רע"א 1/19 פלוני נ. המחלקה לשירותים חברתיים הרצליה

1.

המבקש והמשיבה 2 הם הורים לשלושה ילדים קטינים (ילידי 2009, 2010 ו-2013). בשנת 2012 הוכרז כי שני הילדים הגדולים נזקקים, ובשנת 2015 הוכרז כי הילדה הקטנה נזקקת. בשנת 2017 פנתה המשיבה 1 בבקשה להוצאת הקטינים ממשמורת הורית על בסיס סיכון מיידי, ובית המשפט לנוער בתל אביב–יפו הורה על הוצאתם לקלט חירום למשך 30 ימים. ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה, והקטינים הועברו למרכז חירום. ביום 28.9.2017 האריך בית המשפט את תוקף צווי הנזקקות למשך שנה וקבע שיש להעביר את הקטינים למשפחות אומנה. בחודש ינואר 2018 הועברו הילד הבכור למשפחה אחת ושתי הילדות הקטנות למשפחה אחרת. בחודש אוגוסט 2018 ביקשה המשיבה 1 להאריך את צווי הנזקקות בשל התהליך השיקומי שהקטינים מצויים בו, ואשר נדרש פרק זמן נוסף להשלמתו. ביום 25.10.2018 קבע בית המשפט (כב' השופטת ט' פרי ) כי הקטינים ימשיכו לשהות שנתיים נוספות במשפחות האומנה, שמיטיבות עימם. נקבע כי על אף רצונו של המבקש להשיב את הקטינים למשמורתו, נראה שאין ביכולתו להבין את צורכיהם הרגשיים, להבדיל מצורכיהם החומריים. כמו כן, בית המשפט עמד על כך שעל המבקש לכבד את הכללים הנוהגים במרכז הקשר – ובכלל זאת האיסור להקליט שיחות עם ילדיו – ולהפנים כי אי עמידה בכללים מביאה לפגיעה בקטינים. בית המשפט ציין כי בניגוד למבקש, המשיבה 2 מבינה כי אינה מסוגלת לגדל את ילדיה, עוברת תהליך טיפולי חיובי, ומנהלת עם הקטינים קשר סדיר המחזק אותם.

2.

המבקש ערער על ההחלטה. בית המשפט המחוזי לנוער בתל אביב–יפו (כב' השופט נ' שילה ) דחה את הערעור ביום 19.12.2018. נקבע כי ההחלטה התבססה על ראיות וחוות דעת מנומקות, וכי טובת הקטינים מחייבת בשלב זה שיישארו במשפחות האומנה. בית המשפט נדרש להתנהלות המבקש, המעידה כי לא הפנים את חובותיו ההוריות ואת הנזק שהסב לקטינים בהתנהגותו. נקבע כי המבקש הדגיש את יכולתו לדאוג לצרכים החומריים של הקטינים, אך עולה כי הקטינים היו נתונים במצוקה נפשית קשה. בית המשפט עמד על כך שהקטינים זוכים כעת לטיפול מסור והתחילו לעלות על דרך המלך, וקבע שיש לאפשר את המשך ההליך הטיפולי.

3.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקש טוען כי הוא גידל את ילדיו במסירות, וכי אין הצדקה להוצאתם ממשמורתו. המבקש טוען לאי דיוקים בדיווחים של העובד הסוציאלי לחוק הנוער ובטענות של האפוטרופסית לדין של הקטינים. כמו כן, המבקש טוען כי מצבם של הקטינים לא היה רע, ועומד על כך שהוא מילא את צורכיהם – הן החומריים, הן הרגשיים. לטענתו, הקטינים סובלים במשפחות האומנה מפגיעות גופניות רבות אשר אינן מדווחות לרשויות. לדבריו, הוא נהג להקליט את שיחותיו עם הקטינים במרכז הקשר לצורך תמיכה בטענותיו אלו, ולכן גם פרסם ב"פייסבוק" את פרטי אחת ממשפחות האומנה. לטענתו, הוא עבר הדרכה הורית משך תקופה ארוכה, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי. עוד נטען כי התשובה לערעור של האפוטרופסית לדין נמסרה לו באיחור, ולא עלה בידו להשיב לנטען בה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער תינתן רק במקרים שבהם מתעוררים שאלה כללית ועקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או חשש לעיוות דין חמור ( רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 12 3 (1982)). אומנם, בקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" העוסקות ביחסי הורים וילדים מחייבות "מעט גמישות מחשבתית ופרוצדוראלית". אולם אין בכך כדי להביא למצב שבו הרשות לערער ניתנת "אוטומטית בענייני הורים וילדים, בבחינת יצירת מסלול ייחודי של ערעור שני בזכות" (בע"ם 3039/12 פלונית נ' משרד הרווחה , פסקה 5 (19.4.2012). ראו רע"א 6600/17

פלונית נ' עו"ס לפי חוק הנוער בעיריית ביתר עילית , פסקה 10 (17.9.2017) ).

בהחלטה להוציא ילדים ממשמורת הוריהם אין להקל ראש ( רע"א 8296/18 פלונית נ' עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער

(12.12.2018) ; בע"ם 8068/18 פלוני נ' עו"ס לחוק הנוער, לשכת הרווחה אילת , פסקה 10 (25.11.2018)). עם זאת, איני סבור כי הבקשה באה בגדר אמת המידה המקובלת למתן רשות לערער, גם בהינתן אמת המידה המקילה שעמדתי עליה. בית משפט המחוזי לנוער שמע את טענות הצדדים, נדרש לטענות המבקש לגופן והכריע כי לא נפל דופי בהחלטת בית המשפט לנוער. אין עילה להתערב בהכרעה זו. ניכר גם שטענותיו של המבקש נבחנו לגופן, ולא נמצא כי יש עילה להתערבות. טובתם של הקטינים עומדת לנגד עיניהם של כל הגורמים המעורבים. יש לקוות שמגמת השיפור הקיימת תימשך, ושהמבקש יקפיד על כללי מרכז הקשר ויפנים את המלצות אנשי המקצוע.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.