ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ. מנחם קופיץ

1.

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (הפ"ב 1056/09 מפי כבוד השופטת י שטופמן) , שניתנה במסגרת הליך של בזיון בית משפט לפיה הוטל על המבקשת קנס בסך 10 , 000 ₪ לכל יום בו היא לא תקיים את חיוביה בהסכם עליו חתמה עם המשיב.

ברקע להחלטה ,

הצדדים היו בעלי מניות משותפים בחברת ג'אמפ אופנה בע"מ (להלן: החברה). הם חתמו על הסכם לפיו תרכוש המבקשת מהמשיב ומבנו את כל מניותיהם בחברה , בנוסף לרכישת המוניטין של המשיב ב"אופנת הנשים". ההסכם כפוף לשני תנאים מתלים ובכללם קבלת אישורים מבנקים שונים לביצוע ההסכם ולמתן אשראי לחברה. בשלב מסוים הודיעה המבקשת על ביטול ההסכם עקב אי מלוי התנאי המתלה האמור. לאור המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים התנהל הליך של בוררות. בסופו של ההליך קבע הבורר כי המבקשת סיכלה את ביצוע התנאי המתלה ועל כן היא לא הייתה זכאית לבטל את החוזה. פסק הבורר אושר על ידי בית משפט המחוזי , תוך דחיית בקשת המבקשת לבטל את פסק הבורר (ה"פ 1056/09 מפי כבוד השופט י' ישעיה). בקשה למתן רשות ערעור נדחתה אף היא (החלטת השופט

י' דנציגר ברע"א 8042/09). המשיב הגיש בקשה לביזיון בית המשפט ,

במסגרתה ביקש לאכוף בקנס את ביצוע החיובים הלא כספיים נשוא פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את הבקשה וקבע שפסק הבורר כולל בחובו סעד אופרטיבי בדבר אכיפת ההסכם. נקבע כי אם תוך 90 יום מקבלת ההחלטה לא תבצע המבקשת את חיוביה מכח ההסכם , כפי שפורטו בהחלטה , יוטל עליה קנס בסך 10 , 000 ₪ לכל יום שבו היא משתהה מלקיים את חיוביה. בנוסף חויבה המבקשת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35 , 000 ₪. לקראת תום תקופת

ה – 90 יום , הגישה המבקשת לבית משפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע , אשר נדחתה. מכאן הבקשה לעיכוב בצוע המונחת בפניי במסגרת הערעור הפלילי אשר הוגש על ידי המבקשת.

2.

לטענת המבקשת הערעור עומד על יסודות מוצקים שבכוחם לעכב את ביצוע ההחלטה. לטענתה , פסק הבורר הינו פסק דין הצהרתי שאינו מכיל כל הוראה אופרטיבית המאפשרת לאכוף את חיוביו של ההסכם. משלא הוגשה תביעה לאכיפת ההסכם לא ניתן להורות על קיום הוראות ההסכם. לטענת המבקשת שגה בית המשפט שבחן את פרוטוקול הדיון בפני הבורר שעה שהיה עליו להחליט בבקשה על פי הוראות פסק הבורר שהינן ברורות. בנוסף נטען כי לא ניתן משקל לכך שבין הצדדים מתנהל הליך של בוררות אשר צפוי להכריע בשאלת בטלותו של ההסכם. עוד נטען כי החיובים במהותם הינם כספיים , אשר אינם יכולים להיאכף במסגרת הליכי בזיון בית משפט. כך למשל נטען בהתאם להלכה הפסוקה כי החיובים בדבר שחרור פיקדונותיו של המשיב בבנקים או שחרורו מערבות אישית , הינם בגדר חיובים כספיים. באשר למאזן הנוחות נטען כי לשם ביצוע החיובים שבהסכם נדרשת המבקשת לשלם סך של כ - 3 מליון ₪. מדובר בחיובים כספיים שיועברו לצדדים שלישיים ,

ולפיכך לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. טענה נוספת של המבקשת היא שאי עיכוב ביצוע ההחלטה יוביל לחידוש תיק ההוצל"פ נגדה ,

על כל הנזקים הטמונים בכך , בהיותה חברה ציבורית. המבקשת אף הציעה כפתרון ביניים להפקיד סך של 4 , 500 , 000 ₪ בנאמנות או בקופת בית המשפט באופן שלשיטתה מאזן כראוי בין זכויות הצדדים.

מנגד טוען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים עד מאוד. נטען כי טענת המבקשת לפיה כל החיובים שנאכפו בפסק הדין הינם חיובים כספים , כלל לא נטענה בבית משפט קמא (למעט חיוב אחד). לשיטתו , מדובר בצו עשה ולא בחיובים כספיים. העובדה שלשם מימוש פסק הבורר יש השלכות כספיות אינה הופכת אותו לחיוב כספי. עוד נטען כי פסק הבורר הינו אופרטיבי ולא הצהרתי. בית משפט המחוזי ניתח את פסק הבורר וטיעוני הצדדים והגיע למסקנה המעוגנת בחומר הראיות לפיה הפסק הינו אכיף. לגישת המשיב המבקשת נוקטת בשיטת של משיכת ההליך בדרך של הגשת בקשה חדשה לאחר כל החלטה במקום לכבד את ההכרעה אשר ניתנה. באשר להצעת המבקשת להפקיד פיקדון כספי ,

נטען , כי אין בה כדי לרפא את נזקי המשיב , שנגרמים בשל ההפרה המתמשכת של המבקשת. כך למשל נטען כי הוגשו נגד

המשיב תביעות במיליוני שקלים בשל ערבותו לחובות החברה. עקב כך הוא נאלץ לשכור עורכי דין , לנהל הליכים משפטיים ,

כאשר החובות נוצרו על ידי המבקשת. אחרון ,

הבנקים חלטו את חסכונות המשיב הואיל והמבקשת לא עמדה בהתחייבויותיה לשחרר את הביטחונות שהעמיד המשיב לבנקים.

3.

שקלתי את טענות הצדדים על סמך החומר שהוגש. סבורני כי סיכויי הערעור בשלב זה אינם מטים את כף ההכרעה בבקשה לכוונה של המבקשת.

בית משפט המחוזי בחן היטב את פסק הבורר. הלה קבע כי החוזה תקף ואכיף. כאמור , פסק הבורר אושר על ידי בית משפט המחוזי והבקשה למתן רשות ערעור נדחתה על ידי בית משפט זה. ההחלטה נשוא בקשה זו דנה בבקשת המשיב לאכוף את "ביצוע החיובים הלא כספיים" אכן , המבקשת מעלה טענה משפטית. ברם , במסגרת בקשה זו ומבלי לקבוע מסמרות בעניין , אינני סבור שעוצמת הטענה מצדיקה כשלעצמה עיכוב החלטת בית המשפט המחוזי לחייב את המבקשת בתשלום קנס. כדי להכריע בבקשה יש לתת את הדעת לשיקול של מאזן הנוחות. המבקשת לא הצליחה להוכיח כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך מביצוע חיוביה על פי ההסכם. גם אם יקשה עליה לקבל בחזרה חלק מהחיובים , באם יתקבל הערעור , בשל העובדה שהיא תידרש לשלם סכומים שונים לצדדים שלישיים , אין בכך כדי להטות את הכף לטובתה. הטעם בדבר הוא כי יש ליתן משקל אף למצבו של המשיב. עולה כי הוא נאלץ להתמודד עם תביעות משפטיות שונות בשל אי קיום התחייבויות המבקשת. יוצא כי הן השיקול של סיכויי הערעור והן השיקול של מאזן הנוחות לא פועלים דווקא לטובת המבקשת ועליה הנטל בבקשה אשר הגישה. בדיון שהתקיים בפניי נערך מאמץ

להגיע להסדר. המבקשת חזרה על הצעתה להפקיד סכום נכבד בקופת בית המשפט , אך הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה. בשלב זה אין לשלול את דברי ב"כ המשיב לפיהם

אין בכוחה של ההצעה לרפא את כלל הנזקים שנטענו על ידו. שיקול נוסף שהינו מעשי באופיו הוא שהדיון בערעור נקבע לתאריך קרוב – בסוף חודש פברואר. עוד יש ליתן משקל לכך שבית משפט קמא נתן למבקשת אורכה לביצוע חיוביה והיא הגישה את בקשתה בתום המועד שנקבע.

4.

סבורני כי דין הבקשה להדחות. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 3 , 500

₪.