בש"א 6718/20 עו"ד עופר גבריאלי נ. אברהם אדוק

לפנַי ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין בע"א 3989/20 מיום 31.8.2020 במסגרתה דחה את בקשת המערער, הנאמן לנכסי משיב 1 (להלן: החייב ) בהליכי פשיטת רגל המתנהלים בעניינו, לקבוע כי הכספים שבקופת פשיטת הרגל ישמשו

כערובה חלף העירבון שנקבע בהליך העיקרי שהגיש.

1.

ביום 18.6.2020 הגיש המערער ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ר' אייזנברג ) בפש"ר 48995-09-11 מיום 8.3.2020 במסגרתו ניתן הפטר לחייב מחובותיו בהתאם להסדר אליו הגיע עם נושיו, ונדחתה בקשת המערער לביטול הליך פשיטת הרגל. ביום 2.7.2020 הגיש המערער בקשה לקביעת ערובה חלף עירבון לפי הוראת סעיף 429 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). בבקשה התבקש הרשם להורות כי כספי קופת פשיטת הרגל, בהם מופקד סך של כ-90,000 ש"ח, ישמשו כערובה חלף העירבון שנקבע בהליך שהועמד על סך של 30,000 ש"ח. בבקשה צוין כי ניתן אישורו של משיב 2, כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר ) להגשת הערעור ונטען כי מתקיימים במקרה זה התנאים לקביעת ערובה אחרת חלף עירבון, שכן החלופה דומה לעירבון במאפייניה. זאת שעה שאין כל חשש כי כספי קופת פשיטת הרגל "ייעלמו" לפני תשלום הוצאות המשפט אם ייפסקו, כאשר הוצאות ניהול הערעור לרבות הוצאות המשפט, הן "הוצאות ראשונות" כמשמעותן בסעיף 77 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ).

2.

ביום 31.8.2020 דחה הרשם את הבקשה בציינו כי אין די בכך שמצויים מספיק כספים בקופת פשיטת הרגל. נקבע כי אף אם ניתן להניח כי יוותרו בקופת פשיטת הרגל הסכומים המאפשרים נשיאה בהוצאות אם ייפסקו, הרי שהסמכות ליתן הוראות לעניין השימוש בכספי קופת פשיטת הרגל נתונה לבית המשפט הדן בהליך פשיטת הרגל.

3.

מכאן הערעור שלפנַי במסגרתו טען המערער כי משניתן אישור הכנ"ר לנקיטת ההליך העיקרי, בדין יכול המערער להסתמך על כספי קופת פשיטת הרגל לצורך מימון הוצאות הערעור, ובכלל זה גם לשימוש בכספי קופת פשיטת הרגל כערובה אחרת חלף עירבון. הרשם שגה בהחלטתו כשדחה את הבקשה בנימוק שהסמכות להתיר שימוש בכספים נתונה לבית המשפט לפשיטת רגל. זאת שכן, החלטת הרשם מרוקנת מתוכן את סעיף 125(א)(2) לפקודה על פיו נאמן רשאי לפתוח בכל הליך משפטי באישור הכנ"ר, ללא צורך באישור בית משפט; ואת הוראת סעיף 77 לפקודה על פיה הוצאות הניהול של נכסי פושט הרגל, לרבות הוצאות משפטיות, ישולמו מתוך כספי קופת פשיטת הרגל. עוד נטען כי בהחלטת הרשם יש כדי לפגוע פגיעה ממשית בזכות היסוד של המערער לגישה לערכאת הערעור, וכי החלטת הרשם נוגדת את הוראת תקנה 462 לתקנות המסמיכה את ערכאת הערעור ליתן כל החלטה שבסמכות הערכאה הראשונה.

4.

הכנ"ר טען בתגובתו כי דין הערעור להתקבל. הכנ"ר הצטרף לנימוקי המערער בהדגישו את סיכויי ההליך העיקרי הגבוהים, שכן לטענתו נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי. כמו כן נוכח הסכום המצוי בקופת פשיטת הרגל, והעובדה שעל פי הוראת סעיף 77 לפקודה הוצאות ההליך המשפטי מהוות שעבוד ראשון על נכסי פושט הרגל, היה מקום לקבל את בקשת המערער.

5.

החייב התנגד לקבלת הערעור. לטענתו תפקידו של המערער במסגרת הליך פשיטת הרגל הסתיים משאושר הסדר הנושים אליו הגיע החייב עם נושיו ואין למערער "זכות עמידה" בהליך. המערער אף אינו "נפגע על ידי צו בפשיטת רגל" אשר רשאי לערער על הצו לפי סעיף 182 לפקודה. ממילא אין באפשרותו להבטיח את הוצאות הערעור מכספי קופת הנושים ובכך להביא לפגיעה בנושים אשר הגיעו להסכמה בקשר לחלוקת כספי הקופה, כפי שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי. אין גם כל רלוונטיות להוראות החוק אליהן הפנה המערער. עניינו של סעיף 77 בהוצאות בדיעבד בגין ניהול נכסי החייב, מה שאין כן בענייננו, וגם זאת רק באישור בית המשפט של פשיטת רגל. בנוסף, חלק מהנושים התנגדו אף הם באופן מפורש לבקשת המערער.

6.

דין הערעור להתקבל. כהערה מקדימה אציין, כי בניגוד לטענת החייב על פיה לכאורה הנאמן חסר "זכות עמידה" בהליך, הרי שהנאמן לנכסי החייב אכן בא בגדרי "נפגע" הרשאי לערער על צו בפשיטת רגל (ע"א 172/57 מקבל הנכסים הרשמי נ' יעקב נולדמן , פ"ד יא(3) 1177 (1957); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 167 (מהדורה שלישית, 2010)).

7.

ולגופו של עניין, בקשת המערער ל"קביעת ערובה חלף עירבון" משמעותה, הלכה למעשה, הפקדת התחייבות עצמית חלף עירבון לשלם את ההוצאות שייפסקו, אם ייפסקו, מתוך קופת פשיטת הרגל. הלכה היא כי בית המשפט ייעתר לבקשה מעין זו, להפקדת התחייבות עצמית חלף עירבון, במקרים חריגים, כאשר איתנותו הפיננסית של יוזם ההליך אינה שנויה במחלוקת, וכשהניסיון מלמד שמדובר בבעל דין אשר לא יערים קשיים כשיידרש לשלם את ההוצאות שבהן חויב (ראו למשל: בש"א 5385/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה (16.7.2009); רע"א 3704/17 מימוני נ' ש. שלמה רכב בע"מ , פסקה ט"ו (10.5.2017); בש"מ 7986/18 בן-דוד נ' רשם החברות, רשם התאגידים , פסקה 4 (12.11.2018)).

8.

בהתאם לאמור, אין מניעה להיעתר לבקשה מעין זו, כאשר יוזם ההליך הוא בעל תפקיד, כגון נאמן על נכסי פושט הרגל או כונס הנכסים, המשמש כזרוע ארוכה של בית המשפט וכאשר לעמדת הכנ"ר, קיימת איתנות פיננסית לקופת פשיטת הרגל. היינו, כאשר הקופה ביתרת זכות, וניתן יהיה לשלם מתוכה את סכומי ההוצאות שיפסקו, ככל שיפסקו, לטובת המשיבים.

9.

בצדק גם טוען המערער כי סעיף 125(א)(2) לפקודה תומך בעמדתו. סעיף זה מאפשר לנאמן לפתוח בהליך משפטי לאחר קבלת אישור הכנ"ר, גם מבלי לקבל אישור בית משפט לצורך כך. ואכן, פתיחת הליך בבית משפט כוללת בחובה סיכון מסוים שנוקט ההליך יחויב בתשלום הוצאות משפט. חרף זאת, הפקודה אינה מתנה כאמור את עצם הגשת ההליך באישורו של בית המשפט. מכאן מתבקשת המסקנה כי אם ניתן אישור הכנ"ר לנקיטת הליך, משמעות הדבר היא כי מיניה וביה קופת פשיטת הרגל עלולה לספוג את ההוצאות שיושתו, אם יושתו לטובת המשיבים באותו הליך. ממילא, אם היה על הנאמן לפנות לבית המשפט של פשיטת רגל לצורך קבלת אישורו למימון הוצאות המשפט מקופת פשיטת הרגל אם וכאשר ייפסקו, היה הדבר מרוקן מתוכן את הוראת סעיף 125(א)(2) לפקודה האמורה, אשר כאמור אינו מתנה את פתיחת ההליך באישורו של בית המשפט (והשוו להוראת סעיף 132(א)(1) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 על פיה "תביעה או התגוננות בהליך משפטי בשם היחיד" כפופה לאישור "הממונה").

10.

בענייננו, נוכח עמדת הכנ"ר, על פיה קיימת איתנות פיננסית לקופת פשיטת הרגל וככל שייפסקו הוצאות, לא קיים חשש שלא יהא מאין לגבותם, הרי שיש מקום לקבל את הערעור. תוצאה זו היא גם המתבקשת בנסיבות העניין, בין היתר בהתחשב בעובדה שהחייב הוא המשיב היחיד להליך העיקרי, מלבד הכנ"ר (וזאת גם בהתחשב בכך שבקשת הנושים להצטרף להליך נדחתה בהחלטת הרשם) ובסיכויי הערעור הלכאוריים אשר על פניו אינם קלושים.

הערעור מתקבל, באופן שעל המערער להפקיד כתב התחייבות עצמית עד ליום 1.12.2020.