בש"א 5385/09 עיריית חיפה נ. עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה

1.

בפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת (ג' לוין), אשר דחתה את בקשת המערערת, עיריית חיפה, להפקדת התחייבות עצמית במקום ערבון לעניין ערעור שהגישה.

2.

המשיבה 1 (להלן - המשיבה) זכתה בעתירה מינהלית שהגישה נגד המערערת. המערערת הגישה ערעור על פסק הדין ובגדרו נדרשה להפקיד ערבון בסך 25,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבה. המערערת הגישה בקשה להמרת הערבון בהתחייבות עצמית כי תשלם את הוצאות המשפט, אם ייפסקו לחובתה. כבוד הרשמת דחתה את הבקשה וכן דחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטתה. נגד החלטות אלו הוגש הערעור שבפניי. לטענת המערערת, מצבה הכלכלי איתן ואין כל חשש שהיא לא תשלם הוצאות שיוטלו עליה בהליך משפטי. בנסיבות אלו, טוענת המערערת, אין סיבה לחייב אותה להפקיד ערבון. להוכחת טענתה בדבר חוסנה הכלכלי צירפה המערערת בשלב מסוים תצהיר של הגזבר שלה המפרט את מצבה התקציבי.

3.

תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי), קובעת שעל מי שמגיש ערעור "לערוב את הוצאות המשיב". תקנה 428 לתקנות מורה, כי כאשר מוגש ערעור על הרשם של ערכאת הערעור לקבוע "את סכום הערבון שעל המערער להפקיד בבית המשפט להבטחת הוצאותיו של כל משיב...". נעיר, כי בפועל הקביעה נעשית על ידי המזכיר הראשי מכוח תקנה 430. בהמשכה של תקנה 428 נקבע, כי דינה של ערבות בנקאית כדין ערבון. משמע, הערבון לעניין ערעור (ובקשת רשות ערעור) הוא הפקדה של סכום כסף או העמדה של ערבות בנקאית. תקנה זו יוצרת הסדר מיוחד ביחס להגדרת "ערבון" בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי. ערבון על פי תקנה 1 הוא "ערובה חפצית... לרבות ערבות בנקאית". כלומר, שעבוד נכס עשוי לענות על ההגדרה של ערבון שבתקנה 1. לעומת זאת, כאשר עסקינן בערבון על פי תקנה 428 לתקנות, נדרשת הפקדה של סכום כסף (או העמדה של ערבות בנקאית). יצוין, כי תקנה 404 לתקנות סדר הדין האזרחי מחילה את ההסדר הקבוע לגבי ערבון בערעור גם על בקשת רשות ערעור. הטלת חובה להפקיד ערבון נובעת מהתפיסה כי בשלב הערעור אין בעלי הדין ניצבים במדרגה שווה, אלא בעל הדין שזכה בדינו זכאי להגנה עודפת על האינטרס שלו כי תובטח יכולתו לגבות בקלות ובמהירות הוצאות העשויות להיפסק לזכותו בעקבות גרירתו להליך משפטי נוסף (ראו, בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי , פיסקה 9 (לא פורסם, 17.10.07); בש"א 9651/07 אבו רביעה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פיסקה 4 (לא פורסם, 6.2.08)). על פי תקנה 429 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי הרשם לקבוע, כי תחת ערבון תופקד "ערובה סבירה אחרת". תקנה זו מאפשרת המרה של הפקדת סכום כסף (או ערבות בנקאית), הנחשבת לבטוחה מהדרגה הגבוהה ביותר, בחובה לספק בטוחה מסוג נחות יותר. אולם, התחייבות עצמית של בעל דין לפרוע הוצאות שיכול

כי ייפסקו לחובתו אינה יכולה לשמש כבטוחה לעניין תקנה זו. היה וייפסקו הוצאות, תהיה ממילא חובה לשאת בהן מכוח פסק הדין. התחייבות של בעל דין כי יקיים את פסק הדין בנוגע לפסיקת הוצאות אינה מהווה בטוחה נוספת, שכן חובתו לקיים את פסק הדין שרירה וקיימת גם ללא התחייבות (ראו, יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי 821 (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995). השוו, רע"א 4733/06 עצמון נ' גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ (לא פורסם, 6.7.06)). נסביר הדברים: משערכאת הערעור תיתן את פסק דינה, ובהנחה שהערעור יידחה והמערער יחויב בהוצאות, יוכל המשיב לממש את זכותו להוצאות במסגרת ההוצאה לפועל. העובדה שהמערער חתם על התחייבות עצמית אינה מוסיפה למעשה דבר מבחינת היכולת לממש את הזכייה. מימושה של ההתחייבות העצמית יכול להיעשות רק על דרך הגשת תביעה. ברם, אין כל היגיון בכך שעה שהמשיב יכול לפעול למימוש פסק דינה של ערכאת הערעור בנושא ההוצאות בלשכת ההוצאה לפועל. נוסיף, כי ברור על כן שקיים הבדל תהומי בין התחייבות עצמית לשלם הוצאות שייפסקו בערעור לבין התחייבות עצמית לעניין סעד זמני, בהתאם לתקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי (לגבי הנפקות של התחייבות עצמית בהקשר לסעד זמני, ראו, רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (לא פורסם, 21.4.09)).

4.

מפסיקתם של רשמי בית משפט זה עולה, כי קיים נוהג לפיו כאשר המערער הוא בנק או חברת ביטוח ניתן לוותר על ערבון ולהסתפק בהתחייבות של בעלי דין אלו לפרוע את הוצאות המשפט שיושתו עליהם (ראו למשל, רע"א 10343/05 "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' משה , פיסקה 5 (לא פורסם, 16.2.06); ע"א 9705/05 ספנדקס ישראל בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין אזור נצרת (לא פורסם, 11.12.05)). "נוהג זה מבוסס על כך שהשילוב של איתנות פיננסית וכיבוד פסיקת ההוצאות הינו שווה ערך להפקדת ערבון במזומן או ערבות בנקאית" (רע"א 8357/08 אוניברסיטת בן גוריון בנגב נ' ארגון כראמה לזכויות אדם , פיסקה 5 (לא פורסם, 3.12.08) כבוד הרשמת ג' לוין). מקרים נוספים בהם ניאותו רשמי בית משפט זה להסתפק בהתחייבות עצמית חלף הפקדת ערבון הם לגבי הסוכנות היהודית (ע"א 2181/02 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' בית נחמיה (לא פורסם, 28.4.02)) ולגבי ממשלת ארצות הברית (רע"א 7484/05 The United States of America נ' שוחט

(לא פורסם, 7.12.05)). לעומת זאת, ישנם מקרים רבים בהם ביקשו גופים שונים, חלקם כאלה שמעמדם הכלכלי איתן ללא כל ספק, להסתפק בהתחייבות עצמית שלהם לפרוע הוצאות שייפסקו לחובתם, ובקשתם נדחתה (למשל, בנוגע לגופים אלו: המוסד לביטוח לאומי (רע"א 10121/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ , פיסקה 4 (לא פורסם, 13.2.08)); מפעל הפיס (ע"א 677/08 מפעל הפיס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 17.2.08); אוניברסיטה (רע"א 8357/08 הנ"ל); ורכבת ישראל (עע"ם 8286/07 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 4.11.07)). באשר לרשויות מקומיות, הרי ניתן למצוא לא מעט החלטות של רשמי בית משפט זה בהן נדחתה בקשתן של רשויות כאלה להסתפק בהתחייבות עצמית שלהן כתחליף להפקדת ערבון (ראו, רע"א 7127/99 עיריית נצרת עילית נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 5.12.99); עע"ם 11658/05 ראש העיר באר שבע נ' אמור (לא פורסם, 14.2.06); ע"א 8890/07

עיריית ירושלים נ' יוחנן (לא פורסם, 16.12.07); בר"ם 7822/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' בני משה קרסו בע"מ

(לא פורסם, 5.10.06) (אשר ניתן בתיק אחר בעניינה של המערערת)).

5.

בחלק מן ההחלטות שצוטטו בפיסקה הקודמת נעשה שימוש בטרמינולוגיה לפיה התחייבות עצמית עשויה, במקרים מסוימים, לעלות בגדר "ערובה סבירה אחרת" לפי תקנה 429 לתקנות סדר הדין האזרחי. חשוב להדגיש, כי לא כך הוא. כאמור, כאשר מוטלת בפסק דין חובת תשלום הוצאות מקור החובה לשאת בתשלום הוא פסק הדין, ובהתחייבות העצמית אין ערך מוסף, לפחות לא מן הבחינה המשפטית. ייתכן, כי התחייבות מפורשת לשלם את ההוצאות ללא טענות ומענות עשויה להיות בעלת ערך מסוים, שכן יש להניח שבעל הדין יחוש חובה מוסרית גדולה יותר להימנע מהערמת קשיים על ביצוע פסק הדין בכל הנוגע לרכיב ההוצאות. אולם, קשה לראות בכך משום בטוחה של ממש. נראה, כי הסתפקות בהתחייבות עצמית במקום הפקדת ערבון מהווה למעשה מתן פטור מערבון. בהקשר זה יוער, כי חרף לשונה של תקנה 432(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבע על ידי רשם בית משפט זה כי יכול להינתן פטור מחובת הפקדת ערבון אף כאשר לא ניתן פטור מאגרה (ראו, ע"א 8183/01 ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 24.1.02)).

6.

מתי אפוא יהיה מקום ליתן פטור מערבון, תוך הסתפקות בהתחייבות עצמית של בעל הדין לשאת בהוצאות שייפסקו לחובתו? נראה, כי כך יהיה במקרים חריגים ביותר, כאשר התקיימו לפחות שני תנאים: האחד , מדובר בגוף שאיתנותו הפיננסית נעלה מכל ספק. בגדר בחינת התקיימותו של תנאי זה, אין מקום לבדיקה פרטנית של מצבו הכלכלי של המערער. לשיטתי, הנכונות לראות התחייבות עצמית כמצדיקה פטור מהפקדת ערבון מוגבלת לגופים אשר חוסנם הכלכלי הוא בגדר "ידיעה שיפוטית" או קרוב לכך. השני , כי הניסיון מלמד שמדובר בבעל דין אשר לא יערים קשיים כשיידרש לשלם את ההוצאות שבהן חויב. אין די בכך שבסופו של יום יש להניח שההוצאות תשולמנה, אלא יש להשתכנע גם כי הזוכה לא יידרש לכתת רגליו להוצאה לפועל או לבית המשפט על מנת לקבל את ההוצאות בהן זכה. גם לגבי תנאי זה, איני סבור שיש מקום לבדוק באופן פרטני את מוסר התשלומים של כל מערער. רק כאשר מדובר בגוף אשר רכש מוניטין כמי שמכבד פסיקת הוצאות ללא סייג וללא הערמת קשיים בירוקרטיים, ניתן לומר כי התקיים התנאי. יצוין, כי התנאים האמורים אינם ממצים בהכרח את השיקולים שיש לשקול בנושא זה. כך, ייתכן שבמקרים הנושאים בחובם רגישות דיפלומטית, כגון כאשר המערערת היא מדינה זרה (ראו רע"א 7484/05 הנ"ל), תהיה נכונות רבה יותר ליתן פטור מהפקדת ערבון על סמך התחייבות של הגורמים המתאימים לכבד פסיקת הוצאות. לאור העובדה שההתחייבות העצמית אינה בעלת ערך מוסף מבחינה משפטית ביחס לפסק דין בערעור המשית הוצאות, אין סיבה להרחיב את מספרם של הגופים המשוחררים מחובת הפקדה, אלא במקרים נדירים ביותר.

7.

המערערת היא רשות מקומית. מן המפורסמות, כי מצבן הכלכלי של חלק מן הרשויות המקומיות אינו שפיר ( ראו, רע"א 234/89 בנק ערבי ישראלי בע"מ נ' עירית אום אל פחם , פ"ד מג(2) 617 (1989); בג"צ 962/04 אבוטבול נ' משרד העבודה והרווחה , פ"ד נח(6) 471 (2004); ע"א 2841/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו , פיסקה 6 (לא פורסם, החלטה מיום 25.8.08)). לפיכך, העובדה שהמערערת הינה רשות מקומית אינה מהווה כשלעצמה עילה להסתפק בהתחייבות עצמית חלף הפקדת ערבון. המערערת טוענת, כי היא נמנית על הרשויות המקומיות שמצבן הכלכלי איתן. להוכחת טענתה זו, צירפה המערערת תצהיר שבו מפרט הגזבר שלה את מצבה הכלכלי. אלא שכאמור, איני סבור שבגדר הליך מסוג זה יש לשעות לטענות ספציפיות של בעל דין בדבר חוסנו הכלכלי. משעה שהחוסן הכלכלי אינו נתון מובן מאליו, מתחייבת המסקנה שאין להסתפק בהתחייבות עצמית. אילו היינו מקבלים את גישת המערערת, היה על הרשם לבדוק בכל תיק ותיק בו רשות מקומית היא המערערת את מצבה הכלכלי, אם הוגשה בקשה בעניין. יתרה מזו, לא לעולם חוסן ומצבה של רשות מקומית עלול אף להתדרדר. היינו, אף אם בגדרו של תיק פלוני היה נקבע כי רשות מקומית מסוימת איתנה מבחינה כלכלית, לא היה הדבר מונע את הצורך לבדוק זאת שנית לאחר זמן. מצב דברים כזה עלול להטיל על המערכת השיפוטית ועל בעלי הדין נטל כבד ובלתי מוצדק (השוו, ע"א 2841/07 הנ"ל, פיסקה 7).

8.

כאמור, בנוסף להוכחת איתנות כלכלית נדרש כי יוכח נוהג לכבד פסיקת הוצאות ללא סייג וללא העמסת מכשולים בירוקרטיים. נוכח מסקנתי כי רשות מקומית אינה חוצה את סף הדרישה להוכיח איתנות כלכלית לעניין הסוגיה בה עסקינן, איני נדרש לשאלה האם מתקיים התנאי הנוסף במקרה של המערערת. בהתחשב בכך, אין צורך להתייחס להודעה שהגישה המערערת ביום 2.7.09.

9.

התוצאה היא שהערעור נדחה, בלא שהמשיבה נדרשת להשיב. הערבון יופקד תוך 10 ימים מיום המצאת פסק דין זה, שאם לא כן יידחה ההליך ללא התראה נוספת.