עשת"ש 32522-01-25 עשת"ש 32522-01-25

1.בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.1.2025 (מ"ת 48375-11-20, השופט ע' מסארווה). בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתו של המשיב והורה על סיוג צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל עליו כך שיוכל לצאת לחו"ל לצורך פגישה עסקית.

2.כבר עתה יצוין כי עניינו של המשיב נדון מספר פעמים בבית משפט זה, והרקע לו תואר בהחלטות קודמות שניתנו על-ידי שופטים שונים (ראו למשל: בש"פ 6586/21, השופט ע' פוגלמן; בש"פ 179/22, השופט י' עמית; בש"פ 3803/23, השופט י' כשר), ואף על-ידי (בש"פ 8028/21). על רקע זה, בהמשך הדברים יובאו רק הפרטים הנדרשים לצורך הכרעה בערר דנן.

3.בעיקרו של דבר, הוגשו בעניינו של המשיב לבית המשפט המחוזי שני כתבי אישום – האחד ביום 15.1.2020 והשני ביום 19.11.2020 – ואלה אוחדו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.9.2021. כתב האישום המאוחד, שהוגש ביום 21.10.2021, כולל שבעה עשר אישומים שנוגעים לפעילותו של המשיב בתחום הנדל"ן, ומייחס לו, וכן לגורמים נוספים (לרבות חברות שהיו בבעלותו), בין השאר עבירות של קבלת דבר במרמה וסחיטה באיומים, לצד עבירות נוספות בעלות אופי כלכלי. המשך הדברים יעסוק בעניינו של המשיב בלבד.

4.בד בבד עם הגשת כתב האישום השני הוגשה אף בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעניינו. מבלי לפרט, יצוין כי תחילה נעתר לכך בית המשפט המחוזי, אך בעקבות ערר שהגיש על כך המשיב, הוחלט על בחינת חלופות למעצרו מאחורי סורג ובריח בעניינו (בש"פ 2931/21, השופט פוגלמן). בסופו של דבר הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני. לצד זאת, בית המשפט המחוזי קבע תנאים מגבילים שונים שיחולו על המשיב, ובכלל זה עיכוב יציאה מן הארץ, ובהמשך אף נקבע שאסור לו לעסוק בתחום הנדל"ן.

5.לאורך השנים הגיש המשיב בקשות שונות לעיון חוזר במעצרו. ביום 11.12.2022 הורה בית המשפט המחוזי על הסרת הפיקוח האלקטרוני ושחרורו של המשיב למעצר בית לילי, לצד המשך פיקוח אנושי בכל שעות היממה, תוך הותרתם של יתר התנאים שנקבעו על כנם (השופט ש' מלמד). בהמשך, ביום 27.9.2023 בית המשפט המחוזי ביטל את מעצר הבית של המשיב והותיר את יתר המגבלות שהוטלו עליו.

6.ביום 19.12.2024 נעתר בית המשפט המחוזי באופן חלקי לבקשה נוספת של המשיב לעיון חוזר במעצרו וביטל את הפיקוח האנושי עליו, תוך הותרת איסור העיסוק בנדל"ן ועיכוב היציאה מן הארץ על כנם (השופט מסארווה). בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם חלף זמן רב מאז החל ההליך בעניינו של המשיב, אך הוסיף כי המשקל שיש לתת לכך מתבטל נוכח "התנהלותו הבעייתית, הנמשכת והעקבית" במסגרת ההליך העיקרי. באופן ספציפי, בכל הנוגע לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ, הזכיר בית המשפט המחוזי כי ביסוד ההחלטות הקודמות בנושא עמד החשש שהמשיב יימלט מן הדין בהתחשב בטיב העבירות המיוחסות לו ו"בהתנהלות המרמתית" שלו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי בקשות נקודתיות ליציאה מחוץ לארץ ייבחנו באופן ענייני לפי המבחנים המקובלים, ככל שיוגשו.

7.בהמשך לכך, ביום 7.1.2025 הגיש המשיב בקשה פרטנית ליציאה מן הארץ לצורך קיום מה שהוגדר כ"פגישות עסקיות" בצרפת שנקבעו ליום 10.1.2025. בבקשה צוין כי נוכחותו הפיזית של המשיב בפגישות היא הכרחית. המשיב צירף לבקשה העתקים של מה שנחזים להיות מכתב הזמנה לפגישה מטעם חברה העוסקת בתחום האנרגיה ומכתב מטעם בנק צרפתי שבו צוין כי דרושה נוכחותו הפיזית של המשיב לצורך קידום ענייניו מול הבנק. המשיב ציין את הערבויות שכבר הפקיד והוסיף שיהיה מוכן להוסיף ערבות צד שלישי להבטחת חזרתו לישראל.

8.ביום 9.1.025 הוגשה תגובתה של המדינה לבקשה, שכללה "התנגדות חריפה" לה. המדינה הדגישה במיוחד כי בית המשפט המחוזי עמד מספר פעמים בעבר על הקושי לתת אמון במשיב ועל החשש שיימלט ממשפטו, נוכח עבירות המרמה המיוחסות לו ובהתחשב בהתנהלותו לאורכו של ההליך העיקרי.

9.ביום 12.1.2025 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי במעמד הצדדים, ובו עדכן בא-כוח המשיב כי מועד הנסיעה העדכני שנקבע הוא יום 17.1.2025. בא-כוח המשיב ציין כי מטרת הנסיעה היא הקמת חברה בצרפת ופתיחת חשבון בנק עבורה. מנגד, בא-כוח המדינה חזר על החשש שהמשיב יימלט מן הדין ואף ציין כי המסמכים שבהם נתמכת הבקשה אינם מספקים.

10.בסופו של הדיון ניתנה ההחלטה הנזכרת בפתח הדברים, אשר בה נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והתיר למשיב לצאת מן הארץ מיום 17.1.2025 ועד ליום 19.1.2025. בית המשפט המחוזי קבע שנוכח חלוף הזמן והצפי להתארכותו של המשפט, וכן מאחר שההגבלות על המשיב נוגעות לעיסוק בתחום הנדל"ן בלבד, ניתן להיעתר לבקשה "בתנאים מוקפדים". לשם כך, נקבע כי המשיב יחתום על התחייבות עצמית בסך 500,000 שקלים לצד הפקדה כספית על סך 100,000 שקלים נוספים. כמו כן, בית המשפט המחוזי הורה על כך שייחתמו שתי ערבויות של צדדים שלישיים בסך 250,000 שקלים כל אחת, וכן כי יירשם עיקול על נכס השייך לאמו של המשיב, בכפוף להסכמתה. בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע של ההחלטה לצורך מתן שהות להגשת ערר עליה. להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 12.1.2025 הציע המשיב גורמים מסוימים שישמשו כערבים, אך למחרת היום בית המשפט המחוזי הורה לו להציע ערבים אחרים נוכח התנגדות המדינה להם.

11.הערר שבפני מכוון כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. המדינה טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו, בהתחשב באופי המרמתי של העבירות המיוחסות לו וכן בהתנהלותו לאורך ההליך. עוד הוסיפה המדינה כי המשיב "רחוק מאוד מלבסס" את בקשתו ברמה העובדתית והמשפטית, בשים לב לפירוט הדל, לשיטתה, של ההזמנה שצורפה לבקשה שהגיש.

12.הדיון בערר התקיים בפני ביום 14.1.2025, ובו חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם. בסופו של הדיון הוריתי על המשך עיכוב ביצועה של החלטתו של בית המשפט המחוזי עד למתן החלטה אחרת. מאחר שבא-כוח המשיב ציין כי קיימת אפשרות לדחייה של הפגישות וציין את החשיבות הנודעת למתן ההחלטה באופן שיאפשר התאמה של מועד הטיסה, הובהר כי ההחלטה הסופית תינתן לאחר יום 17.1.2025.

13.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי דין הערר להתקבל. אכן, הזכות לצאת מן הארץ היא זכות יסוד חוקתית, אך ניתן להגבילה – בין השאר לצורך הבטחת ניהולו התקין של הליך פלילי. בהקשר לכך נקבע כי ניתן לעשות כן כאשר קיימת אפשרות סבירה להימלטות מאימת הדין בארץ (ראו: בש"פ 6606/02 צברי נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(6) 625, 629-628 (2002) (להלן: עניין צברי); בש"פ 9032/04 ספר נ' מדינת ישראל (4.11.2004)). הדברים אמורים הן ביחס לחשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום (בש"פ 1035/20 גנור נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (23.2.2020)), והן ביחס לנאשם שמתנהל הליך פלילי בעניינו (בש"פ 1746/10 ניימן נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (26.4.2010) (להלן: עניין ניימן); בש"פ 6769/21 מדינת ישראל נ' גנור (19.10.2021) (להלן: עניין גנור). ביחס למי שכבר הורשע בדין, המדיניות היא מצומצמת אף יותר ויציאה מן הארץ מתאפשרת ככלל "רק במצבים 'חריגים ומיוחדים' שבהם נמצא צורך 'אישי-אנושי' מיוחד" (ע"פ 338/17 שטרום נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (15.3.2017)).

14.כאמור, המקרה שבפנינו עניינו במי שכבר עומד נגדו כתב אישום ומתנהל נגדו הליך פלילי. בהקשר לכך נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי האפשרות להתיר יציאה לחו"ל תיבחן, בין השאר, ביחס לאופיין ולחומרתן של העבירות מושא כתב האישום, לשלב שבו נמצא ההליך המשפטי, לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולרמתו של החשש מפני שיבוש הליכים או הימלטות. עוד הובהר כי יש לשקול אף את מטרת הנסיעה המבוקשת ואת מידת הפגיעה בנאשם הכרוכה במניעתה (ראו למשל: עניין ניימן, בפסקה 16; בש"פ 6834/19 רייבוך נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (7.11.2019); עניין גנור, בפסקאות 19-17). בהקשר זה יש מקום להבחין, למשל, בין יציאה לצרכי עבודה ועסקים (כגון בעניין ניימן ובעניין גנור) או חופשה (כגון בעניין צברי) לבין "מקרים חריגים בהם קיימות נסיבות ההופכות את הנסיעה לחו"ל לחיונית, כגון קבלת טיפול רפואי דחוף שלא ניתן לקבלו בישראל" (ראו: בש"פ 3844/22 מדינת ישראל נ' אדיר (8.6.2022)).

15.בחינת השיקולים האמורים בנסיבות העניין מצביעה על כך שיש לקבל את הערר שהגישה המדינה. בעת הנוכחית, נקודת האיזון בין זכותו של המשיב לצאת מן הארץ לבין האפשרות שיימלט מאימת הדין, מחייבת עדיין להותיר את צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו. בהקשר זה יש להזכיר כי כתב האישום מייחס למשיב עבירות בעלות אופי מרמתי. כמו כן, התנהלותו של המשיב הוגדרה בבית המשפט המחוזי ככזו המעלה "רושם כללי לגבי התנהלות מניפולטיבית" ואף "בעייתית, נמשכת ועקבית" (ראו פסקה 9 להחלטתו מיום 19.12.2024). על רקע זה מתעורר קושי לתת אמון במשיב. הדברים נכונים גם בשים לב לשיקול של התארכות ההליך עיקרי. אכן, הליך זה מתנהל כבר מספר שנים, אך כפי שצוין, למשיב עצמו יש חלק משמעותי בכך, לרבות בשל אי-התייצבות לדיונים. יש להוסיף עוד כי עיון בבקשתו של המשיב משאיר שאלות פתוחות לא מבוטלות ביחס לנחיצותה של הנסיעה. כפי שצוין, אין הרי נסיעה לצרכים חיוניים כהרי נסיעה למטרה עסקית. במובן זה, ומבלי להקל ראש בהגבלות שהוטלו על עיסוקיו של המשיב, מכתבים כלליים של גורמים עסקיים זרים אינם יכולים להספיק.

16.סוף דבר: הערר מתקבל, במובן זה שהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 12.1.2025 מבוטלת, וצו עיכוב היציאה מן הארץ של המשיב יוותר על כנו.