע את שביצעו.

3.בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של העורר וקבע את אשמתו. הוא קבע כי הוכח באופן חד משמעי כי הוא לקח חלק ביסוד ורישום החברה, ובפתיחת חשבונות הבנק של החברה. זאת, בשל עדותו המרכזית של עד המדינה אליאסי, עדויות חיצוניות נוספות שהובאו, וכן נוכח עדות העורר עצמו, שזכתה לחוסר אמון מוחלט מצידו של בית המשפט.

4.לעניין גזר דינו של העורר, קבע בית המשפט כי חלקו לא היה דומיננטי בפעילותה של החברה, על אף שהיה מעורב בעסקיה ובהליכי יסודה. מנגד, לחובתו של העורר שתי הרשעות קודמות שעניינן עבירות סמים, ובשנת 1990 נגזר עליו עונש של 6 חודשי מאסר בפועל. לזכותו של העורר נרשמה אף העובדה כי בשנים האחרונות נגמל מן הסם. הוא עבד בעבודה קבועה, וחידש קשר יציב וטוב עם בנותיו הקטינות. בית המשפט התייחס לטענותיו של העורר, לפיהן שליחתו למאסר עלולה להביא להידרדרותו החוזרת לסמים, ולפגיעה קשה באשתו ובבנותיו. הוא קבע כי לפחות בחלקם, מאמציו השיקומיים של העורר היו מן הפה אל החוץ, והשינוי הממשי שמסתמן באורח חייו נובע, בעיקר, מחששו לגורלו עקב המשפט. לראייה מביא השופט את העובדה כי העורר כפר באשמה, העיד עדות שיקרית, ולא נשמעה מפיו כל חרטה על מעשיו והפגיעה באחרים. לבסוף, הורה בית המשפט על מאסר העורר לתקופה של 27 חודשים, וגזר עליו גם עונש מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים.

5.על חומרת העונש הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. במקביל להגשת הערעור, הגיש העורר בקשה לעיכוב ביצועו של העונש עד הכרעה בערעור. בהחלטתו, התייחס בית המשפט (כב' השופטת נגה אהד) בעיקר לטענותיו של העורר אודות הליך השיקום שהוא עובר, והחשש ליעילותו של הליך זה באם העונש שנגזר עליו לא יעוכב. בית המשפט קמא קבע כי הליך השיקום הנטען החל כשנה לפני ביצוע העבירות נשוא הרשעתו הנוכחית של העורר, ונגדע על ידי העורר במעשיו הוא, בידיעה ברורה כי הוא מסכן את עתידו ועתיד משפחתו. הוא ראה לשים דגש על כך שהעבירה הנדונה הינה פרי תכנון ושקידה, ולא עבירה שמקורה בחולשה של רגע. לבסוף, קובע בית המשפט כי ישנו סיכוי טוב כי ערעורו של העורר, אשר נסב על העונש בלבד, יישמע עוד בטרם ירצה את מרבית עונשו, ואין חשש לייתורו של הערעור לאור תקופת המאסר שנגזרה. בקשת עיכוב ביצוע המאסר נדחתה, תוך שבית המשפט קובע יש להעדיף את האינטרס הציבורי שבריצוי מיידי של העונש עם הינתנו, על פני האינטרס של העורר שאינו בעל משקל מכריע במקרה זה.

על החלטה זו נסב הערר שלפנינו.

6.בבסיס הערר עומדת טענת בא כוח העורר כי אין לגזור את גורל הבקשה על רקע הפסקת הליך השיקום עקב ביצוע העבירות בהן הורשע. לטענתו, הציפייה כי אדם המכור לסמים, שמתחיל הליך שיקום, יפסיק כהרף עין את דפוסי התנהגותו הקודמים, הינה ציפייה המנותקת מניסיון החיים וממהלך הדברים המתרחש לעיתים במהלך הליכי שיקום. לדידו, מעשי העבירה בוצעו בשלב הראשון של הטיפול, המתאפיין, אף לשיטתם של אנשי המקצוע, בבלבול וחוסר איזון רגשי. לפיכך, חטאו של העורר, על רקע העבירות שביצע, אינן מלמדות על כך שהוא נטש את ההליך השיקומי, אלא מצביעות על הקושי הרב הטמון בהליך זה - הליך שלא ראוי להפסיקו בטרם יושלם בהצלחה.

אשר לסיכויי הערעור, מציין בא כוח העורר כי סיכוייו טובים, וזאת בשונה מקביעתו של בית המשפט קמא. הוא טוען כי נימוקי הערעור מצביעים על מסקנות שגויות אליהן הגיע בית משפט השלום, וכי קביעות שיצאו תחת ידיו הינן מנוגדות לראיות.

המדינה מתנגדת לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

7.לאחר בחינת מכלול טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום לקבלת הערר ולעיכוב ביצוע מאסרו של העורר עד להכרעה בערעור שהגיש.

אמת הדבר, כי אילו נתוניו הרלבנטיים של הענין היו מצטמצמים למשך תקופת המאסר שנגזרה על העורר ולסיכויי ערעורו, דין הבקשה היה להידחות. אלא שהנתון בעל המשקל המכריע את הכף לכיוון עיכוב תחילת המאסר הוא הליך השיקום לצורך גמילה מסמים שהעורר נתון בו, שגלום בו ככל הנראה פוטנציאל הצלחה, ואשר העורר החל עוד בטרם נעברו העבירות נשוא הליך זה. מפניות מינהל השירותים החברתיים בעיריית תל-אביב ופניות נוספות מגורמים המעורבים בהליך השיקום עולה כי העורר מעורב בטיפול נפשי שיקומי במרכז הטיפולי "רוטשילד 2" וכן בטיפול אינטנסיבי של המכורים האנונימיים (NA)

ובקבוצת תמיכה לפי שיטתו של מרטין בובר, המתקיימת במסגרת טיפולית נפרדת. מהנתונים שהוגשו לבית המשפט מתקבל הרושם כי מדובר בהליכים טיפוליים רציניים שהחלו, לפחות בחלקם, לפני זמן, ובטרם התרחשו ארועי העבירות נשוא הליך זה, וישנה חשיבות מרובה להמשכם כדי לא להחמיץ סיכוי אפשרי של הצלחה.

אמת הדבר, כי אין קשר סיבתי ישיר בין טיבם של הליכי השיקום הנוגעים לגמילה מסמים לבין אופי העבירות נשוא הליך זה, שהן עבירות רכוש כלכליות מתוחכמות שנעשו בחבורה. כמו כן, אין להתעלם ממשקל הטענה לפיה עצם ביצוע עבירות כלכליות רציניות על ידי נאשם בעת הליך שיקום בעניינו, עשוי להעיד על כשלונו המובנה של ההליך, ואם כך, אין הוא יכול להוות טעם לעיכוב ביצוע עונש המאסר. נראה לי, עם זאת, כי חשיבות ההליך הטיפולי, שיש לו כנראה פוטנציאל חיובי, מצדיקה את עיכוב ביצוע עונש המאסר, ומשקלו גובר בנסיבות ענין זה אף על האינטרס הציבורי בריצוי מיידי של מאסר בסמוך לאחר היגזרו. בתנאי מקרה זה, התקוה כי הליך השיקום יניב פרי היא כה חשובה, עד כי באיזון הכולל יש בה כדי להצדיק סטייה מן הנורמה המקובלת, המורה על ריצוי מיידי של העונש.

לאור האמור, עונש המאסר שנגזר על העורר יעוכב עד להכרעה בערעורו. תנאי השחרור שחלו על העורר עד עתה, ימשיכו לחול עד למתן פסק דין בערעור.