רע"א 10121/07 המוסד לביטוח לאומי נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

1.הליך זה הוגש על ידי המוסד לביטוח לאומי. הוא מופנה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דין של בית משפט השלום, אשר קבע כי התאונה שארעה לנפגע היא תאונת עבודה. נפסק כי במצב דברים זה חל סעיף ג' למכתב ההבנות בין בעלי הדין, הקובע כי אין זכות שיבוב למוסד לביטוח לאומי. עם הגשת ההליך נשלחה למבקש הודעה על קביעת ערבון בסך 20,000 ₪.

2.בבקשה לפניי נטען כי לעניין פטור מהפקדת ערבון בהליכי ערעור, דין המוסד לביטוח לאומי כדין המדינה, וזאת לאור סעיף 38 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], תשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי). בהקשר זה מפנה המבקש גם לסעיף 19 לתקנות בתי המשפט (אגרות) תשס"ז-2007, לפיהן פטור המוסד לביטוח לאומי מתשלום אגרה. המבקש מציין כי גם מעשית אין צורך בערבון, שכן אם כתוצאה מהערעור יגרמו הוצאות למשיבים, אין כל חשש שהמבקש לא ישפה את המשיבים בגין הוצאות אלו. לחלופין, מתבקשת הפקדת התחייבות עצמית במקום ערבון. המשיבים מתנגדים לבקשה. נטען כי המבקש חויב בשתי ערכאות בהוצאות המשיבים, אולם חרף דרישות חוזרות ונישנות מצד המשיבים עד היום טרם שולמו ההוצאות.

3.אין בידי להיעתר לבקשה. חובת הפקדת הערבון בהליך זה קמה מכוח סעיף 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כלום עומד למבקש פטור שבדין מהפקדת ערבון? התשובה על כך היא בשלילה. אכן, סעיף 38 לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי "לעניין חובת תשלום מסים, אגרות ותשלומי חובה אחרים, דין המוסד כדין המדינה". סעיף 8 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל-דין), תשי"ח-, 1958, פוטר את המדינה מחובת הפקדת ערבון. מכאן שנוכח הפטור העומד למדינה מהפקדת ערבון, אם דין המבקש כדין המדינה, פטור גם המבקש מהפקדת ערבון. אולם דעתי היא כי הערבון המופקד מכוח תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי אינו נמנה על התשלומים המנויים בסעיף 38 לחוק המוסד לביטוח לאומי. הערבון אינו מס, אינו אגרה ואינו בבחינת "תשלום חובה" אחר. תשלומי חובה הם מסים, אגרות, היטלים, ארנונה, דמי השתתפות, ושאר תשלומים המגיעים למדינה או לרשות שלטונית אחרת על פי דין. הערבון כלל אינו תשלום המגיע למדינה. הוא אמנם מופקד בקופת בית המשפט – בדרך של הפקדה במזומן או ערבות בנקאית - אך ההפקדה נועדה אך ורק לשמש בטוחה לתשלום הוצאות לבעל הדין שכנגד. הכספים המופקדים אינם כספים המגיעים למדינה או למוסד ממוסדותיה. אין המדובר בתשלום לבית המשפט, לא לגבי הפקדה במזומן, וודאי שלא לגבי הפקדת ערבות בנקאית. בית המשפט הוא אך בבחינת מחזיק, המחזיק את הכספים המופקדים או את הערבות הבנקאית לטובת המשיבים, עד להחלטה בערעור בעניין פסיקת הוצאות (ראו, ע"א 2190/00 כץ נ' ד.י. מגריזו בע"מ (לא פורסם, 11.7.2002). בית המשפט עצמו אינו גובה של הכספים ואינו מקבל כל תשלום בקשר לערבון. נוכח אופיו של הערבון, אין לראות בו "תשלום חובה" ומכאן שלזכות המבקש לא עומד פטור סטטוטורי מכוח סעיף 38 לחוק הביטוח הלאומי.

4.מכאן לבקשתו החלופית של המבקש להפקדת התחייבות עצמית חלף ערבון. כידוע, המשיב להליך ערעורי זכאי לכך כי תופקד ערבות וודאית, זמינה ובטוחה להבטחת הוצאותיו. במקרים מסוימים, כאשר יוזמי ההליך הם גופים בעלי איתנות כלכלית מוכחת, המכבדים פסיקת הוצאות ללא יוצא מן הכלל, כגון בנקים וחברות ביטוח, הנוהג הוא להסתפק בהתחייבות עצמית מטעמם כחלופה להפקדת ערבון במזומן או ערבות בנקאית. נוהג זה מבוסס על כך שהשילוב של איתנות פיננסית וכיבוד פסיקת ההוצאות הינו שווה ערך להפקדת ערבון במזומן או ערבות בנקאית (ראו, רע"א 10343/05 עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' משה (לא פורסם, 16.2.2006)). הבקשה שלפניי אינה כוללת תשתית מספקת על בסיסה ניתן לקבוע כי גם בעניינו של המבקש מתקיימים התנאים המאפשרים להסתפק בהתחייבות עצמית. אמנם, אין מחלוקת בדבר מעמדו ואיתנותו הפיננסית של המבקש. אולם לא הוכח התנאי בדבר כיבוד פסיקת הוצאות משפט ללא יוצא מן הכלל, וזאת בעיקר בשים לב לנטען בתגובת המשיבים (ראו גם, רע"א 3990/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מסדר פאטי ביני פראטללי (לא פורסם, 21.9.2006)). יודגש, כי אין בקביעתי משום הטלת ספק בכך שהמבקש מתעתד לשלם למשיבים את ההוצאות בהן חויב ואת ההוצאות בהן הוא עשוי להתחייב, אם ייכשל ההליך. אולם החובה להפקיד ערבון נובעת לא רק מחשש כי יוזם ההליך לא ישלם הוצאות במועד כלשהו, אלא היא נועדה בראש וראשונה להבטיח תשלום זמין של ההוצאות בסמוך להטלת החיוב. אשר על כן, בנסיבות המקרה שלפניי ונוכח התנגדות המשיבים, אין מקום לפטור את המבקש מהפקדת ערבון ואין מקום להסתפק בהתחייבות עצמית. הערבון שנקבע יופקד תוך 14 ימים מעת המצאת החלטה זו, ולא – יידחה ההליך ללא צורך במתן הודעה נוספת.