בש"א 9397/11 מועב שירותי מזון בע"מ נ. חנית נוב ,עו"ד

בעל-דין מגיש לבית-המשפט העליון ערעור על פסק-דין של רשם בית-משפט זה בעניין אזרחי. האם יש לחייבו בפתח ההליך בהפקדת עירבון להבטחת הוצאות הצד שכנגד? זו השאלה המונחת לפניי.

עיקרי העובדות

1.

הערעור שבכותרת מופנה כנגד פסק-דינו של כב' הרשם שני שניתן ביום 13.12.2011 בע"א 7829/11. במסגרת פסק-הדין האמור, הורה כב' הרשם על מחיקה על הסף של ערעור אזרחי שהגישה המערערת (ע"א 7829/11 הנ"ל), מן הטעם שלא נתונה לה זכות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי. במסגרת פסק-הדין, נדחתה גם בקשה חלופית מטעם המערערת להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור אזרחית.

2.

ביום 28.12.2011 ביקש כב' השופט ג'ובראן את תגובת המשיבים לערעור על פסק-דינו של הרשם בתוך 30 ימים. זמן קצר לאחר מכן, הגישה המשיבה 1

(להלן: המשיבה ) בקשה להורות על הפקדת עירבון בערעור – היא הבקשה המונחת לפניי. בבקשתה טוענת המשיבה כי בהתאם לתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות ), יש להורות למערערת להפקיד עירבון לשם הבטחת הוצאות המשיבה בערעור.

3.

המערערת מתנגדת לבקשה. לטענת המערערת, לא בכדי לא יצאה לפני בית-המשפט הוראה על הפקדת עירבון, שכן עסקינן בערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון שנדון לפני אותה הערכאה בה הוא מכהן. מטעם זה, כך נטען, חל ההסדר הקבוע בתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, המחריג את החובה להפקיד עירבון בערעור. בהקשר זה, נטען כי החלטת כב' הרשם אוקון בע"א 7523/02 נסים נ' מעריב, הוצאת מודיעין בע"מ , פ"ד נז(1) 865 (2002) במסגרתה נקבעה חובה להפקדת עירבון בערעור על "פסק-דין" (להבדיל מ"החלטה אחרת") של רשם, מתייחסת לנסיבות בהן מדובר בערעור על "פסק-דין" של רשם בית-משפט שלום או רשם בית-משפט מחוזי - ערעור המוגש לערכאה גבוהה יותר. מנגד, הערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון מתברר לפני אותה ערכאה בה מכהן הרשם, ולפיכך לפי הנטען אין להורות על הפקדת עירבון במסגרתו.

הפרקטיקה הנוהגת והשאלה העומדת לדיון

4.

הצדדים חלוקים, אפוא, בשאלה האם יש לחייב בהפקדת עירבון בעל-דין שהגיש ערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון בעניין אזרחי. ייאמר מיד כי בהתאם לפרקטיקה הנוהגת בבית-משפט זה, נמנעת המזכירות הראשית מקביעת עירבון בהליכים מסוג זה. כך אירע גם במקרה דנן, בו הערעור שבכותרת הועבר לטיפולו של כב' השופט ג'ובראן בסמוך לאחר פתיחת ההליך ותשלום האגרה, בלא שהמערערת נדרשה להפקיד תחילה עירבון להבטחת הוצאות המשיבים בהליך.

5.

הבסיס לפרקטיקה האמורה הנוהגת מזה שנים במזכירות בית-המשפט העליון, לא הוברר עד תום. יצוין כי כאשר מוגש לבית-משפט זה הליך ערעורי על פסק-דין בעניין אזרחי של רשם בית-משפט מחוזי, נפתח ההליך כערעור אזרחי – ע"א , או כבקשת רשות ערעור – רע"א . תיקים אלה מועברים כעניין שבשגרה למזכירות הראשית לקביעת סכום העירבון ומועד ההפקדה (ראו: תקנה 404(ב) ותקנה 430 לתקנות סדר הדין האזרחי). לעומת זאת, ערעורים על פסקי-דין של רשמי בית-המשפט העליון בעניינים אזרחיים נפתחים על-ידי מזכירות בית-המשפט כ בש"א . יתכן כי בשל כך, שאלת קביעת עירבון בהליכים אלה לא נבחנה עד היום. מכל מקום, כעניין שבעובדה לא מועברים ההליכים הנדונים למזכירות הראשית של בית-המשפט לקביעת סכום עירבון ומועד הפקדה.

6.

השאלה המרכזית העומדת לדיון היא האם הפרקטיקה הנוהגת של אי חיוב בהפקדת עירבון בערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון בעניין אזרחי - בדין יסודה, או שמא מן הדין לשנותה. למיטב הידיעה, הסוגיה לא לובנה עד כה בפסיקה ואין הלכה בעניין.

המסגרת הנורמטיבית – הוראות הדין הרלוונטיות

7.

נקודת המוצא לבחינת הסוגיה הנדונה מצויה בתקנה 427 הפותחת את סימן ד' לפרק ל' של תקנות סדר הדין האזרחי, שכותרתו "ערובה להוצאות". וזו לשון התקנה:

427.הוצאות הערעור

המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בדרך האמורה בסימן זה.

הכלל הוא, אפוא, כי בערעור המוגש בעניינים אזרחיים, על המערער להפקיד עירבון. תכלית העירבון היא להבטיח את הוצאות המשיב בערעור, באופן שהמשיב יוכל לגבות בדרך קלה, זמינה ובטוחה את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו, בלא שיאלץ לנקוט בהליך נוסף ומסורבל. בשונה מתובענה המתבררת לראשונה בערכאה הדיונית, הרי שבערעור ההנחה היא כי פסק-הדין עליו משיגים נכון הוא, ולפיכך קמה הצדקה לחייב את המערער להפקיד עירבון שנועד להבטיח מראש את הוצאות המשיב (ראו: בש"א 9651/07 אבו רביעה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 6.2.2008)). תכלית נוספת של הדרישה להפקיד עירבון עוד בטרם קוים דיון, היא למנוע הטרדת שווא של המשיב וכן למנוע הגשת הליכי סרק (ראו: בש"א 4735/91 מוצרי הדר ישראליים בע"מ נ' יפיס מוצרי הדר בע"מ בכינוס נכסים , פ"ד מה(5) 867, 870 (1991)).

8.

עד כאן הכלל. ואולם, תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת חריג לחובה הקבועה בסימן ד' לתקנות בדבר הפקדת עירבון להבטחת הוצאות משיב בערעור. וכך קובעת תקנה 400:

400.ערעור על החלטת רשם

ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט, לרבות החלטה לגבי בקשה לבטל החלטה על פי צד אחד או בהעדר כתבי טענות של הצד השני, יהיה עשרים ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה, והוראות פרק זה, למעט סימן ד' , יחולו על הערעור האמור בשינויים המחוייבים.

(ההדגשה אינה במקור, ד.כ.ל)

עינינו רואות כי תקנה 400 קובעת בלשון ברורה ומפורשת חריג לתחולתו של סימן ד' לתקנות בדבר החובה להפקיד עירבון בערעור. בהתאם לתקנה 400, אין חובה להפקיד עירבון כאשר עסקינן בערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק ). וכך קובע סעיף 96 לחוק בתי המשפט בסעיפים-הקטנים הרלוונטיים לסוגיה הנדונה לפניי:

96.ערעור על החלטת רשם

(א) פסק דין של רשם של בית משפט שלום או בית משפט מחוזי דינו, לעניין ערעור, כפסק דין של בית המשפט בו הוא משמש רשם.

(ב) החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד.

...

(ה) פסק דין של רשם של בית המשפט העליון ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון, שידון בו שופט אחד.

לשם השלמת התמונה, נזכיר גם את סעיף 95 לחוק בתי המשפט, הקובע בהאי לישנא:

95.החלטת רשם כהחלטת בית המשפט

פסק דין והחלטה אחרת של רשם – כמוהם כפסק דין או החלטה אחרת של בית המשפט שבו הוא משמש רשם, והכל בכפוף לסעיף 96.

9.

הנה כי כן, תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת את הכלל לפיו בערעור בעניין אזרחי, על המערער להפקיד עירבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור. באה תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי וקובעת חריג הפוטר מהחובה האמורה כאשר מדובר ב"ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט".

השאלה בה עלינו למקד מבטנו היא מהו היקף פריסתו של החריג הקבוע בתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי. שאלה זו - שהיא פרשנית באופיה - נדונה בעבר בפסיקתו של בית-משפט זה בהקשר של ערעורים על החלטות ופסקי-דין של רשמי בית-המשפט המחוזי ובית-משפט השלום. עד כמה שידיעתי מגעת, פסיקתו של בית-משפט זה טרם נזקקה באופן מפורש לשאלת היקף פריסתו של החריג הקבוע בתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, בכל הנוגע לערעורים על החלטות ופסקי-דין של רשמי בית-המשפט העליון.

הפרשנות הפסיקתית לסייג הקבוע בתקנה 400 והטעמים לה

10.

תקנה 400 פוטרת מהחובה להפקיד עירבון ב"ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט" (ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל). המונח "החלטה" מוגדר בתקנות סדר הדין האזרחי כ- "פסק-דין וכל החלטה אחרת של בית משפט". בהתחשב בהגדרה האמורה, הועלתה בשעתו הטענה כי הסייג הקבוע בתקנה 400 לעניין העדר החובה להפקיד עירבון, חל בערעור על כל החלטת רשם - בין אם מדובר ב"החלטה אחרת" ובין אם מדובר ב"פסק-דין". טענה זו נדחתה בפסיקתם של רשמי בית-משפט זה במסגרת ערעורים על החלטות שנתנו רשמים של בית-המשפט המחוזי או בית-משפט השלום. נקבע כי הסייג הקבוע בתקנה 400 הפוטר מהחובה להפקיד עירבון, חל בערעור על "החלטה אחרת" של רשם, המתברר לפני שופט של הערכאה בה הרשם מכהן. מנגד, בערעור על "פסק-דין" של רשם בית-משפט מחוזי או רשם בית-משפט שלום, הסייג הקבוע בתקנה 400 אינו חל, ונותרת על-כנה החובה להפקיד עירבון בהתאם לסימן ד' לפרק ל' של התקנות (ראו: החלטתה של כב' הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ בע"א 2251/00 מלחיס נ' גובס (לא פורסם, 22.10.2000), וכן: החלטתו של כב' הרשם ב' אוקון בע"א 7523/02 נסים נ' מעריב הנ"ל; עוד ראו החלטת כב' הנשיא א' ברק שמדבריו משתמעת עמדה פרשנית זהה: בש"א 5841/97 בר נוי נ' קופת בית המשפט המחוזי בחיפה (לא פורסם, 1.12.1997)).

יצוין כי העמדה הפרשנית האמורה לפיה ערעור על "החלטה אחרת" של רשם פטוּר מהחובה להפקיד עירבון, ואילו ערעור על "פסק-דין" של רשם בית-משפט מחוזי או רשם בית-משפט שלום מחייב הפקדת עירבון, השתרשה בפסיקה ונראה כי היא העמדה המקובלת (ראו למשל: בש"א 1848/04 (נצרת) כהן נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 8.6.2004); בש"א 1100/06 (נצרת) עופות אחים זטמה נצרת בע"מ נ' מושב כפר יהושע (לא פורסם, 17.1.2006); ע"א 9620/06 אפרים נ' גרוסברג (לא פורסם, 25.1.2007); בש"א 6167/08 (ת"א) מינצר נ' Aarding (לא פורסם, 27.4.2008); ע"ר 7940-11-09 (חיפה) מראה המפרץ בע"מ נ' וינמאר (לא פורסם, 8.12.2009); ע"ר 52226-08-10 (רמלה) Karyer

נ' סרטל ייעוץ בע"מ (לא פורסם, 23.1.2011); עוד ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 653 (מהדורה עשירית, 2009)).

11.

בחינת מכלול ההחלטות שהוזכרו לעיל, מעלה כי קיימים מספר טעמים לעמדה הפרשנית המבחינה בין "החלטה אחרת" לבין "פסק-דין" של רשם, לעניין תחולת הסייג הקבוע בתקנה 400. טעמים אלה משתייכים לשלושה מישורים עיקריים – המישור הלשוני, מישור ההיסטוריה החקיקתית ומישור תכלית החקיקה:

12.

במישור הלשוני - תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי נסמכת על-פי לשונה המפורשת על הוראת סעיף 96 לחוק בתי המשפט. סעיף 96 הנ"ל מבחין בבירור בין "פסק-דין" לבין "החלטה אחרת". נפסק כי ההבחנה האמורה משליכה על היקף תחולתו של הסייג הקבוע בתקנה 400, באופן שהפטור מהחובה להפקיד עירבון חל בערעור על "החלטה אחרת" (להבדיל מ"פסק-דין") של רשם. כאן המקום לציין כי תקנה 400 מדברת בנשימה אחת על לוח זמנים של 20 ימים להגשת ערעור על החלטת רשם ועל כללי הדיון בו, תוך החרגת תחולתו של סימן ד'. זאת ועוד; התקנה מתייחסת בלשונה המפורשת להחלטת רשם "לרבות החלטה לגבי בקשה לבטל החלטה על פי צד אחד או בהעדר כתבי טענות של הצד השני", קרי- להחלטת רשם שהיא בגדר "החלטה אחרת". בהתחשב בכל אלה, העמדה הפרשנית המקובלת היא כי כאשר תקנה 400 קובעת לוח זמנים של 20 ימים להגשת ערעור ומחריגה את תחולתו של סימן ד' לפרק ל' של תקנות סדר הדין האזרחי, היא מתייחסת במכלול העניינים האמורים לערעור על "החלטה אחרת" (להבדיל מ"פסק-דין") של רשם. (ראו בהקשר זה: ע"א 2251/00 מלחיס הנ"ל; וכן: ע"א 7523/02 נסים נ' מעריב הנ"ל, בעמ' 867).

13.

במישור ההיסטוריה החקיקתית - טרם תיקון תשנ"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, קבעה תקנה 400 בנוסחה דאז כדלקמן: "ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 12(ב) לפקודת הרשמים [נוסח חדש], התשל"א-1971, יוגש תוך שבעה ימים מיום מתן ההחלטה, והוראות פרק זה, למעט סימן ד' , יחולו על הערעור האמור בשינוייים המחוייבים" (ההדגשות אינן במקור - ד.כ.ל). סעיף 12(ב) לפקודת הרשמים [נוסח חדש], התשל"א-1971 קבע בשעתו כי " החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד" (ההדגשה אינה במקור- ד.כ.ל). הנה כי כן, טרם תיקון תשנ"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, קבעה תקנה 400 בבירור כי הסייג בדבר אי הפקדת עירבון יחול בערעור על "החלטה אחרת" (להבדיל מ"פסק-דין") של רשם. מאוחר יותר – בשנת 1992 – תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי, באופן שתקנה 400 חלה על-פי לשונה על "ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984". כפי שצוין לעיל, סעיף 96 לחוק בתי המשפט מתייחס בלשונו הן ל"החלטה אחרת" והן ל"פסק-דין" של רשם. עם זאת, מההסטוריה החקיקתית עולה בבירור כי הסייג המחריג את תחולתו של סימן ד' שעניינו הפקדת עירבון, הוגבל מלכתחילה לערעור על "החלטה אחרת" של רשם.

14.

אשר לתכלית החקיקתית - בע"א 7523/02 נסים

נ' מעריב הנ"ל, עמד כב' הרשם אוקון על התפיסה המהותית המונחת בבסיס ההבחנה בין ערעור על "החלטה אחרת" לבין ערעור על "פסק-דין" של רשם, לעניין היקף החריג הקבוע בתקנה 400. השאלה שהובאה להכרעתו של הרשם אוקון באותה פרשה, נגעה לסוגית החובה להפקיד עירבון במסגרת ערעור שהוגש לבית-המשפט העליון על פסק-דין שנתן רשם של בית-המשפט המחוזי. לצורך הכרעה בשאלה זו, דן הרשם אוקון בשאלת פרשנותה של תקנה 400. בהחלטתו, נזקק כב' הרשם לשאלה מדוע בערעור על פסק-דין שנתן רשם של בית-המשפט המחוזי חל סימן ד' המחייב בהפקדת עירבון, ואילו בערעור על "החלטה אחרת" של רשם חל הסייג הקבוע בתקנה 400 הפוטר מהחובה להפקיד עירבון. על-מנת להשיב על שאלה זו, התבסס כב' הרשם אוקון על נוסחו של סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט הקובע כדלקמן: " פסק דין של רשם של בית-משפט שלום או של בית משפט מחוזי דינו, לעניין ערעור , כפסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש כרשם" (ההדגשה אינה במקור - ד.כ.ל). הרשם אוקון ציין בהחלטתו כי בהתאם לסעיף 96(א) הנ"ל, ערעורים על פסקי-דין של רשמים בבית-המשפט המחוזי או בבית-משפט השלום, מוגשים לערכאה שיפוטית בדרגה הגבוהה יותר. מאחר שבערעור על פסק-דין של שופט בית-משפט שלום או שופט בית-משפט מחוזי חייב המערער בהפקדת עירבון, הרי בהתאם לסעיף 96(א) לחוק בתי המשפט, חלה החובה האמורה גם בערעור על פסק-דין של רשם בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום לערכאה השיפוטית שמעליהם. מנגד, לפי סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט, ערעור על "החלטה אחרת" של רשם מוגש לאותה הערכאה בה מכהן הרשם. בהתייחס לכך, קבע כב' הרשם אוקון כדלקמן:

"קשה להניח כי מצבו של משיב בפסק דין שניתן על ידי רשם שונה ממצבו של משיב בפסק-דין אחר, וזאת נוכח ההוראה הברורה של סעיף 96 לחוק. לעומת זאת ניתן להבין את הפטור מחובת ההפקדה לערעור על החלטה אחרת של רשם, שכן ערעור זה מוגש בפני אותה ערכאה

שהרשם מכהן בה, ובמובן זה ניתן לראות באותו ערעור חלק מן ההליך המתנהל באותה ערכאה , ואין מקום לחייבו בהפקדת עירבון, אלא אם כן חויב המערער בהפקדת עירבון בגדרו של ההליך העיקרי לפי מצוות תקנה 519".

(ראו: ע"א 7523/02 נסים

נ' מעריב

הנ"ל, בעמ' 869; ההדגשות אינן במקור - ד.כ.ל).

לשון אחר; לשיטתו של הרשם אוקון, ההסבר להבחנה בין ערעור על "החלטה אחרת" של רשם לבין ערעור על "פסק-דין" של רשם לעניין החובה להפקיד עירבון, הוא כי ערעור על "החלטה אחרת" של רשם נדון לפני שופט של אותה ערכאה בה מכהן הרשם. על רקע זה, ערעור מן הסוג האמור נתפס כחלק מההליך הכולל המתנהל באותה הערכאה, ולפיכך אין חיוב בהפקדת עירבון במסגרתו. לעומת זאת, ערעור על "פסק-דין" שנתן רשם של בית-משפט מחוזי או בית-משפט השלום, מוגש לערכאה גבוהה יותר בסולם ההיררכיה השיפוטית. זאת ועוד; הוראת-סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט קובעת כי ערעור על פסק-דין של רשם בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, דינו כדין ערעור על פסק-דין של בית-המשפט בו מכהן הרשם. לפיכך, נפסק כי ערעור מן הסוג האמור חייב בהפקדת עירבון בהתאם להוראות סימן ד' לפרק ל' של תקנות סדר הדין האזרחי.

15.

לגישתי, את דבריו האמורים של כב' הרשם אוקון ראוי לבחון מתוך הסתכלות רחבה וכוללת על דיני הערעור הנוגעים לרשמים.

בעיקרון, ניתן לומר כי ערעור על "החלטה אחרת" של רשם נבדל מערעור על "החלטה אחרת" של שופט בשני עניינים עיקריים: ראשית , ערעור על "החלטה אחרת" של רשם נדון לפני שופט של אותה ערכאה בה מכהן הרשם. זאת, בניגוד ל"החלטה אחרת" של שופט, שהערעור עליה נדון לפני ערכאה שיפוטית גבוהה יותר. שנית , ערעור על "החלטה אחרת" של רשם הוא בזכות, בעוד שערעור על "החלטה אחרת" של שופט טעון רשות. למען שלמות התמונה, יצוין כי לוח הזמנים להגשת ערעור על "החלטה אחרת" של רשם קצר יותר ביחס לערעור על "החלטה אחרת" של שופט – 20 ולא 30 ימים (ראו: תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי).

השילוב של מתן זכות ערעור על "החלטה אחרת" של רשם, ביחד עם העובדה שערעור כאמור נדון לפני שופט של אותה הערכאה בה מכהן הרשם, עשוי ללמד כי תפיסת-היסוד של המחוקק הינה כי מן הראוי להקל עם בעל-דין שעניינו נדון לפני רשם, והוא מעוניין להביא את עניינו לבירור ערעורי לפני שופט. לצורך כך, קבע המחוקק בסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט כי "החלטה אחרת" של רשם תהא נתונה לערעור בזכות (להבדיל מערעור ברשות לפי דיני הערעור הכלליים), ואף קבע כי הערעור בזכות יוגש לשופט של אותה הערכאה בה מכהן הרשם (קרי, ערעור "פנימי" לאותה הערכאה, ולא ערעור "חיצוני" - לערכאה גבוהה יותר; למינוח "ערעור פנימי" ו"ערעור חיצוני" ראו: דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק בר"ע 40/84 סילברה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד לח(4) 337 (1984)).

התפיסה לפיה מן הראוי להקל עם בעל-דין המעוניין להביא דבריו לפני שופט לאחר שעניינו נדון לפני רשם של אותה הערכאה, משתקפת היטב בהחלטה שניתנה עוד בשנות השישים של המאה הקודמת על-ידי כב' השופט (כתוארו אז) זוסמן, בקובעו כדלקמן:

"לענין ערעור על החלטה אחרת של הרשם ... סבר המחוקק כי החלטה זו, שאינה מסיימת את הערכאה ולכן אין היא בגדר פסק-דין ... מוטב שמעשה הרשם ייבדק תחילה על-ידי אותה ערכאה בה מכהן הרשם בטרם יובא בפני ערכאה גבוהה יותר, ומשקבע כך, שוב לא ראה לטוב לפניו לתלות את הערעור בנטילת הרשות. הדיון המקורי והדיון בערעור מתנהלים באותו בית-משפט. תחילה עשה אמנם הרשם את מלאכתו של השופט, במקומו של זה, אך שניהם שייכים לאותה ערכאה, וכשניתנה רק החלטה אחרת, לא יצא המשפט כולו מתחומיה של אותה ערכאה. ההפניה אל הרשם אינה אלא עיכוב של זכות הפניה אל השופט. לכן מן הראוי ששופט של אותו בית-המשפט ישמע ערעורו של בעל דין ויתקן הוא עצמו את הטעון תיקון, בטרם ייפתחו לפני בעל הדין שעריה של ערכאה גבוהה יותר ...".

(המ' 337/68 הרולד אסטווד מללוידס נ' יעקב יפת ושות' בע"מ , פ"ד כב(2) 470, 473 (1968); ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל).

דומה כי מאז דבריו של הנשיא זוסמן לעניין היותה של הפנייה אל הרשם בגדר "עיכוב של זכות הפנייה אל השופט", חלו תמורות בתפיסת תפקידם השיפוטי של הרשמים בשיטתנו המשפטית. עם זאת, ההיגיון בהסבר שהציג הנשיא זוסמן נותר בעינו, במובן זה שהרשם נתפס כדרג נמוך יותר בהיררכיה השיפוטית, ביחס לשופט של אותה הערכאה בה מכהן הרשם. נראה כי מיקומם האמור של הרשמים במדרג השיפוטי, הוא שהצדיק בעיני המחוקק את הרחבת האפשרות העומדת לבעל-דין שעניינו נדון לפני רשם, להביא את ערעורו ביתר קלוּת לפני שופט של אותה הערכאה.

תפיסה דומה משתקפת בדבריה של המישנה-לנשיא, כב' השופטת מ' בן-פורת בע"א 31/82 כהן נ' מזרחי , פ"ד לט(1) 160. באותה פרשה דנה כב' השופטת בן-פורת בשאלת האפשרות לתקוף "החלטה אחרת" של רשם, במסגרת ערעור על פסק-הדין שסיים את ההליך באותה הערכאה. על שאלה זו השיבה כב' השופטת בן-פורת בחיוב. וכך אמרה:

"מכאן עולה, שלענין "החלטה אחרת" של רשם ניתנה לבעל דין מעין פריווילגיה לא להסתפק בנאמר בה ולפנות בזכות לשופט של אותה ערכאה, למען יבדוק אם טובה היא או פגומה . ברם מכאן אין, לדעתי, להסיק, שבעל

דין, שלא ניצל זכות זו והסתפק בינתים בהחלטה כפי שניתנה, מנוע מלהשיג עליה במסגרת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בסופו של הדיון" (ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל) .

החריג הקבוע בתקנה 400, הפוטר מהחובה להפקיד עירבון בערעור על "החלטה אחרת" של רשם, משתלב היטב בתפיסה האמורה. הפטור מהחובה להפקיד עירבון עשוי להיחשב כחלק מתפיסת-היסוד של המחוקק לאפשר לבעל-דין שעניינו נדון לפני רשם, להביא את עניינו לבחינה ערעורית לפני שופט של אותה הערכאה, תוך הסרת חסמים דיוניים מקובלים החלים בהליכים ערעוריים על "החלטות אחרות" של שופטים, קרי- ללא צורך בבקשת רשות ערעור וכן ללא צורך בהפקדת עירבון. זאת, נוכח ראייתו של הרשם כדרג שיפוטי נמוך יותר ביחס לשופט המכהן באותה ערכאה.

16.

ואולם, אליה וקוץ בה: ככל שאמנם המחוקק שאף לאפשר לבעל-דין שעניינו נדון לפני רשם, להביא ביתר קלוּת את טענותיו הערעוריות לפני שופט (קרי- בערעור "פנימי" המוגש בזכות, והפטוּר מן החובה להפקיד עירבון), מתעוררת השאלה מדוע הגביל המחוקק את גישתו האמורה לערעור על "החלטה אחרת" של רשם, ולא החיל אותה גם - ואולי אף ביתר שאת - בערעור על "פסק-דין" של רשם. הרי לכאורה, יכול היה המחוקק לקבוע כי גם "פסקי-דין" של רשמים נתונים לערעור בזכות לפני שופט של אותה הערכאה בה מכהן הרשם, תוך הסרת חסמים דיוניים שונים להגשת ערעור "פנימי" כאמור, לרבות פטור מהחובה להפקיד עירבון.

התהייה האחרונה חושפת קושיה יסודית הטמונה בדיני הערעור על החלטות רשמים, שהינה רחבה יותר משאלת היקף החובה להפקיד עירבון בערעור. כפי שצוין לעיל, דיני הערעור על "החלטה אחרת" של רשם, נבדלים מדיני הערעור הכלליים החלים לגבי "החלטה אחרת" של שופט - הן בכך שמדובר בערעור בזכות ולא ברשות; הן בכך שהערעור מוגש לאותה הערכאה בה מכהן הרשם ולא ערכאה גבוהה יותר; והן בכך שבהתאם לתקנה 400, המערער פטור מהחובה להפקיד עירבון. מנגד, סעיף 96 לחוק בתי המשפט קובע כי לצורך ערעור, "פסק-דין" שנתן רשם של בית-משפט מחוזי או בית-משפט השלום, הוא כדין פסק-דין של בית-המשפט בו משמש הרשם. לשון אחר; בכל הנוגע לפסקי-דין שנתנו רשמים של בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, חלים דיני הערעור הכלליים לגבי ערעור על פסקי-דין של שופטי הערכאה בה מכהן הרשם. והשאלה נותרת על כנה – מדוע דיני ערעור לגבי רשמים הינם שונים מדיני הערעור הכלליים כאשר עסקינן ב"החלטות אחרות", ואילו לגבי "פסקי-דין" של רשמים חלים דיני הערעור הרגילים.

שאלה זו אינה פשוטה למענה ברמה העיונית. ככל שהפכתי בדבר, נותרתי עם עיקרי התשובה שניתנה עוד בפסיקתו של הנשיא זוסמן: נראה כי ככל שעסקינן ב"החלטה אחרת" של רשם, ההליך באותה הערכאה בה מכהן הרשם טרם הסתיים. לפיכך, עמדת המחוקק היא כי אין הצדקה לערעור "חיצוני" על החלטת הרשם המהווה דרג נמוך יותר בהיררכיה השיפוטית, ויש לאפשר ערעור "פנימי" בזכות לפני שופט של אותה ערכאה בה מכהן הרשם, תוך הסרת חסמים דיוניים שנוהגים במסגרת דיני הערעור הכלליים. כחלק מאותה התפיסה, פטוּר ערעור מן הסוג האמור מהחובה להפקיד עירבון. מנגד, כאשר עסקינן ב"פסק-דין" של רשם, ההתדיינות בין בעלי-הדין באותה הערכאה הסתיימה. לפיכך, ברמה העקרונית, הכרעת הרשם אינה בבחינת שלב מקדים להכרעתו של שופט באותה הערכאה בהליך העיקרי, אלא היא בבחינת סוף פסוק. לפיכך, סבר המחוקק כי מן הראוי לקבוע כי דינו של פסק-דין שנתן רשם לעניין ערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט בו הרשם מכהן באופן שיחולו דיני הערעור הכלליים, ובכלל זה - החובה להפקיד עירבון.

17.

בין כך ובין אחרת, בכל הנוגע להיקף החובה להפקיד עירבון בערעור – נראה כי הפרשנות הפסיקתית לסייג הקבוע בתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי מובילה לתוצאה שקוּלה במישור המעשי: מחד גיסא, בכל הנוגע לערעור על "החלטה אחרת" של רשם - הסייג הקבוע בתקנה 400 חל, והמערער פטור מהחובה להפקיד עירבון. (זאת, כחלק מהתפיסה לפיה ההליך בכללותו טרם הסתיים, ולפיכך מן הראוי להקל עם בעל-דין המעוניין להביא דבריו לפני שופט בערכאה בה משמש הרשם). מאידך גיסא, כאשר עסקינן בערעור על "פסק-דין" שנתן הרשם ואשר סיים את ההתדיינות בין בעלי-הדין באותה הערכאה – הרי כאן האינטרס של בעל-הדין שכנגד מקבל משקל עדיף, ושבה החובה להפקיד עירבון בערעור לצורך הבטחת הוצאות הצד שכנגד.

18.

סיכומם של דברים; בהתאם לפרשנות הפסיקתית הנוהגת, הסייג הקבוע בתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי הפוטר מהחובה להפקיד עירבון, מוגבל לערעור על "החלטה אחרת" של רשם. מנגד, בכל הנוגע לערעור על "פסק-דין" של רשם בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, נפסק כי חלה החובה הרגילה הקבועה בתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה על המערער להפקיד עירבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור. גישה פרשנית זו נובעת הן מלשונה של תקנה 400 בשילוב עם סעיף 96 לחוק בתי המשפט; הן מההיסטוריה החקיקתית של תקנה 400; והן מתכליתן של הוראות-הדין האמורות על רקע תפיסות-היסוד עליהן מושתתים דיני הערעור הנוגעים לרשמים.

היקף תחולתו של הסייג הקבוע בתקנה 400 בנוגע לערעורים על החלטות הרשמים בבית-המשפט העליון

19.

השאלה המצויה במוקד ההליך שלפניי הינה האם הפרשנות הפסיקתית האמורה – המבחינה בין "החלטה אחרת" לבין "פסק-דין" של רשם לעניין היקף תחולתו של הסייג הקבוע בתקנה 400 – חלה גם לגבי ערעורים על החלטותיהם של רשמים בבית-המשפט העליון. ודוק, הצדדים שלפניי מסכימים כי כאשר מוגש ערעור על "החלטה אחרת" שנתן רשם של בית-המשפט העליון, פטוּר המערער מהפקדת עירבון. עמדה זו מתבקשת בבירור מלשונה של תקנה 400 הקובעת כי סימן ד' לא יחול ב"ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט", ובכלל זה – ערעור על החלטת רשם של בית-המשפט העליון.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת היקף תחולתו של הסייג הקבוע בתקנה 400, כאשר עסקינן בערעור על "פסק-דין" שנתן רשם של בית-המשפט העליון. המשיבה סבורה כי בהתאם לפרשנות הפסיקתית עליה עמדנו לעיל, הפטור הקבוע בתקנה 400 אינו חל בערעור על "פסק-דין" של רשם בית-המשפט העליון, ונותר על-כנו הכלל הרגיל הקבוע בסימן ד' לתקנות, לפיו מוטלת על המערער חובה להפקיד עירבון לצורך הבטחת הוצאות המשיב בערעור. מנגד, המערערת טוענת כי מאחר שערעורים על החלטותיו של רשם בית-המשפט העליון נדונים תמיד לפני שופט של בית-המשפט העליון ("ערעור פנימי"), יש להחיל את הפטור מהחובה להפקיד עירבון כאמוּר בתקנה 400, הן בערעור על "החלטה אחרת" והן בערעור על "פסק-דין" של רשם בית-המשפט העליון.

20.

מבין שתי הגישות הפרשניות בשאלה הנדונה, עדיפה בעיניי הגישה הראשונה בה אוחזת המשיבה. לשיטתי, הפרשנות הנוהגת בפסיקה לעניין צמצום היקף תחולתו של הסייג הקבוע בתקנה 400 לערעור על "החלטה אחרת" שנתן רשם (להבדיל מ"פסק-דין"), ראוי שתחול לא רק בערעורים על החלטות שנתנו רשמים של בית-משפט מחוזי ובית-משפט השלום, אלא גם בערעורים על החלטות שנתנו רשמים של בית-המשפט העליון.

אמנם, ערעור על פסק-דין שנתן רשם של בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, מוגש לערכאה בדרגה גבוהה יותר ("ערעור חיצוני"). בסעיף 96(א) לחוק בתי המשפט נקבע במפורש כי דין ערעור זה, כדין ערעור על פסק-דין של בית-המשפט בו מכהן הרשם, ובכלל זה - החובה להפקיד עירבון. מנגד, ערעור על פסק-דין שנתן רשם של בית-המשפט העליון, מוגש לשופט של אותה ערכאה בה מכהן הרשם ("ערעור פנימי"). כך הוא הדבר, שכן בית-המשפט העליון הוא ערכאת השיפוט העליונה בשיטתנו המשפטית. מטבע הדברים, ערעור על פסק-דין שנתן רשם של בית-המשפט העליון אינו יכול להיות מוגש לערכאה שיפוטית בדרגה גבוהה יותר, ולפיכך הוא מוגש לשופט של הערכאה העליונה. ממילא, נמנע המחוקק מלקבוע כי פסק-דינו של רשם בית-המשפט העליון לעניין ערעור, הוא כדין פסק-דין של הערכאה בה הוא מכהן. התוצאה היא כי הן "החלטה אחרת" והן "פסק-דין" של רשם בית-המשפט העליון, ניתנים לערעור לפני בית-המשפט העליון שידון בו בשופט אחד. השאלה היא האם השוני האמור בין ערעור על פסקי-דינם של רשמי הערכאות הדיוניות (שהינו "ערעור חיצוני") לבין ערעור על פסק-דין של רשמי בית-המשפט העליון (שהינו "ערעור פנימי"), צריך להשליך על היקף החובה להפקיד עירבון בערעורים אלה. לגישתי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה, וזאת מן הטעמים עליהם אעמוד להלן.

21.

ראשית , יש למקד את המבט בתכליותיו של מוסד העירבון הקבוע בסימן ד' לפרק ל' של תקנות סדר הדין האזרחי. כפי שצוין לעיל, מלשונה של תקנה 427 עולה בבירור כי תכליתן של ההוראות בדבר הפקדת עירבון בערעור, היא להבטיח כי המשיב לא ייצא נפסד בשל חוסר יכולתו לגבות את ההוצאות שיפסקו לטובתו, אם ייפסקו, מקום בו יידחה הערעור. תכלית נוספת של הדרישה להפקיד עירבון עוד בטרם התקיים דיון, היא למנוע הטרדת שווא של המשיב וכן למנוע הגשת הליכי סרק (ראו: האסמכתאות בפיסקה 7 לעיל). התכליות האמורות רלוונטיות גם לערעורים על פסקי-דין של רשמי בית-המשפט העליון, באשר בית-המשפט עשוי להטיל הוצאות במסגרתם (ראו והשוו: דברי כב' השופט (כתוארו אז) ריבלין בבש"א 10064/03 זריפי נ' כהן , פ"ד נח(4) 97, 100 (2004) לעניין החובה להפקיד עירבון בערעור פסלות).

יתרה מזאת; לצורך התכליות האמורות של החובה להפקיד עירבון בערעור, אין שוני מהותי רלוונטי בין ערעור על פסק-דין שנתן רשם של בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום - לגביו כבר נפסק כי חלה החובה הכללית הקבועה בתקנה 427 להפקיד עירבון, לבין ערעור על פסק-דין שנתן רשם של בית-המשפט העליון. הן כאשר עסקינן בערעור על פסק-דין שנתן רשם של בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, והן כאשר עסקינן בערעור על פסק-דין שנתן רשם של בית-המשפט העליון, מדובר בערעור על החלטה שלפי מהותה סיימה את ההתדיינות בין בעלי-הדין באותה הערכאה בה מכהן הרשם. האינטרס של המשיב כי יועמד לרשותו מקור זמין, ודאי ונוח לגביית הוצאותיו בערעור אם וככל שייפסקו לטובתו, חל בכל סוגי הערעורים האמורים בעוצמה שווה.

הנה כי כן, תכליותיו של מוסד העירבון בערעור, בשילוב עם עקרונות של יציבות ואחידות בסדרי-הדין וכן שמירה על השיוויון הדיוני בין בעלי-הדין בערכאות השיפוט האזרחיות, מצדדים בגישה פרשנית לפיה הן כאשר מדובר בערעור על פסק-דין שנתן רשם של בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, והן כאשר מדובר בערעור על פסק-דין שנתן רשם של בית-המשפט העליון, חל הכלל הקבוע בתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר חובתו של המערער להפקיד עירבון לצורך הבטחת הוצאות המשיב בערעור. (ראו והשוו: בש"א 5123/97 פלוני נ' דרשן , פ"ד נא(4) 750, 755 עד 756 (1997), שם נקבע כי ערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון, קרוב מבחינת התכלית החקיקתית של מועדי הערעור לפסק-דין של רשם בית-המשפט המחוזי ובית-משפט שלום. בהתחשב בכך, נפסק בדרך של היקש כי המועד להגשת ערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון הוא 45 ימים).

22.

שנית , בחינת ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 96 לחוק בתי המשפט מעלה כי מלכתחילה, נקבע בסעיף 96(ב) כי "החלטה אחרת" של רשם - ובכלל זה רשם של בית-המשפט העליון - ניתנת לערעור לפני בית-המשפט בו משמש הרשם. לעומת זאת, בכל הנוגע ל"פסק-דין" שנתן רשם של בית-המשפט העליון - קבע סעיף 96(א) לחוק בנוסחו הקודם כי "פסק דין של רשם ..., לעניין ערעור, כדין פסק דין של בית המשפט בו הוא מכהן כרשם" - בלא להבחין בין ערכאות השיפוט השונות במערכת האזרחית. בהתחשב בכך, נפסק בשעתו כי "דין פסק-הדין של הרשם של בית-המשפט העליון כדין פסק-דין של בית המשפט העליון. וכפי שאין ערעור על זה האחרון, אין גם ערעור על זה הראשון" (דברי הנשיא מ' שמגר בב"ש 521/85 תאומים נ' רפאל , פ"ד לט(2) 561, 564 (1985)).

נוכח הפסיקה שקבעה כי לפי נוסחו הקודם של סעיף 96 אין אפשרות לערער על פסק-דין שנתן רשם של בית-המשפט העליון, תיקן המחוקק את חוק בתי המשפט בשנת תשמ"ו (1986), והוסיף את סעיף 96(ה) הקובע כי פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון ניתן לערעור לפני בית-המשפט העליון, שידון בו בשופט אחד. במקביל, תוקן סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט באופן שנקבע כי "פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי דינו, לענין ערעור, כפסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם" (ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל). תיקון זה הותיר את האפשרות להגשת "ערעור חיצוני" על פסקי-דין שנתנו רשמיו של בית-המשפט המחוזי ובית-משפט השלום לערכאה גבוהה יותר (ראו: חוק בתי המשפט (תיקון מס' 3), התשמ"ו-1986, ס"ח 1191 התשמ"ו בעמ' 216); עוד ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 776 (מהדורה שביעית, 1995)).

הנה כי כן, מההיסטוריה החקיקתית של סעיף 96 לחוק בתי המשפט עולה כי מלכתחילה, לא ראה המחוקק להבדיל בלשון החוק בין ערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון לבין ערעור על פסק-דין של רשמים בערכאות הדיוניות. דא עקא, הדבר יצר תקלה של העדר אפשרות להגיש ערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון. על רקע זה, תוקן סעיף 96 באופן שיצר הבחנה בין ערכאות השיפוט אליהן יוגשו הערעורים האמורים. ברי, אפוא, כי השוני בין ערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון המוגש לבית-המשפט בו הוא מכהן ("ערעור פנימי"), לבין ערעור על פסק-דין של רשם בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום המוגש לערכאה גבוהה יותר ("ערעור חיצוני"), נעוץ כל-כולו במבנה ערכאת-השיפוט במדינת ישראל. אין הוא משקף כוונה של המחוקק להעניק יחס יסודי שונה לערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון ביחס לערעור על פסקי-דין של רשמי הערכאות האזרחיות האחרות, בנוגע להיבטים שונים הכרוכים בדיני הערעור. כך בוודאי, בכל הנוגע לחובה להפקיד עירבון שתכליתה להבטיח את הוצאות הצד שכנגד בערעור - תכלית החלה בכל ההליכים האמורים במידה שווה.

23.

אוסיף כי הגישה הפרשנית המוצעת מובילה לתוצאה מדוּדה במישור המעשי: מחד גיסא, בכל הנוגע לערעור על "החלטה אחרת" של רשם בית-המשפט העליון, המערער פטור מהחובה להפקיד עירבון לפי תקנה 400. (זאת, כחלק מתפיסת-היסוד בדיני ערעור הנוגעים לרשמים, לפיה מן הראוי לאפשר לבעל-דין שעניינו נדון לפני רשם, להביא את עניינו לבחינה ערעורית לפני שופט של אותה הערכאה בה מכהן הרשם, תוך הסרת החסמים הדיוניים המקובלים במסגרת דיני הערעור הכלליים, קרי- ללא צורך בבקשת רשות ערעור וכן ללא צורך בהפקדת עירבון; לתפיסת-היסוד האמורה, ראו: בפיסקאות 15-16 לעיל). מאידך גיסא, כאשר מדובר בערעור על "פסק-דין" שנתן רשם בית-המשפט העליון, מדובר בהחלטה שסיימה את ההתדיינות בין בעלי-הדין בערכאה העליונה בה משמש הרשם. לפיכך, האינטרס של בעל-הדין שכנגד מקבל משקל עדיף, וחלה החובה הרגילה הקבועה בתקנה 427 להפקיד עירבון בערעור לצורך הבטחת הוצאות המשיב.

24.

המערערת מתנגדת לחיובה בהפקדת עירבון בגין הערעור שבכותרת, המופנה כנגד פסק-דין שנתן רשם בית-המשפט העליון. את עיקר התנגדותה השתיתה המערערת על דבריו של כב' הרשם ב' אוקון בע"א 7523/02 נסים נ' מעריב הנ"ל, אשר צוטטו בפיסקה 14 לעיל ואשר אליהם הפנו החלטות שיפוטיות מאוחרות יותר. דא עקא, מן הראוי להתחשב בהקשר הכולל בו נאמרו דבריו של כב' השופט אוקון.

בהחלטתו האמורה התייחס הרשם אוקון במפורש לתכליתו של העירבון "להגן על אינטרס ממשי של המשיב" (שם, בעמ' 869). הוא הוסיף וציין כי "קשה להניח כי מצבו של משיב בפסק-דין שניתן על-ידי רשם, שונה ממצבו של משיב בפסק-דין אחר, וזאת נוכח ההוראה הברורה בסעיף 96 לחוק". נראה כי בדברים אלה, כיוון כב' הרשם לכך שאין הצדקה מהותית להבחין בין מי שהינו משיב לערעור שהוגש על "פסק-דין" שניתן על-ידי שופט בערכאה הדיונית, לבין מי שהינו משיב לערעור שהוגש על "פסק-דין" של רשם בערכאה הדיונית. בשני המקרים, על המשיב להתמודד עם ערעור שהוגש כנגד החלטה שסיימה את ההתדיינות בין בעלי-הדין לטובתו, ולפיכך קמה הצדקה להבטיח את הוצאותיו בערעור באמצעות הפקדת עירבון. רציונאלים אלה חלים במידה שווה בעניינו של משיב בערעור המופנה כנגד "פסק-דין" שנתן רשם של בית-המשפט העליון. אמנם, על פסק-דין שנתן שופט של בית-המשפט העליון אין ערעור, בהיותו של בית-המשפט העליון ערכאת-השיפוט העליונה. כאמור, על רקע זה נמנע המחוקק מלקבוע כי פסק-דינו של רשם בית-המשפט העליון לעניין ערעור, הוא כדין פסק-דין של הערכאה בה הוא מכהן. יחד עם זאת, בעובדה זו הנעוצה במבנה-ערכאות השיפוט האזרחיות בשיטתנו המשפטית, אין כדי להצדיק חריגה מהחובה הכללית להפקיד עירבון לצורך הבטחת הוצאות המשיב בערעור על "פסק-דין" שנתן רשם, ועל כך עמדתי בדבריי לעיל.

25.

לסיום יוער כי הצדדים שלפניי לא העלו נימוקים חוקתיים בטיעוניהם, ולפיכך לא ראיתי להיזקק לנימוקים אלה בהרחבה. אציין רק כי לא נעלם מעיניי כי עצם החיוב בהפקדת עירבון, עשוי לפגוע בזכויות יסוד חשובות, כגון זכות הקניין, זכות הגישה לערכאות וכן זכות הערעור. עם זאת, כבר נקבע בפסיקה כי החיוב בהפקדת עירבון הקבוע בתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי אמנם פוגע בזכויות יסוד, אולם הפגיעה היא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. התכלית הראויה נובעת מהצורך להבטיח את הוצאותיו של המשיב בערעור, נוכח החזקה כי פסק-הדין שניתן בעניינו נכון הוא. בהקשר זה, יש לזכור כי אל מול זכויות היסוד של המערער, עומדות גם זכויותיו של בעל-הדין שכנגד ובכלל זה זכותו לקניין בדמות פירעון ההוצאות שהוציא לצורך הגנתו בערעור, ככל שייפסקו לטובתו. אשר לדרישת המידתיות - נפסק כי היא עשויה לקבל מענה הולם, הן במישור שיעור העירבון שעליו להיקבע מלכתחילה באופן פרופורציונאלי לשיעור ההוצאות הצפוי, בשים לב למהות ההליך ולהיקפו; והן במישור המנגנון הקבוע בדין למתן פטור מהפקדת עירבון או להפחתת שיעורו למי שידו אינה משגת (ראו: רע"א 5208/06 דייויס נ' מלכה (לא פורסם, 29.6.2006); עוד ראו: ע"א 807/08 שקמים בינוי ופיתוח בע"מ נ' שמאי (לא פורסם, 23.4.2009)).

בהתחשב בכל אלה, גישתי היא כי אין בכוחם של טיעונים חוקתיים כדי לשמוט את הקרקע מתחת לפרשנות הנדונה לתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה החובה להפקיד עירבון חלה בערעור על "פסק-דין" של רשם בית-המשפט העליון בעניינים אזרחיים.

סוף דבר

26.

נוכח מכלול הטעמים שפורטו עד כה, המסקנה אליה באתי היא כי בערעור על "החלטה אחרת" של רשם בית-המשפט העליון חל הפטור הקבוע בתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיכך אין לחייב את המערער בהפקדת עירבון. לעומת זאת, בערעור על "פסק-דין" של רשם בית-המשפט העליון חלה החובה הרגילה הקבועה בתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיה מחוייב המערער בהפקדת עירבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור.

27.

בסיום דברים אלה, ברצוני להוסיף שלוש הערות להשלמת התמונה: ההערה הראשונה היא כי המסקנות הפרשניות אליהן הגעתי בסוגיית היקף החובה להפקיד עירבון, מתייחסות להליכי ערעור על החלטות של רשמי בית-המשפט העליון בעניינים אזרחיים, לגביהם חלות תקנות סדר הדין האזרחי. מסקנות אלה עשויות לחול גם בערעורים על החלטות של רשמי בית-המשפט העליון בעניינים מנהליים, נוכח ההסדר הקבוע בתקנות 32 ו- 34 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. למותר לציין כי אין בהחלטתי האמורה כדי לחייב הפקדת עירבון בערעורים על פסקי-דין של רשמי בית-המשפט העליון בהליכי בג"צ או בהליכים פליליים, לגביהם אין עיגון שבדין לחובה להפקיד עירבון מלכתחילה.

שנית, ערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון בעניין אזרחי (ואף בעניין מינהלי) נדון לפני שופט של בית-המשפט העליון בדן יחיד והוא עשוי להיות מצומצם מבחינת מהותו והיקפו. נתונים אלה מן הראוי שישפיעו על קביעת שיעור העירבון, בכפוף לבחינת נסיבותיו של כל תיק לגופו בהתאם לשיקולים הרלוונטיים לעניין (ראו בהקשר זה: החלטתו של כב' השופט (כתוארו אז) ש' לוין ברע"א 1723/91 נסטל נ' בר נוי , פ"ד מה(5) 83 (1991)).

לבסוף, יצוין כי בעל-דין המגיש ערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון רשאי, כמובן, להגיש בקשה לפטור מהפקדת עירבון או הקטנתו מטעמי חוסר יכולת כלכלית, כאמור בתקנה 432 לתקנות סדר הדין האזרחי. בקשתו תיבחן בהתאם לאמות-המידה הרגילות החלות בהקשר זה, אשר עיקרן הוכחת העדר יכולת כלכלית וסיכויים טובים לערעור (לאמות-המידה המנחות להפעלת שיקול-הדעת השיפוטי בבקשה לפטור מהפקדת עירבון, ראו: בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 17.10.2007) מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה; וכן: בש"א 8226/10 עם-דוד נ' ישרס חברה להשקעות בע"מ (לא פורסם, 24.11.2010) מפי כב' השופט ס' ג'ובראן).

מן הכלל אל הפרט

28.

כפי שנאמר בראשית הדברים, הערעור שבכותרת נסוב על פסק-דין של כב' הרשם שני שהורה על סילוק על הסף של הערעור העיקרי שהגישה המערערת. מדובר, אפוא, בערעור על פסק-דין של רשם בית-משפט זה. בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו, על המערער להפקיד עירבון בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי.

29.

אשר לשיעור העירבון - הערעור שבכותרת מופנה הן כנגד סילוקו על הסף של הערעור העיקרי שהגישה המערערת נוכח קביעותיו של כב' הרשם שני בסוגיית סיווג ההליך, והן כנגד דחיית בקשתה החלופית של המערערת להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור. בפסק-דינו של הרשם חוייבה המערערת בתשלום הוצאות לטובת המשיבה 1. בהתחשב בהיקף הערעור על פסק-דינו של כב' הרשם שני ובחיוב המערערת בהוצאות במסגרתו, אני רואה לחייב את המערערת בהפקדת עירבון בהליך שבכותרת בסך 10,000 ש"ח. העירבון יופקד תוך 14 ימים מעת המצאת החלטה זו, ולא - יירשם ההליך לדחייה ללא צורך בהחלטה נוספת.

עם הפקדת העירבון, תשיב המזכירות את התיק לטיפולי על-מנת לקצוב מועד להגשת תגובתם של המשיבים לערעור. המזכירות תדאג בטובה לתזכורת פנימית מתאימה.

בשים לב לשאלוֹת העקרוניוֹת שנדונוּ בהחלטתי ובהתחשב בשינוי הפרקטיקה שנהגה עד כה, אינני רואה לעשות צו להוצאות בהליך שלפניי.