ע"פ 6471/00 אדורם הר-שפי נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשתו של המערער אבי בן יעיש לעכב את המשך ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו בת"פ (תל-אביב) 10393/98 וזאת עד למתן פסק דין בערעור שהגיש המתייחס הן להרשעה והן לעונש.

המערער נדון ביום 28.8.00 לריצוי עונש מאסר בפועל של 4 שנים וזאת בגין עבירות של סחר והחזקה של 450 גרם קוקאין בניגוד לפקודת הסמים המסוכנים. הוא שוהה במעצר החל מיום 10.11.98 וספירת משך תקופת המאסר מתחילה ממועד זה. לאור עובדה זו, עולה כי המערער שוהה במעצר כבר קרוב לשנתיים ימים שהן כמחצית מעונש המאסר הכולל שנגזר עליו, ואם תוכר זכותו לניכוי שליש בשל התנהגות טובה הוא צפוי להשתחרר מהכלא בעוד כ10- חודשים לאחר ריצוי 32 חודשים מעונשו. טוען בא כוח המערער כי בנסיבות האמורות המשך החזקתו במעצר עלול להביא למצב בו פסק הדין בערעור ינתן בסמוך לפני תום מאסרו או אף לאחר מכן, ונמצא כי מטרת הערעור להעמיד במבחן הביקורת את פסיקת הערכאה הראשונה תושם לאל, ויחד עמה תקופח זכות דיונית חשובה ביותר הנתונה למערער. מוסיף בא כוח המערער וטוען כי כל מי שיבחן את היקפה ומורכבותה של הכרעת-הדין ונימוקי הערעור שהוגשו יבין כי מדובר בהיקף חומר ניכר ביותר ולכן קשה להניח כי הדיון בערעור והכרעה בו יוכלו להיעשות בטרם תמוצה תקופת מאסרו של המערער. לאור זאת, מן הדין לשחרר את המערער מן המעצר בחלופת מעצר נאותה עד להכרעה בערעור.

2.טיעוני המערער אכן מעלים שאלה כיבדת משקל. מן הצד האחד, שיקולי ההגנה על בטחון הציבור מחייבים את השארתו של המערער במאסר נוכח מסוכנותו לציבור הנלמדת מאופי העבירות בהן הורשע ועברו הפלילי בתחום הסמים, ומשהוגדר בידי בית משפט קמא כ"מפיץ סמים מקומי". לאורך מהלך המשפט היה המערער עצור עד תום ההליכים עקב מסוכנותו, ומשהורשע בערכאה דלמטה גברה עוד ביתר שאת ההצדקה להימנע משחרורו בטרם ירצה את עונשו. מנגד פועל השיקול כי ראוי שינתן למערער יומו בבית המשפט לטעון את ערעורו בתנאים בהם לא תסוכלנה מטרות הבקורת הערעורית על ידי קביעת מציאות עובדתית בשטח אשר עשויה לייתר את תוצאות הערעור. משנותרת תקופה קצרה לריצוי המאסר קיים אכן חשש כי הכרעת ערכאת הערעור עלולה להיות תיאורטית, או לפחות בעלת השלכה מעשית חלקית בלבד באם הערעור יתקבל, כולו או מקצתו. האיזון בין השיקולים האמורים איננו קל במקרה זה ומטיבה של מלאכת איזונים קשה שהיא מביאה לתוצאות שאינן אופטימליות בבחינת "רע במיעוטו".

בנסיבות ענין זה ניתן לומר כי חרף תקופת המאסר הקצרה יחסית שנותרה למערער לרצות אין מקום לשחרורו משיקולים של הגנה על הציבור. מנגד, תקופת המאסר המלאה שנותרה עומדת על כשנתיים ימים ואין בטחון או וודאות כי תוכר זכותו של המערער לניכוי שליש ממאסרו והדבר יתברר בהמשך הזמן. עם זאת, אם ינוכה שליש תתקצר עד מאד תקופת המאסר שתיוותר ויש על כן לעשות את כל שניתן על מנת לדון בערעור המתייחס הן להרשעה והן לעונש ולסיימו בהקדם ככל הניתן.

מהטעמים האמורים, אני דוחה, את הבקשה. עם זאת, יש לקבוע את שמיעת הערעור במועד קרוב ככל הניתן.