ע"פ 9084/99 שהרבני אלפרד נ. מדינת ישראל

העורר הורשע בבית משפט השלום לתעבורה בעבירה של אי מתן זכות קדימה בפניה שמאלה וגרימת חבלה של ממש - עבירה לפי תקנה 64 לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה ונהיגה באי זהירות וגרם חבלה של ממש - עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה, על כך שבעת נהיגה ופניה שמאלה למוסך לא הבחין בקטנוע שעה שהיה חייב להבחין בו, חסם את נסיעתו של הרוכב בפתאומית תוך שהוא מתעלם ממנו, לא נתן לו זכות קדימה וגרם לתאונת דרכים שתוצאתה היתה קשה.

עקב הרשעתו נידון לפסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון לתקופה של שישה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים ולקנס של 5,000 ש"ח, וכן ביקש מבית המשפט המחוזי את עיכוב ביצוע עונש הפסילה בפועל. בקשתו נדחתה ועל כך הערר שבפניי.

לטענת בא-כוחו של העורר, מרשו נוהג שנים רבות, מאז שנת 1952, ולא עבר עבירת תעבורה חמורה עד כה. סיכוייו בערעור טובים וביצוע הענוש לאלתר מכביד עליו ביותר. לא ראיתי להעתר לבקשה.

בגוזרו את הדין עמד השופט קמא על הפציעה הקשה שנפצע רוכב האופנוע, על כך שמתוך השנים הרבות בהן העורר נוהג, החל משנת 91 יש לו מספר רב של עבירות תעבורה ובהן עבירות חמורות של אי ציות לתמרור עצור, נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף ועוד.

אכן, מאז ארוע התאונה בשנת 95, המשיך העורר לנהוג, אולם בצדק מפנה באת כוח המדינה לעובדה, שגם בתקופה זו נרשמו לחובתו עבירות תעבורה ובהן עבירות של ממש.

אינני רואה לנקוט עמדה ביחס לסיכויי הערעור, אף כי לכאורה, צודקת באת כוח התביעה כי אין מדובר בהרשעה מוטעית על פניה.

בנסיבות אלה, דין הערר להדחות.

אוסיף עוד, כי בשים לב לכך שהעורר כבר נתון בתקופת פסילה לאחר שהפקיד את רשיונו, ובשים לב לאורך תקופת הפסילה, מן הראוי שבית המשפט המחוזי יעשה כל מאמץ לשמוע את ערעורו בהקדם.