בש"א 9651/07 עיד אבו רביעה נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

1.ערעור זה מופנה נגד החלטתו של כבוד הרשם של בית משפט זה (כבוד השופט י' מרזל) שלא לפטור את המערער מהפקדת עירבון בגדר עתירה לדיון נוסף ולהעמידו על סכום מופחת של 5,000 ש"ח.

2.המערער נפגע בתאונת דרכים. הוא הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בגין נזקיו. בית המשפט פסק את שפסק בעניין זה. המערער וכן הצד שכנגד, חברת הביטוח (המשיבה דכאן), ערערו לבית המשפט (בגדרו של ערעור וערעור שכנגד). בית משפט זה דחה בעיקרם של דברים את שני הערעורים (ע"א 11454/05, פסק דין מיום 15.7.07). עם זאת, לגבי נקודה מסוימת - ניכויי המוסד לביטוח לאומי - הוחזר התיק לערכאה הדיונית. מכאן העתירה לדיון נוסף שהגיש המערער ואשר בגדרה החליט כבוד הרשם באשר לעירבון.

3.לא מצאתי שיש בסיס כלשהו לקבלתו של הערעור. ראשית, ככל שמדובר בסיכוייה של העתירה, ברי כי הם אינם מרשימים, וזאת בלשון המעטה. שנית, מסתבר כי המערער קיבל מתוך הסכום שנפסק לזכותו סך של 255,000 ש"ח. אמנם הסכום שולם לו לפני כשנתיים, אך עדיין מדובר בסכום נאה. זאת ועוד, המערער לא הציג בצורה מלאה וחושפנית את מצבו הכלכלי.

4.המערער טוען נגד תוקפן של ההוראות בתקנות המחייבות הפקדת עירבון לעניין עתירה לדיון נוסף (מדובר בתקנה 6 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, לעניין עירבון בערעור אזרחי: תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הטענה סומכת על זכות הגישה לערכאות, שתוארה בפסיקה כזכות חוקתית. אין יסוד לטענה זו. כנגד זכות הפנייה לערכאות עומדת זכותו של בעל הדין שכנגד, הוא המשיב, בין בערעור אזרחי ובין בדיון נוסף, כי לא ייגרם לו חסרון כיס. בעל הדין שכנגד עשוי להוציא הוצאות שונות לשם התגוננות מפני ההליך שהוגש נגדו. מדובר בראש ובראשונה בתשלום שכר לעורך דינו. אם המשיב יזכה בדין, אך צודק הוא שיוזם ההליך יישא בהוצאות של יריבו. יש לזכור, כי הן במקרה של ערעור אזרחי והן בזה של דיון נוסף מדובר על מצב בו המשיב זכה כבר בדין, בין אם בערכאה הדיונית ובין אם בערעור. במצב דברים זה, ההנחה היא שפסק הדין עליו משיג המערער או העותר נכון הוא. לפיכך, יש צידוק מלא מבחינה עקרונית לחייב את העותר לדיון נוסף (או המערער בערעור אזרחי) כי יבטיח מראש את תשלום הוצאותיו של המשיב. זאת לעומת המצב בערכאה הדיונית, שם לא מוטלת חובה על כל תובע (או מבקש) להבטיח מראש את הוצאות הנתבע (או המשיב). אכן, קיימת אפשרות לחייב תובע (או מבקש) במתן ערובה להוצאות, אך הדבר תלוי בהגשת בקשה על ידי הנתבע (או המשיב), והעיקר - בית המשפט (או הרשם) יכול לדרוש שתינתן ערובה על בסיס אינדיוידואלי ולאחר דיון בבקשה (תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי וסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999). כלומר, אין מדובר בחובה כללית, בשונה מן הדין החל באשר לערעור ולדיון נוסף.

מסקנתנו היא, איפוא, שאין יסוד לטיעון התוקף את התקנה המחייבת הפקדת עירבון בהליך של דיון נוסף (או בערעור אזרחי) בשל כך שאינה מתיישבת עם זכות הגישה לערכאות (רע"א 5208/06 דייויס נ' מלכה (לא פורסם, 29.6.06), וכן ראו בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 17.10.07)). יש אף לזכור, כי ראוי ליתן משקל נמוך יותר לזכות הגישה לערכאות כאשר מדובר בפנייה לבית המשפט בעתירה לדיון נוסף לאחר דחיית ערעור לעומת פנייה לערכאת הערעור עצמה, ובין אלה לבין הפנייה הראשונה לערכאות, היינו לערכאה הדיונית. במילים אחרות, משקלה של הזכות האמורה הולך ופוחת ככל שמטפסים אנו מעלה בשלבים של סולם הערכאות (ראו, שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 30 (1999)). ועל כל אלה נוסיף, כי החובה להפקיד עירבון בעתירה לדיון נוסף (או בערעור) אינה חובה מוחלטת. חקיקת המשנה קבעה מנגנון המאפשר קבלת פטור או הפחתה של הסכום. כך ניתן למצוא בכל מקרה ומקרה, וזאת על בסיס אינדיוידואלי, את נקודת האיזון בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים.

5.הערעור נדחה. הואיל ולא נתבקשה תשובה, לא ייפסקו הוצאות בהליך זה.