ע"פ 5774/07 נדם חמדאן נ. מדינת ישראל

מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.5.07 במסגרת ת"פ 2048/06. המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בביצוע עבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי כתב האישום, המבקש, במהלך תגרה שהתפתחה בינו לבין שכנו, מוסטפא אבו דיאב (להלן: המתלונן), נעץ סכין בצווארו של המתלונן. ביום 29.5.07 גזר בית המשפט המחוזי על המבקש 36 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת המעצר שמיום 22.2.06 ועד ליום 19.3.06; תשעה חודשים של מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים ממועד שחרורו ממאסר, עבירת אלימות שהיא פשע; פיצוי למתלונן בסך של 15,000 ש"ח; וכן קנס מותנה בסך 1,000 ש"ח, והתנאי הוא כי המבקש ישלם למתלונן את הפיצוי הנ"ל. בית המשפט קבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 10.7.07.

על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. כמו כן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק הדין בערעור. לטענתו, הרשעתו מבוססת בעיקר על גרסתו של המתלונן זאת על אף שעדותו לא ביססה מניע לתקיפה והייתה מרובת סתירות. עוד נטען כי בית המשפט העדיף, שלא בצדק, את גרסתם של עדי התביעה על פני גרסת המבקש והעד שהובא מטעמו. לעניין חומרת העונש נטען כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות: המבקש נשוי, אב לשניים וללא עבר פלילי. עוד נטען כי לא ייגרם למשיבה כל נזק אם יעוכב ביצועו של גזר הדין עד לאחר שמיעת הערעור. לבסוף מצביע המבקש על עמידתו בתנאי מעצר הבית בו הוא נתון מיום 19.3.06 כהוכחה לרצינותו.

מנגד, מבקש בא-כוח המשיבה לדחות את הבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהודעת הערעור ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מייד לאחר מתן גזר הדין. עקרון זה בסיסו בהנחה, כי אכיפה ראויה ואפקטיבית של החוק מחייבת סמיכות זמנים הגיונית בין שלב מתן העונש לשלב תחילת ריצויו (ראו למשל בש"פ 3360/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים מיוחדים אשר יתקיימו בהם נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על זה של משקל האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה. על נסיבות ייחודיות אלו, אשר מצדיקות חריגה מן הכלל ראו ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , נד (3) 769 (להלן: עניין שוורץ ).

במקרה זה לא השתכנעתי כי קיימת הצדקה לסטייה מן הכלל האמור לעיל. עבירת האלימות שביצע המבקש הינה עבירה חמורה אשר הוגדרה על ידי הפסיקה כנגע בו יש להיאבק ועל כן מתחזק בענייננו האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של עונש המאסר. בנוסף, תקופת המאסר של 36 חודשים שנגזרה על המבקש אינה תקופה קצרה, ואין חשש לכך שיסיים לרצות את עונשו בטרם יינתן פסק-הדין בערעור. לבסוף, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הצלחת הערעור,

המבקש ממקד את מרבית טענותיו בשאלת מהימנות העדים וכידוע לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים אלו.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.