ע"פ 7563/08 גאבר אבו סביח נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

המערער הראשון (להלן: גאבר ) והמערער השני (להלן: מסבאח ) הורשעו בבית המשפט המחוזי בירושלים (פ 101/08), על פי הודאתם, בעבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). המערער הראשון הורשע, בנוסף, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, והמערער השני הורשע, בנוסף, בעבירה של סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329 ו-31 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום היו האני אבו סביח (להלן: המתלונן ) ואחיו מסוכסכים עם המערערים ואחיהם על רקע ריב בין ילדיהם. ביום 30.12.2007 בשעת בוקר מוקדמת, בשכונת סילוואן שבירושלים, נסע המתלונן ברכבו בדרכו לעבודתו, יחד עם אחייניתו. באותה העת, הגיעו המערערים יחד עם הנאשם השלישי בתיק, ג'יהאד אבו סביח (להלן: ג'יהאד ) ואחרים בשלושה כלי רכב, ואחד מכלי הרכב חסם את רכבו של המתלונן. המערערים וג'יהאד יצאו מהרכב כשהם מצוידים באלות, וגאבר אף החזיק בידו סכין. גאבר וג'יהאד חבטו באמצעות אלה ברכב בו ישבו המתלונן ואחייניתו, וניתצו את השמשה הקדמית והאחורית של הרכב. ג'יהאד פתח את דלת הנוסע שליד הנהג, משך החוצה את האחיינית, הורה לה לעזוב את המקום והיא ברחה מהמקום. גאבר פתח את דלת הנהג ומשך את המתלונן החוצה. המתלונן נפל על הרצפה והמערערים החלו להכותו באלות בכל חלקי גופו. גאבר אף דקר את המתלונן במקומות נוספים בגופו. כתוצאה מהתקיפה של גאבר נגרם למתלונן חתך עמוק החוצה את פניו מאזור המצח ועד לשפה התחתונה וחתך שטחי נוסף באזור הלחי. כן נגרמו לו חתכים בקרקפת שדרשו איחוי הקרקפת בסיכות וחתכים בכף ידו. כתוצאה מתקיפת המערערים יחדיו, ברך רגלו השמאלית של המתלונן נשברה.

ביום 21.7.2008 גזר בית המשפט המחוזי על גאבר עונש של ארבעים חודשי מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות שהיא פשע; פיצוי למתלונן בסכום של 3,000 ש"ח; וכן קנס בסכום של 1,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו. על מסבאח נגזרו עשרים וארבעה חודשי מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות שהיא פשע; פיצוי למתלונן בסכום של 2,000 ש"ח; וכן קנס בסכום של 750 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ערערו המערערים בפנינו.

לטענת המערערים, בית המשפט המחוזי הלך שלא לפי הכללים המנחים את מלאכת הענישה, שכן הוא נתן ביטוי לצורך בגמול והרתעה בלבד, ללא שום התייחסות לאלמנט השיקומי. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי סטה לחומרא מרמת הענישה הנוהגת בעבירות כגון אלו בהן הורשעו. זאת ועוד, טוענים המערערים כי בית המשפט טעה משלא נתן ביטוי הולם לנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות, לרבות גילם, היותם נשואים ואבות לילדים, וכן העובדה שהם המפרנסים הבלעדיים של משפחותיהם. עוד מדגישים המערערים את העובדה כי הם הודו במעשים ובכך חסכו זמן שיפוטי יקר, את העובדה כי לגאבר אין עבר פלילי וכי למסבאח עבר פלילי רחוק ולא מכביד, בהיותו קטין. לבסוף מבקשים המערערים להדגיש את העובדה כי הם ורכושם הותקפו בידי המתלונן ובני משפחתו בטרם ביצעו את העבירות בהן הורשעו, וכי על אף שמעשי נקם אינם ראויים, הרי שיש לתת לעובדה זו משקל במערך השיקולים לעונש שנגזר עליהם.

לעומתם, סוברת המשיבה כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את כל הנסיבות לקולא אשר מנו המערערים והעונש מבטא את האיזון הנכון בנסיבות אלו, שכן העבירות בהן הורשעו הן לכשעצמן חמורות עד מאוד. בעניינו של גאבר מדגישה המדינה כי הוא המבצע העיקרי ועל כן העונש שהושת עליו ראוי בנסיבות המקרה. בעניינו של מסבאח, הדגישה המשיבה את עברו הפלילי הבעייתי. לבסוף מציינת המשיבה כי אין יסוד לטענת המערערים לפיה המתלונן תקף אותם עובר לאירועים נשוא כתב האישום, שכן התלונה שהוגשה במשטרה אינה עוסקת בשמו של המתלונן.

לאחר עיון בהודעת הערעור על נספחיה ובתסקיר שנערך מטעם שרות המבחן בעניינם של המערערים ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006)). איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. מעבר לכך, אנו סבורים ש בית המשפט המחוזי איזן כראוי את כלל השיקולים הרלוונטיים וכי העונש שהוטל על כל אחד מהמערערים הינו עונש ההולם את המעשים שביצעו, אשר אין צורך להכביר במילים בנוגע לחומרתם. בית המשפט בבואו לגזור את דינם של המערערים הביא בחשבון את נסיבותיהם האישיות, את הודאתם, וכן את עברו הנקי של גאבר ועברו הפלילי הלא מכביד של מסבאח, אך מנגד התייחס לחומרת מעשיהם של המערערים ולעובדה כי מ דובר בתקיפה אכזרית אשר תוכננה מראש, כאשר המערערים המתינו למכוניתו של המתלונן, חסמו את דרכה ויצאו לקראת המתלונן כשהם מצוידים בכלי משחית. זאת ועוד, מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין מ דובר באירוע ספונטאני ולא מתוכנן. באשר לטענת המערערים לפיה המתלונן תקף אותם עובר לאירועים נשוא כתב האישום וכי חשו תסכול לאור אי טיפול המשטרה בתלונתם, הרי שמקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין להתיר התאכזרות כזו, אף אם נראה כי אין החוק נאכף כראוי.

בנסיבות אלו הגענו למסקנה כי העונש שהוטל על כל אחד מהמערערים הינו ראוי ועל כן לא מצאנו עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, הן בנוגע למערער הראשון והן בנוגע למערער השני.

סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.