ע"פ 6800/99 איברהים כיסראווי נ. מדינת ישראל

1.המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בחיפה בשתי עבירות: עבירה של חבלה חמורה בנסיבות חמורות - בניגוד לסעיפים 333 ו335-(1)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977- ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בניגוד לסעיפים 380 ו382- לחוק.

המערער 1 הוא אביהם של המערערים 2 ו3- ושלושתם יחד מתגוררים בשכנות למתלונן בתיק זה שהוא אחיו של המערער 1. בין המתלונן לבין המערער 1 קיים סכסוך מתמשך על רקע זכויות בעלות ושימוש במקרקעין שקיבלו בירושה.

ביום 8.6.95 נתגלע ביניהם סכסוך על רקע הזכות לקטוף מפרי עץ שזיפים שניצב בגבול חלקותיהם.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי באותו יום תקפו המערערים, בצוותא-חדא את המתלונן. המערער 2 שלף סכין וניצב עמו מול המתלונן כשאליו מצטרף המערער 3. המערער 1 נטל צינור ברזל והכה בראשו של המתלונן. או אז הצטרפו אליו המערערים 2 ו3- כשצינורות בידם והכו גם הם בראשו של המתלונן עד שאיבד את הכרתו. באותו מעמד הותקפה גם בתו של המתלונן. היא נדחפה אל מערבל בטון שניצב במקום, נפלה ונחבלה בכתפה.

בית המשפט הרשיע את המערערים בעבירות האמורות כפי שיוחסו להם בכתב האישום וגזר על כל אחד מהם מאסר לתקופה של שלוש שנים מתוכה שנה אחת לריצוי בפועל ויתרתה על תנאי.

2.הערעור מופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד מידת העונש.

המערערים טוענים כי לא היה ראוי להעדיף את עדותם של עדי התביעה על פני עדות המערערים. לטענתם התעלם בית המשפט קמא מהסתירות בדברי הראשונים ואימץ שלא כראוי את גרסת האחרונים. על מהימנותם של אלה האחרונים יכול היה בית המשפט ללמוד - כך טוענים המערערים - מדברים שנרשמו בתיקי בית המשפט בהם נדחו התביעות האזרחיות בין הצדדים. לטענתם ניתן היה ללמוד על מהימנות העדים גם מהודעות שנגבו במשטרה ושלא הוגשו כראיה במשפט.

היום מבקשים המערערים להתיר להם להגיש ראיות מטעמם שלא הוגשו בבית המשפט ובהם הפרוטוקולים וההודעות האמורים.

3.לא מצאנו מקום להתערב בהכרעת הדין שניתנה בבית המשפט המחוזי למעט עניין אחד. ממצאי בית המשפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות שבא לפניו, ככל שהם נוגעים לעבירות המיוחסות למערערים 2 ו3- ולעבירה הראשונה המיוחסת למערער 1.

בית המשפט קמא שקל את מכלול הראיות ומצא בדין כי די בהן כדי להוכיח את העבירות האמורות.

עדותו של המתלונן הותירה רושם מהימן ביותר על השופט המלומד וכך גם עדות בנותיו שבאו לתמוך בגרסתו. לעומת זאת מצא בית המשפט קמא כי גרסת המערערים אינה מתקבלת על הדעת, אינה ראויה לאמון ואינה מתיישבת עם הראיות האחרות. בכל אלה אין עילה להתערב.

לא מצאנו מקום להתיר למערערים בשלב זה להגיש את הראיות הנוספות שהם מבקשים להגיש. משאין טענה בפיהם כי לא היו יכולים להביא אותם בפני הערכאה הראשונה ומשלא שוכנענו כי יש בהם כדי לגרום לשינוי בהחלטה נשוא הערעור. כיוון שכך לא מתמלאים התנאים לקבלת ראיות נוספות בשלב זה. יחד עם זאת התרנו למערערים להציג בפנינו את התיעוד שהם מבקשים לסמוך עליו לעניין העונש.

בעניין אחד יש לשנות מהכרעת הדין. כפי שציין היום נציג המדינה, לא היה מקום להרשיע את המערער 1 בעבירת התקיפה שבוצעה כלפי בתו של המתלונן. על פי עדותה תקפו אותה המערערים 2 ו3- ולא המערער 1. כיוון שכך, אנו מחליטים לקבל את מקצת הערעור על הכרעת הדין ואנו מזכים את המערער מן העבירה השניה בה הורשע, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין. יתר חלקי הכרעת הדין ישארו בעינם.

4.אשר לעניין העונש, ביקשו המערערים להביא בחשבון גזר הדין את העובדה שחלף פרק זמן ניכר מיום ביצוע העבירה, את העובדה שבריאותו של המערער 1 אינה טובה ואת העובדה ששלושת המערערים משמשים במקומות עבודה קבועים לשביעות רצונם של המעבידים.

אכן, העובדה שחלף פרק זמן ניכר מיום ביצוע העבירה היא נסיבה שניתן להביאה בחשבון העונש לקולא, אלא שבמקרה זה אפילו זוקפים אותה לזכותם של המערערים, גם אז העונש שהוטל עליהם אינו חמור במידה המצדיקה התערבות ובפועל אינו חמור כלל.

המעשים שבגינם הורשעו הם מעשים חמורים שביצעו תוך כדי הפעלת אלימות קשה. המערערים הכו את המתלונן באכזריות בראשן, באמצעות מוטות ברזל, וגרמו לו לחבלה חמורה. המערערים 2 ו3- תקפו גם את בתו בת ה13- של המתלונן ולחובתם של המערערים 1 ו3- הרשעות בגין עבירות קודמות.

בנסיבות אלה העונש שנגזר עליהם אינו חמור כאמור ואין להקל עמם עוד. לפיכך אנו דוחים את הערעור על גזר הדין. כפי שנקבע כבר בהחלטת בית המשפט הזה מיום 23.12.99, יתייצבו המערערים לריצוי עונשם במשרדי המזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 13.1.2000 עד השעה 10:00 בבוקר.