ע"פ 9908/04 נעים נסראלדין נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי בחיפה ( סגן הנשיא ח' פיזם וה שופטים א' רזי וש' שטמר ).

כנגד המבקש ואדם נוסף הוגש כתב אישום אשר בו יוחסה למבקש עבירה של רצח בכוונת תחילה ולאדם הנוסף יוחסה עבירה של הריגה. הרקע למעשים היה קטטה שפרצה בכפר כסרא בין משפחות יריבות. בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי במהלך אותה קטטה עלו המבקש והאדם הנוסף שהואשם עימו על גג ביתם של הורי המבקש והחלו לזרוק משם אבנים וחפצים אחרים לעבר בני הכפר אשר עמדו מתחת לבית. כן נקבע כי המבקש זרק מהגג גוף חימום של דוד מים ועצם זה פגע בראשו של אחד מהאנשים שעמדו למטה (להלן: המנוח ) וגרם למותו. יצוין כי הרשעתו של המבקש התבססה בעיקרה על עדויותיהם של בני המשפחה היריבה אשר נכחו במקום הארוע וזיהו את המבקש כמי שעמד על הגג וזרק את העצם שגרם למות המנוח. כן יצוין כי בית המשפט המחוזי לא ראה להרשיע את המבקש בעבירת הרצח וזאת משום שסבר כי לא התקיים במבקש היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה ברצח. בית המשפט הרשיע, איפוא, את המבקש בעבירת ההריגה וזיכה את האדם שהיה עימו. לאחר שניתנה הכרעת הדין גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש והטיל עליו 10 שנות מאסר, מתוכן 8 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. על פסק דין זה הוגש ערעור מטעמו של המבקש ובמסגרתו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת בפניי.

בבקשה וכן בטיעוניו בפניי טען בא כוחו של המבקש כי בנסיבות הענין יש להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר. לטענתו, סיכויי הערעור הינם טובים שכן הנדבך המרכזי עליו נסמכת הכרעת הדין – עדויותיהם של העדים למעשה – אינו מבוסס כלל ועיקר. טענתו של בא כוחו של המבקש היתה שהעדים אשר מסרו הודעות במשטרה ואשר העידו במשפט כנגד המבקש קשורים כולם למשפחה שבניה הסתכסכו עם משפחת המבקש וכי בטרם נחקרו העדים על ידי המשטרה "זוהמו" עדויותיהם בכך שהם דיברו זה עם זה והחליפו רשמים מערב הקטטה המתואר לעיל. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי כשייחס מהימנות לדברי עדים אלו וקבע על סמך דבריהם ממצאים עובדתיים מרשיעים כנגד המבקש. טענה נוספת שהעלה בא כוח המבקש נגעה למחדלי חקירה שארעו, לטענתו, בתיק זה ואשר מנעו מן המבקש להוכיח את חפותו. במסגרת טענה זו התייחס בא כוח המבקש בעיקר לכך שהעצם שלגביו נטען כי גרם למות המנוח לא נבדק למציאת שרידים כלשהם אשר יכלו לאמת או לשלול את הטענה שהמנוח אכן נפגע ממנו ואת הטענה שהוא נזרק על ידי המבקש. בנוסף לטענות אלו ציין הסניגור כי המבקש היה אמנם עצור במשך תשעת החודשים הראשונים למשפטו, אך לאחר מכן שוחרר בהחלטתו של בית משפט זה, והיה נתון במשך שארית תקופת משפטו (שנה ושבעה חודשים) במעצר בית בתנאים מגבילים. תנאים אלו מעולם לא הופרו. כן ציין הסניגור כי המבקש הינו אדם נורמטיבי, אשר עברו הפלילי היה כמעט נקי לגמרי עד הארוע הנדון, וכי המבקש אף שרת בעבר במג"ב ובמשטרה. בתשובה לטיעונים אלו טען בא כוח המדינה כי ערעורו של המבקש מופנה בעיקר כנגד קביעות מהימנות וקביעות עובדתיות שקבע בית המשפט המחוזי ומכיוון שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוגים אלו – סיכויי הערעור הינם נמוכים. בא כוח המדינה ציין כי בית המשפט המחוזי התייחס בהכרעת דינו לטענות המועלות עתה בערעור וראה לנכון לדחותן. כן ציין בא כוח המדינה כי לנוכח העונש שנגזר על המבקש קיים חשש ממשי להימלטות ועל כן אין לעכב את תחילת ביצועו של העונש.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. באשר לסיכויי הערעור הרי שבענין זה כבר נאמר בעבר כי "השיקול בדבר סיכויי הערעור הינו שיקול מורכב, והערכת סיכויי הערעור וטיבו מציבה בפני השופט קשיים לא מבוטלים" (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 279). בא כוח המבקש פרט באריכות את טענות הערעור וגם אם לכאורה, על פני הדברים, נראה כי אין מדובר בטענות מופרכות לחלוטין, הרי שכפי שציין בא כוח המדינה, מדובר בטענות אשר מופנות רובן ככולן כנגד ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי על סמך התרשמותו מהעדים ובענין זה נאמר כבר כי "טענות המבקשות לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מעדים, או קביעות מהימנות של ערכאה זו, לא יהיה בהן בדרך כלל כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור" (פסק דין שוורץ , עמוד 280). כאמור, בית המשפט המחוזי בחן את הטענות שהעלה בא כוח המבקש בערעורו ולא ראה לקבלן. את הכרעת דינו ביסס בית המשפט המחוזי על עדותם של העדים אשר הופיעו בפניו ואשר את דבריהם הוא מצא מהימנים חרף החשש, שבית המשפט היה מודע לו, בדבר "זיהום העדויות". בנסיבות אלו, אין לומר כי טענות בא כוח המבקש בענין סיכויי הערעור מצדיקות מתן עיכוב ביצוע. באשר לטיעוניו האחרים של בא כוח המבקש הרי שגם בהם אין כדי להצדיק מתן עיכוב ביצוע. המבקש שוחרר אמנם למעצר בית לאחר שהיה עצור במשך תשעה חודשים אך כעת הוכרע דינו ונקבע כי הוא ביצע עבירה של הריגה. בעניינו של המבקש הופרכה איפוא חזקת החפות והרשעתו בעבירה כה חמורה מחייבת תחילת ביצוע מיידי של העונש. בנסיבות אלו, וכן בהתחשב באורך תקופת המאסר שהוטלה על המבקש – אשר כשלעצמה מקימה חשש לענין הימלטות מן הדין – אין מקום להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 13.12.04 בשעה 10.00 בבוקר במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה.