ע"פ 900/11 עטאללה רכארדו נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 7040/08, כבוד השופטת ד' סלע ) מיום 7.9.2010, ולחילופין על גזר דינו מיום 16.1.2011.

השתלשלות ההליכים עד כה

כתב האישום

1.

נגד המערער ואדם נוסף (להלן: האחר ) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). על פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.6.2006 סמוך לפני חצות, נסע דני עבאס (להלן: המתלונן ) ברכב מסוג מיצובישי, יחד עם שניים נוספים, באזור הכניסה לכפר ירכא, כאשר אחריהם נסע רכב נוסף מסוג סיאט, בו ישבו האחר ושלושה נוספים. בין שני הרכבים התפתח מרדף שהסתיים כאשר רכב הסיאט חסם את דרכו של רכב המיצובישי, זאת בסמוך לחנות "זרם ירכא" (להלן: החנות ), בה עבד באותה העת המערער כשומר. אז, יצאו הצדדים מהרכבים, כשהאחר אוחז בידו אלת עץ. אל המקום הגיע המערער, הרחיק את הצדדים מהחנות, ונטל מידיו של האחר את אלת העץ. בהמשך לכך, החלו בין הצדדים חילופי דברים אשר התפתחו לתגרה אלימה. תחילה, חבט האחר באגרופו בפניו של המתלונן, וכשזה קם מן הרצפה, הלם בו המערער באלת העץ בפניו. כתוצאה מכך, נפל המערער שנית לקרקע. בהמשך, נטען כי הוסיפו האחר, המערער ואחרים נוספים להכות את המתלונן בכל חלקי גופו. מעשים אלו גרמו למתלונן לשברים רבים ולריסוק בעצמות פניו – סביב עינו ובאפו, והוא אף נזקק לניתוח באפו ובלסתו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

ביום 7.9.2010 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר בגדרה זיכה בית המשפט את המערער מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, והרשיעו בביצוע בצוותא של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 29, ובנסיבות סעיף 335(א)(1) ו-(2). במסגרת הכרעת הדין, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהצדדים לא חלקו על העובדות שלפיהן, בזמן התרחשות האירועים נשוא כתב האישום, המערער עבד כשומר בחנות, וכן על כך שבתחילתה של הקטטה הוא ניסה להפריד בין הצדדים, ושכתוצאה מהקטטה נפצע המתלונן. על כן, גדר בית המשפט את המחלוקת לשאלת חלקו של המערער בקטטה. היינו, האם המערער הכה את המתלונן באלה בפניו, לאחר שהוא הוכה על-ידי האחר, והאם לאחר מכן הכה המערער את המתלונן בכל חלקי גופו עם אחרים נוספים.

בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת המערער אינה מהימנה ועקבית. בית המשפט ביסס את הממצאים העובדתיים על גרסתו של ג'לאל עבאס (להלן: ג'לאל ) , בן דודו של המתלונן אשר נכח בזירה, מאחר שגרסתו היתה "סבירה, קוהרנטית, משכנעת, ואף אם נפלו בה אי דיוקים כאלה או אחרים, הרי שוכנעתי כי הדבר לא פגע במהימנותו, והיא משקפת את התרחשות העניינים בכללותה", עוד אמר בית המשפט על גרסתו של ג'לאל כי "ניכר היה כי הוא לא ניסה לייחס לנאשמים או לחבריו של חוסיין נטילת חלק במעשים אשר לא ביצעו". בנוסף, נקבע כי למערער היה מניע לסייע לאחר בקטטה בשל היותו דודה של אשתו.

ממכלול הראיות הסיק וקבע בית המשפט, כי הסכסוך החל במרדף בין שתי מכוניות, שהסתיים בסמוך לחנות, שם החלו חילופי דברים בין הצדדים, אשר הובילו לקטטה אלימה. תחילה, חבט האחר בפניו של המתלונן, אשר נפל על הקרקע. כשקם המתלונן על רגליו, הלם המערער באלה בפניו, וכתוצאה מכך נפל המתלונן שנית. בית המשפט הניח לטובת המערער, כי המתלונן הצליח לקום על רגליו לאחר מכת האלה. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא שוכנע מעבר לכל ספק סביר, כי בשלב זה החל המערער להכות את המתלונן בבעיטות ובאגרופים עם אחרים נוספים בכל חלקי גופו. כן נקבע, כי לאחר הכאת המתלונן, החביא המערער את האלה, וחזר לשבת במקום מושבו, הסמוך לחנות. באשר לתוצאת המעשה, קבע בית המשפט, כי המערער גרם למתלונן חבלה חמורה, אך לא לאותה חבלה חמורה המיוחסת לו בכתב האישום. דהיינו, נקבע כי הפגיעות והחבלות הפיזיות הקשות שנגרמו למתלונן, הינן תוצאה של האלימות בכללותה שהופעלה נגד המתלונן במהלך האירוע. אומנם, נקבע כי מכת האלה הביאה לנפילתו של המתלונן ארצה, ולדימום בפניו, אך כאמור, לא הוכח לגביה מעל לכל ספק סביר, כי היא היתה המכה שבגינה נפל המתלונן ולא קם, מה שאפשר לסובבים להכות ולחבוט בו.

בית המשפט קבע כי המערער הכה את המתלונן, במטרה לעזור לאחר להתגבר על המתלונן ולנטרל אותו. אולם, נקבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי התקיימה במערער כוונה מיוחדת לחבול חבלה חמורה כדרישת סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. לפיכך זיכה בית המשפט את המערער מעבירה זו. עם זאת, קבע בית המשפט כי מתקיימים במעשי המערער יסודותיה של העבירה הקלה ממנה – גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) ו-(2), בצירוף סעיף 29(ב), והרשיעו בה.

3.

ביום 16.1.2011 גזר בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' סלע ) על המערער שנים עשר חודשי מאסר בפועל; שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי; פיצוי למתלונן בסך 15,000 ש"ח; קנס בסך 1,500 ש"ח. במסגרת גזר הדין עמד בית המשפט על חומרת מעשי האלימות והתוצאות הקשות שהם הסבו למתלונן, אשר לא ניתן לייחסם רק למערער, אך "הוא אשר הסלים את רמת האלימות במקום, חרף ניסיונו הקודם להפריד בין הניצים, כנראה כדי למנוע כל פגיעה מבעלה של אחייניתו, וקשה שלא להתרשם כי עיקר הפגיעה בפניו נגרמה כתוצאה ממכת האלה שהנחית הנאשם בפניו".

בנוסף, נדרש בית המשפט לסוגיית אחידות וזהות הענישה בין האחר ובין המערער, וקבע כי על אף חשיבותו של עקרון אחידות הענישה, הרי שאינו חזות הכל ועליו לסגת במקרה זה מפני עקרונות וערכים אחרים.

מכאן הערעור שבפנינו המופנה כנגד הכרעת הדין, ולחילופין כנגד גזר הדין.

טענות הצדדים

4.

לטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות נוכח הסתירות המצויות בין גרסאות עדי התביעה השונים, ובעדויותיהם עצמן, בין היתר בסוגיות הבאות: כמה אלות היו במקום האירוע, ממי לקח המערער את האלה, והאם המתלונן הוכה על ידי המערער אף בבעיטות ואגרופים. כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שלפיה לעדי התביעה לא היה מניע לשייך אליו את מעשה הפציעה. לשיטתו, היותו חריג ובולט בגילו המבוגר בין יתר המעורבים הצעירים, אפשר למתלונן לזהותו מבין כלל המעורבים, ולשייך אליו את ביצוע המעשים, אשר לטענתו לא ביצע. עוד טוען המערער, כי למתלונן וחבריו היתה הזדמנות של ממש לתאם את גרסאותיהם, ולפיכך היה על בית המשפט להפחית ממשקלן. עוד לעניין העדויות, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי, כאשר מחד גיסא, דחה את גרסת המתלונן וחבריו (למעט ג'לאל), ומאידך גיסא, מצא בהן חיזוקים שונים לגרסתו של ג'לאל, וכל זאת ללא נימוק בדבר היסוד להבחנה בין חלקי העדות השונים.

לחלופין, טוען המערער כי העונש שנגזר עליו חורג בחומרתו, בייחוד נוכח העובדה שהוא והאחר הורשעו באותה עבירה, ואילו על האחר נגזרו שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות . זאת, למרות שכתב האישום מייחס למערער מעורבות וחלק בקטטה, גדול יותר מזה אשר יוחס לו. לטענתו, העובדה שהוא בחר לנהל את ההליך המשפטי עד תומו, לעומת האחר אשר הודה במסגרת עסקת טיעון, אינה יכולה לעמוד לו לחובתו לעניין העונש. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל ראוי לשיהוי ולעיכוב בניהול ההליכים כנגדו, לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, לגילו המבוגר ולעברו הפלילי הנקי.

5.

מנגד, סומכת המשיבה את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, ההכרעה העובדתית בפסק הדין מבוססת כולה על ממצאי מהימנות, אשר טענות המערער אינן מקימות כל הצדקה להתערב בהם. לעניין חומרת העונש, מסכימה המשיבה כי לזכותו של המערער עומד עברו הפלילי הנקי ושיהוי ההליכים בתיק, אך לטענתה בית המשפט המחוזי כבר הביא שיקולים אלו בחשבון בעת גזירת הדין. כמו כן, בדיון בפנינו קיבלה המשיבה את טענת המערער, כי ישנה בעיתיות בכך שמפסק הדין משתמע לכאורה, כי חלקו של המערער בקטטה, גדול מחלקו של האחר ולא להפך. עם זאת, לדידה, מאחר שהמערער הורשע בביצוע עבירת אלימות חמורה, לא ניתן להסתפק בעניינו בעונש מאסר בדרך של ריצוי עבודות שירות בלבד. לטענת המשיבה, הסיבה המרכזית לפער הענישה בין האחר למערער, נובעת ממצבו הנפשי הקשה של האחר.

דיון

התערבות בממצאי עובדה ומהימנות

6 .

עיקר טענותיו של המערער במסגרת ערעורו על הכרעת הדין, מופנות כנגד ממצאי העובדה והמהימנות אותם קבע בית המשפט המחוזי. אולם, כידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאי מהימנות ועובדה. הרציונל העומד בבסיס כלל אי ההתערבות הוא שלערכאה הדיונית עדיפות על פני ערכאת הערעור, כמי שמתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדים, מאופן מסירת עדותם, שפת גופם והתנהגותם, ועל כן בכוחה לתור אחר "אותות האמת" בעדותם (ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל , פסקאות 14-18 לפסק הדין (לא פורסם, 8.6.2011) (להלן: עניין אבשלום ); (ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל , פס' 8 לפסק הדין, (לא פורסם, 13.9.2010); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל , פס' 14 לפסק הדין, (לא פורסם, 16.1.2006); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4)632, 643-644 (2000)).

7.

אומנם, בית משפט זה הכיר במספר חריגים לכלל ההתערבות, ביניהם ניתן למנות את חריג ההתערבות כאשר נמצא כי נפלה טעות ברורה היורדת לשורשם של דברים, או מקום

בו חוסר מהימנותו של העד בולט לעין (להרחבה בעניין זה ראו: עניין

אבשלום ב פס' 19 לפסק הדין). אך, משבחנתי את טענות המערער אל מול הראיות והממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, אני סבור כי אין בטענות המערער כל עילה המצדיקה את התערבותנו בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, אשר מבוססות ומעוגנות היטב בחומר הראיות.

8.

יתרה מכך, עיון בטענותיו של המערער בסוגיה זו מעלה, כי עיקר הסתירות להן הוא טוען – בין הממצאים אותם קבע בית המשפט המחוזי לבין גרסאותיהם של העדים, אינן אלא בין גרסאותיהם של עדים, אשר גרסתם לא היוותה תשתית לקביעת הממצאים העובדתיים. בנוגע לסתירות לכאורה בגרסתו של ג'לאל, כידוע, סעיף 57 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, קובע כי סתירות בעדותם של עדים, אין בהן כשלעצמן כדי למנוע מבית המשפט לקבוע עובדות שלגביהן חלו הסתירות. על מנת, שהסתירות תאיינה את העדות עליהן מהותיות, משמעותיות ו"מכוונות מטרה" (ראו גם: ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.2007); ע"פ 11235/05 פלוני נ' מדינת ישראל , פס' 16 לפסק הדין (לא פורסם, 30.5.07). מכל מקום, הסתירות לכאורה להן טוען המערער הינן מינוריות, ואין בהן לפגוע בקביעת המהימנות ביחס לעדותו של ג'לאל.

9.

כמו כן, איני יכול לקבל את טענת המערער כי בית המשפט המחוזי היה מנוע מלמצוא חיזוק לגרסת ג'לאל בעדותו של המתלונן, מאחר שלטענתו גרסתו של המתלונן אינה אמת. ראשית, יש מקום לדייק ולהבהיר כי קביעת בית המשפט בנוגע לגרסת המתלונן הינה כי "המתלונן היה עקבי בגרסתו, וכי עדותו במשטרה תאמה ברובה את הודעתו במשטרה", אך "נוכח חלקו של המתלונן בקטטה, אני רואה לבסס את קביעת העובדות על עדותו של ג'לאל". יתרה מכך, לבית המשפט נתונה סמכות לאמץ חלק אחד מעדותו של עד ולדחות חלק אחר (ראו: 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל , פס' 17 לפסק הדין (לא פורסם, 4.6.2006); ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל , פס' 14 (לא פורסם,

28.9.2005); ע"פ 7046/96 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 691, 694 (1997)). אומנם, נקבע כי "פיצול עדות אסור שייעשה באופן שרירותי, וכי נדרש יסוד סביר לאבחנה בין חלקי העדות". אך עם זאת, הדגיש בפרשה זו בית המשפט כי "חובתו של בית המשפט היושב בדין לברור את הבר מן התבן, ולחלץ מבין השיטין את האמת שבדברים" ( ע"פ 5875/93 עביט נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (5), 801, 812 (1997).

10.

בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי המתלונן ניסה למזער את אחריותו ואחריות חבריו לקטטה, מכיוון שהם נסעו לאחר שתיית אלכוהול, ונכנסו למרדף מכוניות מיותר אשר נועד לשמור על "כבודם". עם זאת, קבע בית המשפט כי הוא מאמין למתלונן כי האחר והמערער תקפו אותו, וכי המערער עשה זאת באמצעות אלה שלקח מאחד מהצעירים. אם כן, בית המשפט נימק את ההבחנה בה נקט בין חלקי העדות השונים, הנובעת מרצונו של המתלונן למזער את מעורבותו ומעורבות חבריו בשלב של המרדף, ובחלקו בליבוי המתח בין הצדדים.

11.

אשר על כן, איני מוצא כל מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו.

ערעור על גזר הדין

12.

אציין כבר בראשית דברים אלו, כי לאחר בחינה ועיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בטענות המערער, ובתשובת המשיבה בסוגיה זו, אני סבור כי דין הערעור להתקבל בחלקו. אומנם, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש, אלא במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08

טרייגר נ' מדינת ישראל , פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). אך, לטעמי מקרה זה מצדיק את התערבותנו, נוכח הפער הבולט והחריג בין העונש שנגזר על

האחר , לבין זה שנגזר על המערער, המהווה חריגה וסטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה.

13.

אכן, המערער היה שותף למעשי אלימות ובריונות חמורים, בשל זוטי דברים. אין כל הסבר המניח את הדעת לפגיעה ולפציעה הקשה והמיותרת במתלונן. המערער, שהינו אדם מבוגר ואב לילדים, יכול היה להרגיע את רוחות הבחורים הצעירים בקטטה, ותחת זאת הוא לקח בה חלק ונקט באלימות כנגד המתלונן. בנסיבות אלו לכאורה, עונש המאסר שנגזר עליו, של שנים עשר חודשים לריצוי בפועל, אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה והראויה בעבירות אלו. כמו כן, עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי הוא הביא בחשבון את הנסיבות המקלות להן טוען המערער, ביניהן את שיהוי ההליכים בתיק, עברו הפלילי הנקי, ונסיבותיו האישיות.

14.

למרות כל האמור, לאור עקרון אחידות הענישה, אני סבור כי יש מקום להתערב בעונש שהושת על המערער. במה דברים אמורים, המערער הורשע בביצוע בצוותא של עבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עם האחר . בניגוד למערער, האחר הורשע במיוחס לו על פי הודאתו. בנוגע לחלקו של האחר , קבע בית המשפט המחוזי כי האחר נסע במכונית שניהלה מרדף עם המכונית בה היה המתלונן, לאחר שעצרו המכוניות וירדו מהן המעורבים, התפתחו חילופי דברים בין הצדדים. בהמשך, הכה האחר באגרופו את המתלונן בפניו, אשר נפל ארצה כתוצאה מכך, וכשקם מן האדמה הכהו המערער באלה בפניו. בהמשך, הוסיף האחר להכות את המתלונן עם אחרים נוספים בפניו ובכל חלקי גופו, באגרופים ובבעיטות, כל זאת כאשר המתלונן שוכב על הקרקע. על אף כל זאת, מגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ניתן להבין כי הוא סבר שחלקו של המערער גדול מחלקו של האחר :

"אני רואה להבחין בין הנאשם ( המערער - ס'ג''), אשר התערב בקטטה לא לו, תוך שימוש בנשק קר, אותו נטל מאחרים, הטיח בכוח אלתו בפניו של המתלונן ושבר את פניו, לבין חוסיין ( האחר - ס'ג'') אשר הכה את המתלונן עמו התקוטט באגרוף, אף כי חוסיין נותר לאחר מכן והמשיך להכות במתלונן עם אחרים".

לדעתי, לא היה מקום להבחנה זו. לטעמי חלקו של האחר גדול מחלקו של המערער. שכן, האחר הוא אשר החל לפעול באלימות קשה כנגד המתלונן, ללא כל סיבה, והמשיך בה גם כאשר במתלונן היה שרוע על הארץ, חסר אונים, פצוע ומדמם. אדגיש, כי בדיון בפנינו, הסכימה המשיבה כי ישנה בעייתיות בקביעת בית המשפט המחוזי, אשר ממנה משתמע כי חלקו של המערער גדול מחלקו של האחר .

15.

כאמור, על האחר נגזרו שישה חודשי מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות , פיצוי וקנס למתלונן (לעומת המערער, שנגזרו עליו שניים עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל קנס ופיצוי למתלונן). בית המשפט המחוזי קבע כי עיקר הסיבה להבחנה בין האחר למערער, נעצה במצבו הנפשי והפיזי של האחר. בחינת חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של האחר לבית המשפט המחוזי, מעלה כי הגם שהוא נזקק לאשפוז בעבר, הרי שאין עדות כי בעת ביצוע העבירה הוא סבל מתסמינים נפשיים, ואף נכון לעריכת חוות הדעת הוא לא היה נתון במצב פסיכוטי, ולא נזקק לאשפוז. כן נקבע, כי האחר מבין את ההליך השיפוטי, מסוגל לסייע לעורכי דינו בהגנתו, ומסוגל לעמוד לדין. יחד עם זאת, תסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי בעניינו של האחר, ציין כי שליחתו לריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח עלולה להביא להתדרדרות קשה במצבו. אוסיף, כי המשיבה לא הגישה ערעור על קולת העונש בעניינו של האחר, זאת לטענתה, בשל מצבו הנפשי המעורער. עתה, איננו יושבים כערכאת ערעור על עונשו של האחר, ולכן אין מקום להידרש לשאלה האם מכלול נסיבותיו של האחר מצדיק עונש כה מקל. אלא, האם פער הענישה בינו לבין המערער הינו סביר ומאוזן.

16.

על חשיבותו של עיקרון אחידות הענישה, עמדתי בין היתר בע"פ 9545/09 אלדין נ' מדינת ישראל , פס' 11 לפסק הדין (טרם פורסם, 24.3.2010):

עקרון זה נגזר מעקרון שיוויון הנאשמים בפני החוק, ומורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות והנסיבות האישיות של הנאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים ( ע"פ 2287/09

והבה נ' מדינת ישראל ( טרם פורסם, 25.1.2010)). "עקרון אחידות הענישה הוא כלל חשוב הבא למנוע קיום הפלייה בין שווים או דומים, למען עשיית צדק עם נאשמים, ולצורך שמירת אימון הציבור בהליך הפלילי" ( ע"פ 9792/06

חמוד נ' מדינת ישראל , בפיסקה 15 ( לא פורסם, 1.4.2007)).

משמעות הכלל היא שמקום בו מורשעים מספר נאשמים באותה פרשה, ומעשיהם דומים, אחריותם המשותפת תבוא בעיקרון לידי ביטוי בעונש דומה שיוטל עליהם ( ע"פ 9937/01

חורב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (6), 738, 752 (2004)) (ההדגשות הוספו - ס' ג'' ).

אומנם, אל מול עקרון אחידות הענישה עומדים אינטרסים ציבוריים ושיקולים נוספים, אשר יש להביאם בחשבון, ולאזן ביניהם בצורה ראויה. בין היתר, יש לשמור על היותה של הענישה פרטנית, אשר מביאה בחשבון את נסיבות העבירה, ונסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו: ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל , פ"ד מג (4) 170, 174-175(1989); ע"פ 7125/09

מדינת ישראל נ' מטודי ( טרם פורסם , 5.11.2009)), שכן "אין כלל אחידות הענישה קובע – א - פריורי – כי דין אחד לכל העבריינים המורשעים באותו סוג של עבירות, ולא בהכרח ילמד בית - המשפט מהכרעת - הדין או מגזירת - הדין של אחד לגבי חברו" ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל פ"ד נג(2) 433, 470 (1999).

17.

בענייננו, המערער והאחר הורשעו בביצוע בצוותא של עבירה זהה, כאשר חלקו של האחר היה גדול מחלקו של המערער. על אף נסיבותיו האישיות של האחר אני סבור כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לעקרון אחידות הענישה. לפיכך ובלי להמעיט מחומרת מעשיו של המערער, אציע לחבריי להפחית את עונשו של המערער ולהעמידו על שישה חודשי מאסר, ואילו יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם.

18.

אשר על כן, מן הטעמים שבוארו לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין כאמור לעיל.

אנו שוקלים את האפשרות שהמערער יירצה את עונש המאסר על דרך של עבודות שירות. לצורך כך, אנו מבקשים מהממונה על עבודות שירות להגיש חוות דעת בעניינו של המערער תוך 30 יום. לאחר קבלת חוות הדעת הנ"ל, יינתן על ידינו פסק דין משלים.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' עמית :

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.