ע"פ 5299/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

זהו ערעור המכוון כנגד הרשעתו של המערער על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, שימוש ברכב ללא רשות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח תקפים - עבירות לפי סעיפים 329(א)(2), 413ג ו-275 לחוק העונשין, סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, וסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. גרסת המשיבה שעמדה בבסיס ההרשעה תובא להלן: בתאריך 20.2.08, בשעה 04:30 לערך, נראה המערער נוהג ברכב מסוג וולבו בבני-ברק. בשלב כלשהו הוא ביצע פנייה במהירות תוך איבוד שליטה על הרכב, ובהמשך נסע במה שהוגדר כ"מהירות ופראות". שוטרים שהבחינו בו – אסף פוגל (להלן: פוגל) ואנה פסוב (להלן: פסוב) הורו לו לעצור, אולם המערער לא שעה להם, הגביר את מהירותו, והשוטרים נאלצו לסגת מפניו כדי למנוע מעצמם פגיעה. עם זאת, הספיק הרכב לפגוע עם מראת הצד שלו בפנס שהחזיק פוגל בידו. מאוחר יותר נמצא הרכב חונה לא הרחק מבית הוריו של המערער כשמנועו חם, ומראת הצד שלו – מקופלת.

המערער הכחיש את טענת המשיבה לפיה הוא היה נהגו של הרכב הפוגע, וטען כי בליל האירוע שהה בבית אחיו. גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט, שכאמור, הרשיע את המערער, ובעקבות כך דן אותו לששה חודשי מאסר על דרך של עבודות שרות, שמונה עשר חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך שלוש שנים.

בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחילופין, כנגד חומרת העונש שהושת עליו. לאחר שבחנו את נימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעונים על-פה, הגענו לכלל דעה כי הרשעת המערער בדין יסודה, ולהלן נפרט את הנמקתנו.

2.

במהלך האירועים בזירה הספיק השוטר פוגל לרשום את מספר מכונית הוולבו שנמלטה, ובבירור שנערך בסמוך לכך, אותר בעליה - אביו של המערער (להלן: אליעזר). כאמור, המכונית נמצאה כאשר מנועה חם, ולא אותרו עליה סימני פריצה, אדרבא, נראה כי האחרון שעשה בה שימוש אף טרח לנעול אותה, ועל כן מותר להניח כי היה בידו מפתח לרכב זה. משנשאל אליעזר בזירה טען כי למכונית יש שני מפתחות, ושניהם מוחזקים בביתו. בהמשך נרשמה מפיו ההודעה ת/18, וממנה עולה כי הוולבו שימש את כל בני הבית המחזיקים ברישיון נהיגה. באשר לאפשרות כי המערער נהג ברכב, השיב האב: "יש לו [ רישיון ] רק על וספה אין לו על אוטו", ולשאלה אם התיר לבנו לנהוג ברכב השיב: "חס ושלום".

אליעזר מסר כי בביתו מתגוררים הוא, אשתו, המערער ובתו, והוא לא ידע להשיב מי מהם נהג ברכב. במהלך עדותו בבית המשפט העלה אליעזר סברה לפיה אפשר כי ארוסה של בתו, שלהגדרתו "הנו בעל עבר פלילי עשיר ביותר" (ראו עמ' 25 לפרוטוקול), הוא שעשה זאת. אולם, כאמור, את הגרסה זו העלה אליעזר רק במהלך עדותו בבית המשפט, והיה זה 4 חודשים לאחר ליל האירוע . הדגשנו את חלוף הזמן, הואיל ובמהלך תקופה זו יכול היה העד לברר בנקל אם ארוסה של בתו לן בחדרה בליל האירוע, מאחר וזה על פי הגדרת העד הנו בעל עבר פלילי עשיר, ואך טבעי היה שהחשד יופנה אליו. אולם אליעזר לא נהג כך, ועל כן שותפים אנו לתחושה כי הוא אילתר סברה זאת רק כדי לסייע להגנתו של בנו.

3.

המערער מסר בחקירתו (ראו ת/10, ת/11) כי בליל האירוע בשעת חצות, הלך לבית אחיו, שם הם צפו בטלוויזיה עד לשעה 01:30, ולאחר שאחיו עלה על יצועו הוא המשיך לגלוש באינטרנט ולאחר מכן הלך לישון עד שהקיץ בבוקר המחרת בשעה 09:00 לערך. הוא הכחיש כי נהג ברכבו של אביו, והעלה השערה: " זה לא חדש שערבים מסתובבים אצלנו בשכונה וגונבים מכוניות" (ת/10, עמ' 2). אולם, ההיגיון מחייב כי אותם "ערבים" לא החזיקו במפתחות הוולבו, ועל כן אם אכן פרץ מאן-דהוא לתוכו, אתה מצפה לאתר סימני פריצה, וכאלה לא נמצאו.

4.

סיכום הראיות אליהן הפנינו עד כה הוא זה: הבעלות על מכונית הוולבו שנמלטה מהשוטרים זוהתה באמצעות לוחית הרישוי עליה; רכב זה נמצא חונה לא הרחק מבית הוריו של המערער, כשמנועו חם ומראת הצד שלו מקופלת; מאחר ועל הרכב לא נמצאו סימני פריצה, ההיגיון מחייב כי נהג בו מי שהיתה לו גישה למפתחות הרכב; הסברה לפיה נהג ברכב ארוסה של הבת, לא נתמכה ולו בבדל ראיה, ובנסיבות אלו ונוכח העובדה כי ברכב נהג בשעת מעשה נהג ממין זכר, שוב אין ספק כי החשד מצטמצם למערער ולאביו; דא עקא, גם אם יש ממש בטענות ההגנה כנגד זיהויו של המערער בידי פוגל ופסוב, שוב אין ספק שזה לא יכול היה להיות האב, הואיל והשוטרים תארו את הנהג כ"נער", ובלשונו של פוגל בדו"ח ת/2: " נער (נראה קטין) בהיר עור שיער שחור וכיפה שחורה, עיניים בהירות מעט עגול פנים ", ועל כך הוסיפה פסוב בהודעה ת/3: " הנהג היה קטנצ'יק היתה לו כיפה על הראש, ויש לו פנים עגולות". עינינו הרואות, כי החשד שדבק במערער לא היה חשד שווא, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח ממצאו של בית המשפט המחוזי, בו לא ראינו מקום להתערב, שגם אם לן המערער בבית אחיו, היה לו זמן די והותר כדי לבצע את העבירות שיוחסו לו.

4.

הותרנו אחרונה את סוגיית זיהויו של המערער על-ידי פוגל ופסוב. לעניין זה שוב אין ספק שבמעט מחשבה לא היה צורך להידרש ל"זיהוי ספונטני" של המערער על ידי השוטרים, הואיל ולא היה כל קושי לבצע מסדר זיהוי, חי או בתמונות, כהלכתו. עם זאת, איננו סבורים כי יש להתייחס לזיהוי המערער בידי השוטרים כחסר משקל לחלוטין, ולמסקנה זו הגענו לאחר שצפינו בתקליטור השחזור שנערך על ידי ההגנה. רכב הוולבו חלף בסמוך מאד לשוטרים, וכאמור תוך שהוא פוגע עם מראת הצד שלו בפנסו של פוגל. בנסיבות אלו ובתנאי הזירה כפי שנצפים מהתקליטור, אנו סבורים כי ניתן גם ניתן היה להבחין בזהותו של הנהג, ולראיה העובדה שפוגל אף הצליח לרשום את מספרו של הרכב הנמלט למרות תנאי הזירה. ביחס לנתון זה אין מחלוקת כי הוא לא היה שגוי, ועל כן נראה כי המערער זוהה גם זוהה על ידי השוטרים, וזיהוי זה משתלב היטב בראיות הנסיבתיות והתמונה המפלילה הכוללת. נוכח האמור, דעתנו היא כי הרשעת המערער בדין יסודה.

5.

באשר לערעור כנגד העונש – כל שנוכל לומר הוא כי אין בו רכיב כלשהו של חומרה. אדרבא, נראה שהוא מתון עד שספק אם יש בו מענה הולם לחומרתן של העבירות אותן ביצע המערער, ושלמרבה המזל הסתיימו ללא פגיעות בנפש.

אי לכך, הערעור נדחה על שני חלקיו.

נוכח האמור, מתבקש הממונה על עבודות השרות לשוב ולחוות את דעתו, בתוך 30 ימים, אם המערער מתאים לשאת במאסר שהושת עליו בדרך של עבודות שירות, ומה המקום שהוא מייעד לו. לאחר קבלת חוות הדעת נשלים את פסק הדין בערעור.