בבית המשפט העליון
ע"פ 7033/04
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
יחזקאל יאיר
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1178/02 מיום 18.2.04 ומיום 22.3.04, שניתן על-ידי כבוד השופטות ב' תום-אופיר, מ' סוקולוב ות' שפירא
בשם המערער: עו"ד מנשה סלטון; עו"ד שרון בכר
בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של רצח בכוונה תחילה על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק). בגין ביצוע עבירה זו, נגזר עליו עונש מאסר עולם, וכן הוא חויב בתשלום פיצוי לשלושת בניו בסכום של 114,000 ש"ח. ערעורו מופנה הן כנגד הרשעתו בעבירה האמורה והן כנגד חיובו בתשלום הפיצוי הנ"ל.
עובדות המקרה ופסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
1.כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של רציחת בת-זוגו, הרצליה יאיר (להלן: המנוחה) לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. על-פי הנטען בכתב האישום, המערער והמנוחה נישאו בשנת 1983. במהלך תקופת נישואיהם נהג המערער להפעיל אלימות כלפי המנוחה, ואף איים על חייה במספר הזדמנויות שונות. בתקופה שקדמה לאירועים נשוא כתב האישום, היחסים בין בני הזוג עלו על שרטון והשניים ניהלו הליך גירושין. עוד יצוין, כי המנוחה הגישה חמש תלונות כנגד המערער שעניינן ניסיון לאונס, אלימות, איומים ופגיעה ברכוש. ביום 29.1.01 הוצא כנגד המערער צו הרחקה האוסר עליו להיכנס לדירה בה התגוררה המנוחה ואשר הייתה שייכת לבני הזוג (להלן: הדירה).
עוד נטען, כי ביום 12.8.02 הגיע המערער לדירה לאחר שגמר אומר לרצוח את המנוחה. המערער נכנס לדירה, נטל פטיש, היכה באמצעותו בראשה של המנוחה אחת עשר פעמים ואגב כך גרם לה שברים בגולגולת ונזקים חמורים למוח. בהמשך נטל המערער עניבה וחנק את המנוחה באופן שזירז את מותה. זמן מה לאחר מכן, נעצר המערער, אשר שהה על גג הבניין, על-ידי שוטרים שהגיעו למקום.
2.בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ות' שפירא) הרשיע את המערער בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו עונש מאסר עולם ותשלום פיצוי בסך 114,000 ש"ח לילדיהם המשותפים של המערער והמנוחה.
3.הכרעת-הדין של בית-המשפט המחוזי נסמכה בעיקרה על שלוש הודאות שמסר המערער למשטרה, בצירוף מספר ראיות התומכות בהודאות אלו. הודאתו הראשונה של המערער נמסרה לסנ"צ אלון גרוסמן, אשר הגיע לזירת האירוע מיד עם היוודע דבר הרצח. סנ"צ גרוסמן פנה אל המערער, אשר ישב בפינת הגג כשהוא כבול, ושאל אותו, כך לדבריו, מספר שאלות ספונטניות, שלא בכובעו כחוקר או כבעל תפקיד רשמי. בתשובה לשאלת סנ"צ גרוסמן "איך עשית את זה?" ענה המערער "עם עניבה שלקחתי מהארון וחנקתי אותה" (ראו עמ' 8 להכרעת הדין). בהמשך, כך על-פי סנ"צ גרוסמן, המערער אף ציין, כי הוא כיסה את המנוחה בשמיכה. כחצי שעה לאחר מכן, כאשר חזר סנ"צ גרוסמן למשרדו, הוא העלה את שאלותיו ואת תשובותיו של המערער על הכתב.
4.עוד באותו היום, 12.8.02, לאחר שנעצר המערער והובא לתחנת המשטרה, הוא נחקר על-ידי רס"ר ארז אקנין. לאחר שהמערער הוזהר כדין, החל רס"ר אקנין לתחקרו. כאשר המערער נשאל מה עשה בבוקר יום הרצח, ציין האחרון, כי הוא כלל לא ראה את אשתו. יחד עם זאת, כאשר נשאל המערער על העניבה ועל אודות הדברים שנאמרו לסנ"צ גרוסמן על גג הבניין, השיב המערער "שמתי את העניבה, הפסיקה לדבר". ובהמשך הוסיף הוא וציין: "זהו, לקחתי את העניבה, קשרתי (לא ברור) לצוואר וזהו" (עמ' 31 להכרעת הדין). בהמשך החקירה המערער אף הדגים כיצד מתח את העניבה סביב צווארה של המנוחה, אולם הדגיש, כי אינו זוכר דבר מלבד המאורע האמור. כאשר נשאל המערער שאלות נוספות לגבי מעשה הרצח או בנוגע לפטיש שנמצא בזירת האירוע, הלה התחמק ממתן תשובה ברורה וענה בקצרה, כי הוא אינו יודע דבר וכי אינו זוכר את אשר אירע (עמ' 34-31 להכרעת הדין). ביום 29.8.02 נחקר המערער פעם נוספת על-ידי רס"ר חיים יצחקי. אף-על-פי שבתחילת החקירה האמורה טען המערער, כי הוא לא הרג את המנוחה, הרי שבשלב כלשהו במהלך החקירה הודה הוא שוב, כי חנק אותה בעניבה.
5.בית-המשפט המחוזי דחה את הטענה המרכזית שהעלה המערער באשר לפסול שנפל בשתי ההודאות שניתנו ביום הרצח. בית-המשפט קבע, כי אמרותיו והודאותיו של המערער ניתנו באופן חופשי ומרצון ולא נבעו מלחץ חיצוני פסול, ועל כן נפסק כי מדובר בראיות קבילות. בהמשך, נדרש בית-המשפט להכריע בין שתי גרסאות עיקריות: האחת, זו שהוצגה לשוטרים, לפיה חנק המערער את המנוחה. הגירסה השנייה הועלתה לראשונה על-ידי המערער אך במהלך עדותו בבית-המשפט. אז טען המערער, כי המנוחה הזמינה אותו לתקן את האנטנה שנמצאת על גג בית מגוריה. מעדות המערער עולה, כי בבוקר יום הרצח הוא הגיע לדירתה של המנוחה, לקח ממנה מברגים ועלה לגג הבניין. כששב לדירתה של המנוחה, כך לגירסתו, ראה אותה שרועה על הרצפה, מתבוססת בדמה ומכוסה בשמיכה. עוד טוען המערער, כי הוא כלל לא ניסה להתקרב אל המנוחה. מן הראוי לציין, כי המערער לא מצא לנכון להזעיק עזרה או לסייע למנוחה בכל דרך אחרת, אלא החליט לעלות בחזרה לגג הבניין, שם אותר כעבור זמן מה על-ידי השוטרים. לאחר שבית-המשפט המחוזי בחן את כלל הראיות שהוצגו בפניו ולאחר שהתרשם ממהימנותם של העדים השונים, ובראשם המערער, דחה בית-המשפט את גרסתו האלטרנטיבית של המערער, זו שהושמעה לראשונה אך במהלך עדותו בבית-המשפט, בפוסקו, כי מדובר בגירסה כבושה ובלתי הגיונית, העומדת בסתירה לכל ראיות המשיבה.
6.לבסוף, בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה, כי המערער הוא שגרם למותה של המנוחה, תוך שהוא נסמך על מספר ראיות חיצוניות המצביעות, כך לשיטתו, על אמינות האמור בהודאות שנמסרו למשטרה ואשר יש בהן כדי לענות על דרישת ה"דבר-מה" נוסף. המדובר, בין היתר, בראיות הבאות: התנהגותו החשודה של המערער בערב יום הרצח; קיומו של מניע למעשה העבירה, בפרט לאור העובדה שבין המנוחה והמערער התנהל סכסוך מתמשך, במסגרתו אף הוצא כנגד המערער צו הרחקה מן הבית; ראיות חפציות שונות שנמצאו בדירה, ובכלל זה פטיש השייך למערער עליו אותר דמה של המנוחה; שקרים וסתירות שנתגלו בגרסת המערער, כמו גם התרשמות בית-המשפט מחוסר מהימנותו של המערער; וכן עובדת הימצאו בקרבת מקום האירוע בסמוך למועד הרצח ומבלי שניתן לכך הסבר הגיוני. בהתחשב בכלל הראיות הנסיבתיות שהוצגו לעיל ובהודאות שנמסרו למשטרה, פסק בית-המשפט, כי המערער הוא אשר קטל את חייה של המנוחה.
מכאן הערעור שבפנינו, המופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חיובו של המערער בתשלום פיצוי כספי לילדי המנוחה.
טענות הצדדים
7.בפי המערער שלוש טענות עיקריות. הטענה הראשונה, מכוונת כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי לבסס את פסק-דינו על האמור בהודאות שהוא מסר למשטרה ביום הרצח, זאת חרף הפגמים הרבים שנפלו, כך לדידו, בהליך גביית שתי ההודאות האמורות. לטענת המערער, ההודאות הללו ניתנו על-ידו שלא באופן חופשי ומרצון, תוך שהופעל עליו לחץ פסול באמצעות שימוש בטכניקות חקירה בלתי הוגנות ותוך הפרת החובות השונות הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי [חקירת חשודים], התשס"ב-2002. המערער אף מלין על כך שסנ"צ גרוסמן הפר את החובה להזהירו טרם שהחל לתשאלו. בנוסף המערער מצביע על כך שסנ"צ גרוסמן לא ערך את התרשומת מיד עם סיום התשאול, אלא אך עם הגיעו לתחנת המשטרה.
טענתו השנייה של המערער היא, כי לא עלה בידי המשיבה להצביע על קיומה של תוספת ראייתית, התומכת בהודאות שמסר למשטרה באשר לרציחתה של המנוחה. כן מציין המערער, כי חלק מן הממצאים שהתגלו בזירת האירוע אינם עולים בקנה אחד עם גירסת המשיבה ומעוררים ספק סביר באשר לאשמתו. כך למשל, מציין המערער כי על הפטיש שנמצא בסמוך לגופת המנוחה לא התגלו טביעות אצבעותיו, וכן כי על ידיו, פניו או שאר חלקי גופו לא נמצאו סימני דם, וזאת חרף העובדה שעל-פי חוות הדעת של המומחים גופתה של המנוחה נגררה מפתח הדירה פנימה.
לבסוף, טוען המערער, כי לא היה מקום לחייבו בתשלום פיצוי כספי בסך 114,000 ש"ח. בהקשר זה נסמך המערער על הוראת סעיף 300(א) לחוק העונשין, הקובעת כי אדם המבצע עבירת רצח דינו "מאסר עולם ועונש זה בלבד". לאור האמור, סבור המערער, כי בית-המשפט המחוזי נעדר סמכות להשית עליו עונש כספי בנוסף למאסר העולם שהוטל עליו.
8.לעומתו, סומכת המשיבה את ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי שתי הודאותיו של המערער מיום הרצח, במהלכן הודה בחניקת המנוחה, ניתנו על-ידו מרצון טוב וחופשי. עוד נטען, כי אין בהעדר אזהרה כדי לפסול הודאה שנמסרה, שעה שהמערער היה מודע למצבו ולזכותו לשתוק, ואף פעל בהתאם לכך. כן נסמכת המשיבה על קביעתו של בית-המשפט באשר לקיומן של מספר ראיות נסיבתיות, שדי בהן כדי להרשיע את המערער אף ללא צירופן להודאותיו. המשיבה אף סבורה, כי ההחלטה לחייב את המערער בתשלום פיצויים בדין יסודה.
דיון
הערעור על הכרעת-הדין
9.הטענות השונות שהעלה המערער בנוגע לשימוש באמצעי חקירה פסולים נדחו, כאמור, על-ידי בית-המשפט המחוזי. באשר לחקירה שנערכה למערער על ידי רס"ר אקנין, ציין בית-המשפט המחוזי את הדברים הבאים:
"ככלל, יש לומר, המדובר בחקירה רגועה, נינוחה והגונה, כאשר החוקר מגלה כלפי הנאשם יחס אדיב והגון. מן הקלטת נראה בבירור כי הנאשם אף הוא מתנהג בטבעיות ואף בנינוחות... אין כל ספק כי איש לא הכניס דברים לפיו, כטענתו הכבושה בעדותו, וכל שאמר נאמר מרצונו ובאופן חופשי ושקול" (עמ' 43 להכרעת הדין).
מן האמור לעיל, למדים אנו באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי בית-המשפט המחוזי קיבל את הרושם לפיו לא הופעלו אמצעים פסולים במהלך חקירתו של המערער. מושכלות ראשונים הם, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז (1) 225, 234). בענייננו, לא עלה בידי המערער להצביע על כך שמדובר במקרה חריג שכזה, ולפיכך אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, ככל שהם מתייחסים להתרשמותה מן הראיות שהובאו בפניה, ובכללן, עדות המערער . לאור האמור, איני רואה מקום לקבל את טענת המערער לפיה במהלך חקירתו במשטרה, ביום 12.8.02, הופעל עליו לחץ חיצוני פסול.
10.מעבר לנדרש, אעיר, כי לאחר צפייה בקלטת בה מתועדת חקירתו של המערער על-ידי רס"ר אקנין, ולאחר עיון בתרשומת שערך סנ"צ גרוסמן לא שוכנעתי, כי הופעל על המערער לחץ חיצוני יוצא דופן, החורג משיטות הדיבוב המותרות ואשר יש בו כדי להצדיק את פסילת ההודאות. זאת ועוד, אף אם המערער חש באי-נוחות כלשהי במהלך חקירתו, אין הדבר בהכרח מעיד על כך שהופעלו נגדו אמצעי חקירה בלתי-הוגנים, וודאי שאין די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת הודאותיו. יש לזכור, כי חקירה מעצם טבעה עשויה להעמיד את הנחקר במצב של לחץ וחוסר נוחות. עמד על כך בית-משפט זה בבג"ץ 4054/95 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל , פ"ד נג(4) 817 בציינו:
""חקירתו של פושע" - כתב השופט ויתקון לפני למעלה מעשרים שנה - "אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מירבי" (ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד כט(1) 340, 352). חקירה היא "תחרות של מוחות", שבה מנסה החוקר לחדור למחשבתו של הנחקר ולקבל ממנו מידע הנחוץ לו. בצדק צוין, כי:
"...כל חקירה, ותהא זו ההוגנת והסבירה מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מכבידה עליו, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים" (י' קדמי, על הראיות (כרך א) עמ' 25)" (עמ' 834-835).
מאחר ובענייננו, הלחץ הנפשי בו היה נתון, אם בכלל, המערער אינו נובע מהתנהלות בלתי-ראויה של החוקרים, ברי כי אין מקום לפסול את שתי ההודאות האמורות, אך בשל הטעם האמור.
11.טענה נוספת של המערער נוגעת לכך שסנ"צ גרוסמן נמנע מלהזהירו לפני שהחל בתשאול על גג הבניין. המערער סבור, כי די בכך כדי לפסול את ההודאה הראשונה שנמסרה על-ידו בסמוך למעצרו. על-פניו, טענה זו אינה מתיישבת עם חלק מן הדברים שמסר המערער בעדותו בבית-המשפט, לפיהם הוא נמנע מלשוחח עם השוטרים אשר לכדו אותו (ראו למשל עמ' 126, 131, ו- 152-151 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי). אם המערער לא דיבר עם אותם שוטרים, וממילא לא הודה בדבר, אין זה נהיר מדוע מבקש הוא כעת לפסול את ההודאה שמסר לסנ"צ גרוסמן.
אף לגופו של דבר, איני מוצא ממש בטענה זו. ימים ספורים לאחר מועד הדיון בערעור שלפנינו ניתן פסק-הדין בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם) (להלן – פרשת יששכרוב ). בפסק-הדין האמור נדונה, בין היתר, השאלה האם אי-מתן הודעה כדין בדבר זכות היוועצות בעורך דין, מחייבת בהכרח את פסילתה של הודאת נאשם מכח סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). בהקשר זה נפסק, כי אף על-פי שהפרת חובת יידוע החשוד בדבר זכויותיו עשויה להוות שיקול נכבד בעת בחינת קבילותה של ההודאה, הרי שאין מדובר בשיקול בלעדי או מכריע (ראו גם, ע"פ 1382/99 בלחניס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המבחן שאומץ בסופו של דבר על-ידי בית-משפט זה לפסילת הודאה מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות בשל פגיעה שלא כדין בזכות השתיקה או בזכות היוועצות בעורך-דין הוא המבחן הבא:
" בהתאם ללשונה ולתכליתה של הוראת-סעיף 12 הנ"ל, יש לפסול מכוחה הודאה רק כאשר הפגיעה שלא כדין בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בעורך-דין יצרה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו. קיומה של פגיעה כאמור תיבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו" (פרשת יששכרוב , בפיסקה 36) .
במקרה שלפנינו, בית-המשפט המחוזי שוכנע, כי המערער היה מודע למצבו ולזכותו לשתוק, וזאת בהתבסס על שני נימוקים עיקריים: האחד, נוגע לעובדה שעוד במהלך התשאול הראשוני, המערער נמנע מלהשיב באופן מיידי וללא מחשבה לשאלות שהופנו אליו. הטעם השני, נוגע לכך שאין מדובר בפעם הראשונה בה נחקר המערער במשטרה. מכאן הסיק בית-המשפט, כי המערער היה מודע היטב למשמעותה של חקירה משטרתית, כמו גם לזכויותיו כנחקר. נימוקים אלו של בית-המשפט המחוזי מקובלים אף עליי, ולפיהם המסקנה המתבקשת הינה, כי לא הוכחה בנסיבות המקרה פגיעה חמורה באוטונומית הרצון החופשי של המערער במסירת הודאתו הראשונה.
12.יצוין, כי שאלה נפרדת היא האם היה מקום לפסילת ההודאה שלא מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות, אלא מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שאומצה בשיטתנו בפרשת יששכרוב . שאלה זו לא הועלתה על-ידי בא-כוחו של המערער, אף לא לאחר מתן פסק-הדין בפרשה האמורה. אף-על-פי-כן, רואה אני לנכון להעיר כי אף לוּ הייתה ההודאה הראשונה נפסלת בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפרשת יששכרוב וזאת בשל אי-יידוע המערער בפתח התשאול הראשוני בדבר זכויותיו בחקירה - ובכך אינני מבקש להביע כל עמדה - לא היה בכך כדי לשנות מהמסקנה המרשיעה אליה הגיע בית-משפט קמא. ראשית, יש לזכור, כי המערער הודה בשתי הזדמנויות נוספות בכך שחנק את המנוחה באמצעות עניבה. המדובר, בהודאה שניתנה במסגרת חקירה שנערכה עוד ביום הרצח על-ידי רס"ר אקנין, וכן בהודאה נוספת שניתנה כשבועיים וחצי לאחר מכן בפני רס"ר יצחקי (ראו, תמליל חקירתו של המערער מיום 29.8.02, עמ' 8, 16). לאור האמור, נדמה כי גם אם היה מקום לפסילת ההודאה שניתנה ללא אזהרה מוקדמת מכוח דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות - וכאמור איני מבקש להביע כל עמדה בסוגיה זו –עדיין ניתן היה לבסס את הרשעת המערער על שתי ההודאות המאוחרות. עוד אעיר, כי לכאורה ניתן היה לטעון, כי לעובדה שההודאה הראשונה ניתנה תוך הפרת הוראת החוק הנוגעת לאזהרת המערער עשויה להיות השפעה על קבילות ההודאה השנייה, שניתנה בתחנת המשטרה כשעתיים לאחר מכן. אף אם יש ממש בטענה זו, מתקשה אני לראות כיצד הפגם שנפל בהתנהלות רשויות החקירה השפיע על קבילות ההודאה השלישית של המערער. הודאה זו ניתנה, כאמור, כשבועיים וחצי לאחר יום הרצח ועל-פניו נדמה כי הזיקה בין ראיה זו לבין אי-החוקיות הגלומה, לפי הטענה, במעשים שהובילו להשגת ההודאה הראשונה הינה קלושה. כאן המקום אף לציין, כי ההודאה השלישית הוגשה לבית-המשפט בהסכמת הצדדים, ועל כן דבר קבילותה לא היה שנוי במחלוקת. שנית, בית-המשפט המחוזי פסק, ובצדק, כי במקרה הנוכחי מכלול הראיות הנסיבתיות מרכיבות תמונת פסיפס ברורה, המצביעה על המסקנה לפיה יש מקום להרשיע את המערער בדין כמסקנה ההגיונית היחידה הנלמדת מן העובדות שהוכחו בפניו (ראו עמ' 48 להכרעת הדין). בהמשך, עוד אעמוד על חוזקן של הראיות הנסיבתיות מחד, ועל חוסר מהימנותה של הגירסה האלטרנטיבית שהציג המערער מאידך. מכל מקום, מן האמור, למדים אנו כי ניתן להסתפק במארג הראיות הנסיבתיות הנוגעות למקרנו, אף ללא צירופן להודאות המערער, כדי להביא להרשעתו. הנה כי כן, שני הטעמים האמורים מובילים למסקנה כי אף לוּ הייתה נפסלת הודאתו הראשונה של המערער, לא היה בכך כדי להשפיע על דבר הרשעתו.
13.עוד טוען המערער, כי הודאותיו לא נתמכו בראיות חיצוניות מבוססות דיין, היכולות להוות "דבר מה" נוסף, וכן כי הגירסה הנוספת שהציג במהלך עדותו בבית-המשפט מעוררת ספק סביר, שיש בו כדי להביא לזיכויו. אף טענות אלו דינן להידחות. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק כדבעי, תוך שהוא ערך בחינה מפורטת ומדוקדקת של חומר הראיות. בפסק-דין זה נקבע, כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר. דעתי היא, כי לא קמה עילה להתערבות במסקנה זו.
14.בצדק קבע בית-המשפט, כי הודאתו של המערער מבוססת היטב בראיות חיצוניות, היכולות גם יכולות להוות "דבר מה" נוסף. בראש ובראשונה, אזכיר כי המערער ידע על פרט "מוכמן" והוא העובדה שהמנוחה נרצחה בחניקת עניבה. ההצבעה על ממצא זה הקשור להמתת המנוחה, אך מחזק את החשד באשר למעורבותו של המערער במעשה המיוחס לו. לכך מתווספת התנהגותו החשודה של המערער בערב שקדם ליום הרצח. המערער ארז את תכולת דירתו השכורה והעביר את חפציו לתא-המטען. בהמשך, המערער זרק את מכשיר הטלפון הסלולרי לפח האשפה והודיע לבנו כי הוא מתכוון לטוס לחו"ל. יוער, כי במהלך עדותו בבית-המשפט התקשה המערער לספק פרטים נוספים אודות נסיעה פתאומית זו. באותו לילה ישן המערער ברכבו ובשעות הבוקר המקודמות שוטט באזור מגוריה של המנוחה. לא למותר לציין, כי במהלך עדותו בפני בית-משפט קמא לא עלה בידו של המערער לספק הסבר הגיוני להתנהגות תמוהה זו. זאת ועוד, בקרבת המנוחה נמצא פטיש, אשר שייך למערער (ראו עמ' 54 להכרעת הדין). הימצאות של פריט זה מחזקת את ההנחה, כי אותו אדם שפגע במנוחה הכיר היטב את דירתה וידע, בין היתר, היכן מאוחסנים הפטישים השייכים למערער. שלל הראיות שהוצגו לעיל מהוות, כך לדידי, תמיכה חיצונית להודאותיו של המערער ומבססות את מהימנותן. זאת ועוד, יש לזכור כי המערער חזר על הגירסה לפיה חנק את המנוחה בעניבה בשתי הזדמנויות נוספות. העובדה שנמנע מלהכחיש את דבר חניקת המנוחה בשתי החקירות הנוספות אך מחזקת את אמינות הודאותיו.
15.אין גם בגרסתו החלופית של המערער, זו שהוצגה במהלך עדותו בבית-המשפט, כדי לערער את מהימנות הודאתו, או אף כדי ליצור ספק סביר שמא לא היה זה המערער שהמית את המנוחה. בית-משפט זה עמד לא אחת על כך שבכדי לעורר ספק סביר בגרסת התביעה ובמערכת הנסיבות שהוצגו על-ידה, אין די בהעלאתה של אפשרות חלופית, שאיננה מעוגנת במציאות. ראו למשל הדברים שנאמרו בע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)):
"לשם יצירת ספק סביר, על המערער להציג מסקנה חלופית סבירה למסכת הראיות, אשר הסתברותה "סובסטאנטיבית ולא אפסית" (ראו ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי , פ"ד מד(3) 465, 471) ואשר מערערת את מסכת הראיות בצורה כזו, שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של המערער (ראו ע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 595)".
16.הגירסה החלופית שהוצגה על-ידי המערער, לפיה הרצח בוצע על-ידי אדם אחר, אינה מתיישבת עם מסכת הראיות בתיק ומעוררת לא מעט תמיהות ופירכות. אעמוד על העיקריות שבהן. המערער טוען, כי לאחר שירד מן הגג הבחין בגופתה של המנוחה שרויה על הקרקע במרכז הדירה, אולם נמנע מלהתקרב אליה. גופתה של המנוחה כוסתה כאמור בשמיכה, אשר הסתירה את פניה ואת פלג גופה העליון. לוּ הייתה נכונה טענתו של המערער, כי לא העז להתקרב אל המנוחה, כיצד זה עלה בידו להבחין בעניבה שהייתה כרוכה סביב צווארה? זאת ועוד, על חולצתו של המערער נמצאו כתמי דם שונים. אף-על-פי שמקור הכתמים לא אותר, ועל כן אין זה ברור האם מדובר בדמה של המנוחה, תמה אני כיצד הוכתמה חולצתו של המערער לוּ נמנע הוא, כטענתו, מלהתקרב לגופתה של המנוחה. אף הטענה, כי המנוחה הזמינה את המערער לביתה מרצונה החופשי מעלה מספר סימני שאלה, בפרט בהתחשב בכך שזמן קצר בלבד לפני קרות הרצח הביעה המנוחה חשש שמא המערער ירצח אותה (ראו עמ' 52 להכרעת הדין). בית-המשפט המחוזי, אשר יכול היה להתרשם באופן בלתי-אמצעי מעדותו של המערער, הטיל אף הוא ספקות רבים בגירסה החלופית שהציג האחרון. זאת ועוד, חוסר יכולתו של המערער לספק הסבר אמין ומניח את הדעת לנוכחותו החשודה בזירת האירוע בסמוך למועד הרצח, מהווה ראיה נוספת למעורבותו בביצוע המעשים המיוחסים לו. לבסוף, נתתי דעתי אף לכך שטענת האליבי של המערער מהווה גירסה כבושה, שהועלתה לראשונה אך במהלך עדותו בפני בית-משפט קמא. מאחר שגירסה זו לא אוזכרה באף אחת מן ההודעות שנמסרו למשטרה, הרי שבהעדר הסבר מספק את הדעת לחשיפתה המאוחרת, המשקל שיש לייחס לה הינו נמוך, שלא לומר אפסי (ראו למשל, ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 673).
17.לטענת המערער, בזירת הרצח אותרו מספר ראיות שיש בהן כדי לערער את גרסת המשיבה. המדובר, בין היתר, בשבר עצם שנמצא בזירת האירוע ונטען כי הוא איננו שייך למנוחה, ובפטיש שהונח בסמוך למנוחה ואשר לא נמצאו עליו טביעות אצבעותיו של המערער. כן מציין המערער את העובדה שעל גופו לא נמצאו סימני דם כלשהם. המערער סבור, כי יש לייחס לעובדה זו חשיבות רבה, בפרט נוכח הערכת המומחים, כי גופתה של המנוחה נגררה לתוך הדירה. המערער אף מצביע על מחדלים שונים שנפלו בפעולותיה של המשטרה, אשר נמנעה, כך לטענתו, מלאתר בדירה ראיות נוספות שיחזקו את הגירסה שהציג בבית-המשפט. מנגד, המשיבה מלינה על כך שהמערער לא העלה את הספקות האמורות בפני הערכאה הקודמת. המשיבה אף מביעה תרעומת על טענתו של המערער באשר למחדלים שנפלו בחקירת המשטרה, תוך שהיא מבהירה כי מאחר והמערער כבש את גירסתו עד לרגע בו עלה על דוכן העדים, ממילא לא יכלה המשטרה כל אותה עת לאתר בדירה ראיות התומכות בעדותו. מוצא אני טעם של ממש בעמדתה של המשיבה. כידוע, ערכאת הערעור אינה מהווה "מקצה שיפורים". מאחר והמערער סבור היה, כי קיימים בקיעים מסוימים בגירסתה של המשיבה, היה עליו להעמיק ולחקור את הקשיים העולים מעמדתה, וכן להצביע על המחדלים הנטענים, עוד במהלך הדיון שנערך בית-המשפט המחוזי. אולם, משהלה נמנע מלזמן עדי תביעה שונים בכדי לנסות ולבסס את גירסתו, אין לו להלין אלא על עצמו. נכון הוא הדבר כי במקרה שלפנינו, כמו במקרי פשיעה אחרים, ניתן למצוא בזירת האירוע ראיות שאינן משתלבות עם התיזה שמציגה התביעה. השאלה הנשאלת בסופו של דבר היא האם יש באותן ראיות כדי לעורר ספק סביר. במקרה שלפנינו, בהתחשב במכלול הנימוקים שהוצגו לעיל, לא שוכנעתי שעלה בידו של המערער לעורר ספק כאמור.
הערעור על החיוב בתשלום פיצוי
18.בנוסף לערעורו על הכרעת-הדין של בית-המשפט המחוזי, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שחייב את המערער בתשלום פיצוי בסך 114,000 ש"ח לשלושת ילדיה של המנוחה. שלושה טעמים עיקריים הובילוני לדחות טענה זו. ראשית, סעיף 78 לחוק העונשין קובע כי "חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 הוא, לעניין ערעור הנאשם עליו, כפסק דין של אותו בית-משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו". לפיכך, בכדי שלא תקופח זכותם של בניה של המנוחה להשיב לטענותיו של המערער כנגד ההחלטה לפסוק לטובתם פיצוי, היה עליו לצרפם כמשיבים בערעור (ראו ע"פ 169/89 חטיב נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(2) 549; ע"פ 5636/98 נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 721, 732-731). אלא שהמערער נמנע מלעשות כן. דומה, כי די בטעם זה כדי לדחות את טענות של המערער באשר לפיצוי הכספי שהוטל עליו (ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 25). שנית, סבורני כי הטענה שמעלה המערער באשר לאיסור על מתן עונש נוסף למאסר עולם נעדרת כל אחיזה, בפרט לאור העובדה שבית-משפט זה מתייחס לחיוב בפיצוי מכוח סעיף 77 כאל פיצוי אזרחי הניתן על סבל או נזק (ראו דעת שופטי הרוב ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 418; ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בהתחשב בפרשנות האמורה, אין לומר כי הטלת פיצוי מכוח סעיף 77 מהווה ענישה נוספת. לבסוף, הגם שנכון הוא הדבר, כי בעבר מיעט בית-המשפט לחייב נאשמים ברצח לשלם פיצוי למשפחות הנרצחים, הרי שבעת האחרונה עדים אנו לשינוי מסוים שחל בפרשנות הניתנת לסעיף 77 לחוק העונשין. כך, החל בית-המשפט לעודד את השימוש בהוראת החוק האמורה לאור העלייה שחלה במעמדם של נפגעי עבירה ומתוך הכרה בזכותם לקבלת פיצוי על הנזקים השונים – הרכושיים, הגופניים והנפשיים - שנגרמו להם (ראו למשל, רע"פ 2976/01 הנ"ל, פיסקה 40 לפסק-דינו של השופט חשין). דברים אלו ודאי נכונים ככל שמדובר בעבירה החמורה מכל של נטילת חיי אדם. בהקשר זה יוער, כי בית-משפט זה אישר לא מכבר מתן פיצויי לעזבונו של קורבן עבירת רצח. באותו מקרה היה מדובר בזוג הורים שבנם נרצח (ע"פ 5761/05
הנ"ל ). נוכח האמור, איני רואה כל סיבה שלא להעניק לילדי המנוחה פיצוי בגין הסבל הרב שנגרם להם.
סוף דבר
19.על יסוד כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט א' רובינשטיין :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.
ניתן היום, י"ח באלול תשס"ו (11.9.06).
ש ו פ ט ת ש ו
פ ט ש ו פ ט